זכריה גלוסקא נולד בתימן. בן חמש עשרה עלה עם משפחתו בשנת 1909 לשכונת שבזי, שהפכה לימים לחלק מתל אביב. גלוסקא, שהתייתם בגיל צעיר, עבד לפרנסת משפחתו בבניין ובחקלאות, ובמקביל החל לעסוק בפעילות ציבורית למען יהדות תימן. בפעילותו בהסתדרות הכללית, באסיפת הנבחרים של היישוב היהודי, בקונגרסים הציוניים ובכנסת הראשונה שאליה נבחר מטעם “התאחדות התימנים”, פעל למען עלייתם של בני העדה לארץ ולהסדרת קליטתם והתיישבותם. בעקבות סדרת פגישות שערך עם הנציב העליון הבריטי, התאפשר גם לזקנים בני שבעים ומעלה מתימן לעלות לארץ, למרות התנגדות הבריטים לעלייה בגיל זה. זאת, בזכות טיעוניו של גלוסקא בדבר הבריאות האיתנה המקובלת בקרב זקני תימן. פעילות אחרת של גלוסקא הביאה לאישור העלאת יתומים מתימן, אשר הצילה יתומים רבים מאִסלום בכוח, כפי שדרש השלטון בתימן. לאחר הקמת המדינה, עסק גלוסקא במאבק נגד האפליה שבה נתקלו העולים, ולא נרתע גם מול ביקורת נוקבת עליו מצד הממסד. בכ”ז באלול תש”ך (19.9.1960), נפטר גלוסקא בשעה ששהה בצפון אמריקה לצורך גיוס תרומות למען קליטת יהודי תימן בארץ.
“הדוד יהושע” מרגולין נולד בבלרוס (1877), ומגיל צעיר שאף להחיות את החיבור לטבע, לחי ולצומח בקרב הדור הצעיר. בפעילותו כמורה וכמנהל במוסדות חינוך יהודיים ברוסיה, ובעיקר בתפקידו כמורה לטבע בבית הספר “מקווה ישראל”, פיתח את שיטת הלמידה מחוץ לכותלי הכיתה. ביחד עם תלמידיו, טייל בשדות ובכרמים, ושם הדגים והמחיש את החומר הנלמד. הרבה לכתוב על הקשר בין תורת ישראל לטבע. בהתמדה ובהדרגה אסף ממצאים בוטניים וזואולוגיים, ולימים הם היוו את הבסיס לגן הבוטני ולמוזיאון הטבע המרשים של אוניברסיטת תל אביב. מרגולין, שהיה ערירי, ניסה לחבב את הטבע על ילדי ישראל באמצעות שירים וסיפורים. נקבר בכ”ו באלול תש”ז (10.9.1947) על אחת מגבעות עמק יזרעאל, שם נוסד סמינר “אורנים” להכשרת מורים לתנועה הקיבוצית, סמינר שעל הקמתו עמל שנים רבות. את כספו ביקש להוריש להכשרת מורים מבני העדה התימנית, שהייתה לדעתו “אחת הפנינות היקרות בכתר של האומה הישראלית”. על מצבתו נכתב לבקשתו “את רעבוני וצמאוני לאדמת הארץ לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים”.
התוכנית נראתה כבנויה לתלפיות. ברית סודית נכרתה בין מנהיגיה של מדינת ישראל לנוצרים בלבנון . ברית זו אמורה הייתה לאפשר את השתלטותם של הנוצרים על מוסד הנשיאות וכריתת ברית שלום עתידית עם ישראל, שתדחק מלבנון את הסורים ואת הפלשתינים. כוחות צה”ל שהגיעו לביירות לאחר ימי לחימה קשים, כחלק ממבצע של”ג, שנוהל כנגד ארגוני הטרור הפלשתינאים, יצרו את התנאים הנוחים לבחירתו של מנהיג הנוצרים בשיר ג’ומאייל כנשיא, והתוכנית נראתה כעומדת להתגשם. מכונית התופת שפוצץ המודיעין הסורי שגרמה למותו של ג’ומאייל ועשרות מתומכיו ביום כ”ו באלול תשמ”ב (14.9.1982) שיבשה הכול. בכאוס שנוצר, נכנסו הכוחות הנוצריים בחסות צה”ל לביירות וביצעו טבח בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה. ישראל, שהואשמה באחריות לטבח אף על פי שחייליה, כמובן, לא היו מעורבים בו ישירות, החלה לסגת בהדרגה מלבנון, והמדינה שבה ושקעה לתוהו ובוהו, שהחיש את יציאת צה”ל מהמדינה, ואפשר את עליית החיזבאללה. בעקבות האירועים, התפתחה מחלוקת עמוקה בחברה הישראלית מסביב לשאלות – מה היו מטרות המלחמה האמיתיות, והאם נבחרי הציבור אכן ידעו עליהם במועד.
מאז ימי יוון העתיקה נועדו משחקי האולמפיאדה לסמל שלום, אחוות עמים והפסקה בין המלחמות. הכל השתנה במינכן, בכ”ו באלול תשל”ב (5.9.1972). חולייה של אנשי ארגון הטרור הפלשתינאי “ספטמבר השחור”, החליטה להפוך את הכפר האולימפי לזירת טבח. אנשיה פרצו למגורי המשלחת האולימפית הישראלית, רצחו חלק מאנשיה ולקחו את השאר בכני ערובה. מבצע חילוץ כושל וחובבני גדוש מחדלים שנערך יממה לאחר מכן בידי המשטרה הגרמנית הסתיים בטרגדיה. י”א ספורטאים ישראלים נרצחו. המחבלים שלא נפגעו נשבו בידי הגרמנים ושוחררו בעקבות איומי טרוריסטים זמן קצר לאחר מכן. לאחר טקס התייחדות קצר המשיכה האולמפיאדה כסדרה. אבל ממשלת ישראל לא שכחה. לוחמי המוסד יצאו בעקבות מתכנני הרצח ולאחר שנים של מעקבים ומרדפים חיסלו כמעט את כל המעורבים בו. חלק מממני הטבח ומתומכיו עדיין ממשיכים להתכחש לזוועה הכרוכה בו, וחלקם ממלאים גם כיום תפקידים בכירים ביותר ברשות הפלשתינאית. אתרי הנצחה רבים הוקמו ברחבי הארץ לזכר הנרצחים.
דמותו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שנפטר על פי המסורת ביום כ”ה באלול, היא אחת מהדמויות המרתקות והמסתוריות בקרב בני דור התנאים החמישי. יחד עם אביו, רבי שמעון, הסתתר שנים ארוכות במערה מפחד הרומאים, ולאחר יציאתם לא היה מוכן לקבל בתחילה את העובדה כי ישנם כאלה שעוסקים בחיי מעשה ולא רק בקודש. למרבה הפלא, זמן קצר לאחר צאתו מן המערה החל לעבוד בשורות הרומאים, והיה אחראי על הסגרתם של גורמים פליליים מהחברה היהודית. לשאלת חבריו, שכינו לעיתים אף בשם “חומץ בן יין” בדבר מעשיו, השיב כי “קוצים אני מכלה מן הכרם”. בין אמרותיו והדרכותיו, ידועה האמרה: “כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע”. הורה לרעייתו לקוברו בעליית גג במקום מגוריו בכפר עכברה שבגליל. תושבי המקום, שראו את הברכה ששרתה עליהם בזכות קברו, סירבו להעבירו למקום קבורת אביו במירון. מציאות זו אילצה את החכמים להמתין לזמן שבו תוסח דעתם של תושבי המקום, ואז העבירוהו למערת הקבר של אביו.
הרב שלום רוקח, “השר שלום” או ה”דער ערטשער רב” (הרב הראשון) בפי חסידי בלז, נולד בשנת 1781 למשפחת רבנים מיוחסת. לאחר נשואיו החל להתעניין בחשאי בחסידות, ולפי המסורת ה”בלזאית” הסתייע ברעייתו כדי לחמוק מבעד לחלון ביתו מדי ערב במגמה ללמוד ולהתחבר למנהיגי החסידות – החוזה מלובלין ורבי אלימלך מליז’נסק – מבלי שמשפחתו ומשפחת רעייתו ה”מתנגדים” ימנעו זאת. את חצרו הקים בעיירה בלז, שם גם מונה לרב העיר. בבלז נאלץ להתמודד לא פעם עם הצקות השלטונות, אך הדבר לא מנע ממנו להקים חסידות מפוארת. במרכזה, עמד בית כנסת שהיה אחד היפים והגדולים בזמנו, והוא היווה השראה למרכז העצום של חסידות בלז היום, השוכן בצפון ירושלים (בקירותיו משוקעות אבנים מבית הכנסת בבלז שבגליציה). נודע כפוסק חשוב, גדול מנהיגי החסידות בגליציה ואף מחוצה לה, ומייסד שושלת בלז. הותיר אחריו תובנות ורעיונות לעבודת האדם ולקירוב הגאולה באמצעות ספרי הלכות ודרשות שרשמו תלמידיו. היה מהאדמו”רים שהדגישו את חשיבות הניגון והשמחה, וניגוניו מושרים עד היום בחסידות. נפטר בכ”ה באלול תרט”ו (8.9.1855)
קיץ 1969, מלחמת ההתשה בעיצומה. במטכ”ל גובשה תוכנית נועזת: “מבצע רביב”. היעד – הנחתת כוח פשיטה ישראלי משוריין במערב מפרץ סואץ, והשמדת מתקנים ובסיסים מצריים. כהכנה למבצע, חיבלו אנשי שייטת 13 בספינות מצריות שעגנו באזור והיו עלולות לשבש את המבצע. הספינות אכן הוטבעו, אך בשל תקלה, שלושה מלוחמי השייטת נהרגו. יומיים לאחר מכן, בליל כ”ה באלול תשכ”ט (9.9.1969) הנחיתו נַחָתוֹת של חיל הים כעשרה כלי רכב משוריינים שנלקחו שלל בששת הימים, ונצבעו בצבעי הצבא המצרי בחוף המצרי. במשך קרוב לעשר שעות נע הכוח במה שנודע בשם “הפשיטה המשוריינת” לאורך שבעים ק”מ בחוף המצרי, תוך שהוא משמיד בסיסים, עמדות משמר, מתקני נ”מ ותשתית, והורג כמאה חיילים מצריים, ביניהם קצינים בכירים. המצרים ההמומים לא הצליחו להבין מה מתרחש, וניסיונות המגננה שלהם נהדפו גם בסיוע חיל האוויר (שאחד ממטוסיו נפגע וטייסו נהרג במהלך הקרבות). בסיום המבצע, שבו כל הלוחמים לבסיסם, ללא נפגעים מקרב הכוח. לאחר המבצע, הודחה צמרת הצבא המצרי, ואילו נשיא מצרים, נאצר, לקה בהתקף לב.
עשרות שנים עמד שמעון פרס במוקדי קבלת ההחלטות והעשייה במדינת ישראל. הוא נולד כשמעון פרסקי בפולין, גדל בתל אביב ובכפר הנוער בן שמן, ועִברת את שמו ל”פרס” בעקבות התרשמותו מהעוף המרשים בשעת טיול בנגב בשנות הארבעים. מגיל צעיר עסק פרס בנושאים פוליטיים ושימש כעוזרו המסור של בן גוריון קרוב לשנות דור. בתפקידיו השונים בראשות משרד הביטחון, הוביל פרס את הברית האסטרטגית עם צרפת, סייע להקמת התעשיות הביטחוניות ונחשב כאביה של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. פרס, שר וחבר כנסת, שימש כשר הביטחון בשנות השבעים והיה שותף להכרעות שאפשרו את מבצע יונתן ואת הקמת היישובים הראשונים בשומרון. בשנת 1977 הפך פרס למנהיג מחנה השמאל הישראלי, ושימש כראש ממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר וכממלא מקומו של יצחק רבין לאחר הירצחו. בתקופה זו, זכה פרס ליוקרה בינלאומית רבה, אך גם לביקורת ציבורית נוקבת בעיקר בשל אמונתו בחזון “המזרח התיכון החדש” ובהסכמי אוסלו שאותם יזם. בסוף ימיו, כיהן פרס כנשיא מדינת ישראל בין השנים 2007 – 2014, ונפטר ביום כ”ה באלול תשע”ו (28.9.2016).
את הונו הרב צבר דוד וולפסון בשתי ידיו. הוא נולד בשנת 1856 בליטא, וגדל במשפחת רבנים. היגר לגרמניה, ושם הפך לסוחר חשוב שהיה מקורב כל ימיו לרעיון שיבת ציון. קריאה בספר “מדינת היהודים” של הרצל הותירה עליו רושם עצום. הוא נסע לווינה, והפך לעוזרו האישי של הרצל עד יום מותו. וולפסון היה זה שייסד את השבועון הציוני “העולם”, הקים את “הסתדרות ציוני גרמניה”, יזם את רעיון “השקל” הציוני, הגה את רעיון הדגל הכחול לבן שהתנוסס בקונגרס הציוני הראשון, וליווה את הרצל בכל מסעותיו ושליחויותיו ברחבי העולם. הונו וכישוריו הכלכליים של וולפסון אפשרו במידה רבה את פעילותה של התנועה הציונית בימיה הראשונים, ועמדו מאחורי הקמת “אוצר התיישבות היהודים” ובנק אפ”ק (לימים בנק לאומי). לאחר פטירת הרצל שימש וולפסון כנשיא התנועה הציונית עד שנת 1911. את הונו הותיר וולפסון לתנועה הציונית, ומכספו נבנה הבניין המרכזי באוניברסיטה העברית בהר הצופים. נפטר בכ”ד באלול תרע”ד (15.9.1914). עצמותיו ועצמות רעייתו הועלו לארץ לאחר קום המדינה. על שמו נקרא קיבוץ “ניר דוד” בעמק יזרעאל.
בשנת 1829 נולד בגרמניה לוי שטראוס. בהיותו בן שבע עשרה, חיפשו לוי ומשפחתו חיים טובים יותר מעבר לאוקיינוס, והיגרו לניו־יורק. בארצות הברית, הפך לוי לסוחר זריז ופיקח. הוא הבחין כי מחפשי הזהב שהגיעו בהמוניהם לקליפורניה בתקופת “הבהלה לזהב” במחצית המאה התשע עשרה, זקוקים למכנסיים חזקות ועמידות לצורך עבודתם. תוך זמן קצר החל שטראוס למכור לכורי הזהב מכנסיים שיוצרו מבד גס כחול, שבמקורם שימשו כמכנסי מלחים בעיר הנמל האיטלקית ג’נובה (ומכאן שמם – Jeans”) . פגישה בין שטראוס לבין חייט יהודי שפעל באזור בשם יעקב דיוויס, הביאה להצעה להוספת מסמרי מתכת לכיסי המכנסיים, והפכה את המכנס לעמיד יותר ולנוח יותר. חברתLeavis’ ‘, שנוסדה בידי שטראוס ומשפחתו, שיווקה את מכנסי הג’ינס, והפכה לחברת הבגדים הגדולה בעולם, תואר שבו היא מחזיקה עד היום. לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו מכנסי הג’ינס ממכנסי עבודה למוצר אופנתי פופולרי שנפוץ בכל רחבי העולם. נכון להיום, מחזיקה חברת ‘ליוויס’ בשבע מאות מפעלים בשישים מדינות, ומייצרת מאתיים דגמים שונים של מכנסי הג’ינס. נפטר בכ”ד אלול תרס”ב (26.9.1902)
