במשך כל שעותיו הארוכות של הצום, חיכו לקול השופר המתפללים ברחבת הכותל הצרה והצפופה של ימי המנדט. במשך כל אותן שעות בלשו עיניהם של השומרים הבריטיים וסייעניהם הערבים אחר שופר, שהתקיעה בו הייתה עלולה “חלילה” להפר את הסטטוס קוו, ולפיו הוואקף מואיל בטובו לאפשר ליהודים להתפלל בכותל אך אסור להם להפגין בו בעלות באמצעות הצבת מתקנים או תקיעה בשופר. חניכי תנועת בית”ר סירבו לקבל עליהם את הדין. ביום הכיפורים תרצ”ד (30.9.1933) הטמין חבר בית”ר אהרן צוקרמן (שלימים נהרג כמפקד באצ”ל בעת הקרב לכיבוש יפו) שופר בבגדיו, ותקע בו עם סיום התפילה. מעצרו של צוקרמן לא הרתיע את הבית”רים, ומדי שנה היה אחד מאנשיהם מפר את האיסור ומשמיע קול תרועה בשופרו עם צאת הצום. פעילותם ומסירותם של אנשי בית”ר לשמירת המנהג והכבוד הלאומי מונצחת ב”מוזיאון פלוגת הכותל” שברובע היהודי בירושלים. לימים, קרא השופר בקול גדול עם שחרור העיר בידי לוחמי צה”ל. הציפיה ל”שופר קורא בהר הבית” עדיין ממתינה להשלמת הגאולה. גמר חתימה טובה.
מאות מאמרים וספרים ניסו לנתח את כשלונו הגדול של המודיעין הישראלי שלא צפה את המתקפה הסורית והמצרית שתואמה ליום הקדוש בשנה. התפיסה (“הקונספציה”) של “סבירות נמוכה”, למלחמה הביאה לכך שגם בט’ בתשרי תשל”ד (5.10.1973) פחות מיממה לפני שהחלו הקרבות, העדיפו רוב הבכירים במערכת המודיעין להתעלם מתצלומי האויר של כוחות האויב הנערכים לפלישה, מאזהרתו של המלך חוסיין ומתחנוניהם של קצינים זוטרים שהתריעו מהאסון העומד בשער. רק המסר שהעביר בליל יום כיפור עצמו סוכן המוסד המסתורי “בבל”, אשרף מרואן המצרי, ולפיו המלחמה עומדת בפתח שכנע את ראשי מערכת הבטחון והמדינה להתחיל בתהליך של גיוס מילואים מוגבל, מעט מדי ומאוחר מדי. צופרי האזעקה שיללו בצהרי יום כיפור נחרתו בתולדות מדינת ישראל והשפיעו על תודעתו של דור שלם. מלחמת הגבורה של הכוחות המעטים שעמדו מעטים מול רבים מול הפולש, מסירותם של לוחמי המילואים ואומץ ליבם הצליחו תוך קרבנות מרובים להביא למהפך במלחמה ולהדיפת האויב. זכרונו של חטא היוהרה והשאננות נשאר כאות אזהרה לדורות.
שמות רבים לאותו מסמך, שבשפה משפטית קרה ותמימה גזר את גורלם של מיליונים. יש הזוכרים אותו בתור “פקודת הגטאות”. יש המכנים אותו בשם “איגרת הבזק”, על שם המהירות שבה הופץ ליחידות הגרמניות ברחבי פולין הכבושה. ויש המשתמשים בשם “איגרת היידריך”, על שמו של מפקד שירותי הביטחון הנאציים ומחבר אותה איגרת, ריינהרד היידריך. האיגרת, שנשלחה ביום ח’ בתשרי ת”ש (21.9.1939), ציוותה על ריכוזם של יהודי פולין בכמה ערים ועיירות מרכזיות, רצוי שיהיו סמוכות למסילות ברזל. היא אף הורתה על הקמתן של מועצות יהודים שיבצעו את פקודות הגרמנים, ויישאו באחריות “על כל מלוא משמעותה” למילוי הוראות אלו. האיגרת המליצה גם על סגירת הגטאות, ניצול כלכלי של היהודים, ומעל הכול – רמזה במילים מקפיאות דם על פתרון סופי שעתיד להתחולל בקרוב, ושאת ההכנות אליו יש לשמור בסוד כמוס. בשמה של האיגרת נדחקו מיליוני יהודי פולין לגטאות, “ארגזי המוות” כפי שכינו אותם הנאצים, והופקרו לחיים של רעב, של מגפות ושל דיכוי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, ניתנו ההוראות לעבור לביצועו של הפתרון הסופי.
הטיל שפילח את השמים שמעל בסיס פלמחים, בח’ בתשרי תשמ”ח (19.10.1988), פתח תקופה חדשה בהיסטוריה של התעשייה והטכנלוגיה בישראל. אחרי שנים של פיתוחים וניסויים, שיתופי פעולה עם מדינות העולם והכנת תשתית מסובכת ומסועפת, המריא לשמיים אופק 1-הלווין הישראלי הראשון. שיגורו של אופק לחלל, הכניס את ישראל למועדון מצומצם ויוקרתי של מדינות בעלות יכולת מסחרית, טכנלוגית ובעיקר צבאית ומודיעינית לפעול בחלל. מאז שוגרו עוד לווינים רבים המשמשים הן את התעשייה הישראלית והן את זרועות הביטחון, בתור עיניים טובות הבוחנות את כל הנעשה במדינות האויב מקרוב ומרחוק. אופק והלווינים שבאו אחריו מהווים את גולת הכותרת לפעילותה של התעשיה האויירית והחברות הקשורות אליה, פעולות שהחלו סמוך לקום המדינה במפעל צנוע לשיפוץ מטוסים והפכו להיות אחת מחברות הטכנלוגיה האווירית והצבאית הגדולות בעולם כולו.
סדרת הפיצוצים זעזעה את העיר קייב. פצצות עם מנגנוני השהיה שהטמינו פרטיזנים רוסיים במטות צבא הכיבוש הגרמני בבירת אוקראינה גרמו לנפגעים רבים. הממשל הנאצי החליט על פעולת תגמול מיידית. כרוזים שהופצו ברחבי קייב דרשו מכל “יהודוני העיר” להתייצב עם מטלטליהם סמוך ל”באבי יאר”, ערוץ נחל הסמוך לעיר. בבוקר ח’ בתשרי תש”ב (29.9.1941) נאספו רבבות יהודים במקום המיועד שהוקף במשמרות גרמנים ואוקראינים. בקבוצות של כמה עשרות נלקחו היהודים ללב הערוץ ושם נורו. במהלך היום נרצחו למעלה משלושים אלף יהודים, ברצח ההמוני הגדול הראשון שבוצע בידי הנאצים. בודדים שהתחזו למתים שרדו. במהלך המלחמה רצחו הגרמנים במקום עוד רבבות יהודים, צוענים ושבויים. לקראת סוף המלחמה הביאו הנאצים למקום אסירי מחנות ריכוז שאולצו לטשטש את עקבות הרצח. גם המשטר הסובייטי שחזר למשול במקום בסוף המלחמה העדיף להשכיח את האירועים. במהלך השנים נערכו בבאבי יאר אזכרות מחתרתיות שאותן ארגנו פעילי עלייה יהודיים ופעילי זכויות אדם. כיום, נחשב המקום כאתר הנצחה לאומי באוקראינה, שאף הוציאה בול המוקדש למקום.
שכונת קריית שמואל שבטבריה עילית, על אלפיים תושביה היהודים, נמה את שנתה בשעה שמאות חברי כנופיות ערביות טיפסו בדממה על המדרון התלול שבמורדות השכונה. אחדים מחברי הכנופיות עסקו באותה עת בחסימת כל הצירים המובילים לעיר. בשעה שניתן האות, הסתערו הרוצחים על בתי השכונה שבה כמעט לא היו חברי “ההגנה”. בתים הועלו באש על יושביהם; גברים, נשים וילדים נרצחו באכזריות איומה; בתי כנסת הוצתו ונבזזו. הכוחות הבריטיים המעטים שפעלו באזור, הותקפו גם הם ולא התאמצו במיוחד להושיט עזרה. בעת נסיגתם של הכנופיות, הגיעה למקום יחידה של “פלוגות הלילה המיוחדות” בפיקודו של צ’רלס אורד וינגיט. הם רדפו אחרי הרוצחים והצליחו להרוג כמה מהם. י”ט מבני העיר נטבחו ב”ליל טבריה” בז’ בתשרי תרצ”ט (2.10.1938). הרצח זעזע את הארץ והיה אחת מנקודות השיא במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט. מפקדי העיר מטעם ההגנה הודחו, והגנת המקום אורגנה מחדש. ימים ספורים לאחר הטבח, ביצעו אנשי פלוגות הלילה פעולת תגמול בכפר חיטין הסמוך, והוציאו להורג תושבים שנחשדו בסיוע לכנופיות. זכרם של הנופלים מונצח ב”כיכר הי”ט” שבלב העיר.
תושבי העיר התרגלו לצפות בו מדי בוקר, כשהוא רוכב על סוסו ובודק את הנעשה ברחבי תל אביב ההולכת ומתפתחת במהירות. הסוס ורוכבו צעדו מדי שנה גם בראש העדלאידע – התהלוכה הפורימית התל אביבית. מאיר דיזנגוף נולד ברוסיה, בשנת 1861, וכרבים אחרים, עבר את המסלול המוכר מבית יהודי מסורתי לסוציאליזם, ומשם לציונות. כפעיל ציוני, למד הנדסה ונשלח מטעם הברון רוטשילד להקים את מפעל הזכוכית בחוף דור. במהלך השנים, הפך דיזנגוף לאיש עסקים בולט ולאחד מראשי הציבור, והנהיג את היישוב בארץ בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה. לצד עקיבא וייס ולצד פעילים אחרים, יזם דיזנגוף את הקמת שכונת “אחוזת בית”. הוא עמד בראשה של השכונה – שהפכה לכרך ענק – כמעט שלושים שנה ברציפות. תחת הנהגתו, הפכה תל אביב למרכז הכלכלי והפוליטי של יהודי הארץ, תוך שהוא מקפיד על צביונה היהודי של העיר ועל שמירת השבת ברחובותיה. שמם של דיזנגוף וצינה, רעייתו, הונצח ברחובות העיר, בכיכרותיה ובגניה. בביתו, שנתרם על ידו למוזיאון עירוני, נערך טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. נפטר בז’ בתשרי תרצ”ז (25.9.1936).
מפקד אש ושבת ארגון, השבט החדש ומחנה סיירים, סניפים וקומונה, תורה ועבודה-כל הביטויים האלו המוכרים לרבבות צעירים דתיים לאומיים נולדו בין השאר בזכות איש אחד, יחיאל אליאש, שנפטר בז’ בתשרי תשנ”ח ( 8.10.1997). אליאש, ממייסדי תנועת הפועל המזרחי, עלה לארץ מפולין ופעל, בהיותו בן 21 בלבד, להקמת תנועת הנוער בני עקיבא, זאת למרות התנגדות חבריו למפלגה שלא הבינו את הצורך בתנועת נוער. בכוחה של תנועת הנוער בני עקיבא ותנועות הנוער הדתיות לאומיות הנוספות, הצליחה הציונות הדתית להקים דורות של מגשימים וחלוצים שהטביעו חותמם על פני כל מפת הארץ וכל תחומי החיים המדינה. בהמשך ייסד אליאש את ארגון הספורט הדתי אליצור, הקים את המחלקות הדתיות ב”הגנה” וערך את עיתון הצופה. למעלה מתשעים שנה לאחר הקמתה בידי אליאש, מונה בני עקיבא כארבע מאות סניפים ושבעים אלף חניכים, המתחנכים ברוח ערכי תורה ועבודה לאהבת התורה העם והארץ.
במסיבת העיתונאים הסודית שערך שר האוצר, לוי אשכול, נדהמו עורכי העיתונים לראות את הבקבוק הקטן המלא בנוזל השחור שאותו שלף השר מתיקו. החדשות שהגיעו מקידוח הנפט של חברת לפידות בחוליקאת (חלץ) שבצפון הנגב, הכניסו את מדינת ישראל הצעירה לאופוריה. כותרות העיתונים בז’ בתשרי תשט”ז (23.9.1955), “יום שישי הגדול”, היום שבו פורסמה הידיעה בציבור, הכריזו כי “ארובות השפע נפתחו”. המונים, כולל כיתות בתי ספר על מוריהם ותלמידיהם ויחידות צבא שלמות, הגיעו לדרום לחזות בפלא, ומניות חברת הנפט זינקו פלאים. המשורר חיים שלמוני כתב את הלהיט “במחול צאו, צאינה, מני דן ועד אילת, ובקול קראו קראנה: נפט! נפט זורם בחוליקאת”, שהתנגן בתחנות הרדיו ללא הפסקה. מומחים העריכו כי מעתה תזכה ישראל לעצמאות כלכלית. האכזבה הייתה מהירה. חודש לאחר גילויו, התברר כי השדה מצומצם למדי, ובמשך שנים הוא הפיק רק מספר מועט של חביות נפט. מדינת ישראל המשיכה לחפש אוצרות טבע, ובשנים האחרונות זכינו לגילוי מרבצי הגאז, ועדיין ובסופו של דבר הסתמכה מדינת ישראל על אוצר הטבע החשוב ביותר הקיים בה…המשאב האנושי.
הדרך התחילה בכפר פינס המשיכה בכפר עציון בימי הקרבות בתש”ח, ועלתה ירושלימה לישיבת מרכז הרב ולקרבות לשחרור העיר במלחמת ששת הימים. מהמלחמה חזר חנן פורת, שנולד בשנת 1943 היישר אל חזית העשייה. בהנהגתו הוקם מחדש כפר עציון, ולאחר מלחמת יום כיפור, היה בין מובילי תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הרב חנן, תלמיד חכם, איש מעשה, איש ספר, חינוך ונואם מחונן, הספיק להוביל אין ספור מפעלי חינוך והתיישבות בימי חייו. הוא טרח רבות למען אהבה וקירבה בין חלקי העם, עסק בפעילות חסד ברמה האישית והלאומית, ובין השאר הצליח לחוקק בכנסת את חוק “לא תעמוד על דם רעך”. חנן, הקדיש את חייו למאבק למען ארץ ישראל, ועמד בחזית ההתיישבות כמעט עד יום מותו. אל מול מקום המקדש פעל להקמת ישיבת “בית אורות”, וטרח למען קירוב העם לירושלים ולקבר רחל. נפטר בו’ תשרי תשע”ב (4.10.2011) ונטמן באדמת כפר עציון. ערב פטירתו ממחלה קשה, העניק ראיון טלויזיוני שריגש רבים ובו סיכם את חייו במילים ” רציתי להיות טוב”. והצליח.
