“שחקי שחקי על החלומות…כי עוד באדם אאמין”, “אומרים ישנה ארץ”, “הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח”, “בזכותם העולם קיים” – נכסי צאן הברזל של השירה העברית ועוד מאות יצירות מקוריות ומתורגמות, היו פרי עטו של שאול טשרניחובסקי, שנולד בברוסיה בשנת 1875. במגיל צעיר החל בכתיבת שירים ועסק בתרגום יצירות מופת מהספרות העולמית במקביל ללימודי הרפואה. בראשית שנות השלושים התיישב טשרניחובסקי בתל אביב, והפך לאחד מבכירי היוצרים בארץ. טשרניחובסקי, שנישא לאישה לא יהודייה (אמנם בִּתָּהּ לימים התגיירה), כתב יצירות רבות ובהן התריס נגד העולם הדתי וקרא ליצירת תרבות עברית השואבת מתרבות יוון הקלאסית. עם זאת, בשיריו הוא מרבה לתאר באהבה את קורות העם היהודי בגולה, ומצדיע לגבורת האמונה. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בדמותו הטראגית של המלך שאול, ובחיי הישוב היהודי המתחדש בארץ ובאתגריו, והציג בכתביו עמדות לאומיות. בחתימת הנודע שבשיריו “אני מאמין”, הבטיח כי “ישוב יפרח גם עמי ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר ממנו, עין בעין יראה אור”. שאול טשרניחובסקי נפטר בירושלים בסוכות, ט”ו תשרי תש”ד (14.10.1943), ונקבר בתל אביב.
המברק שהגיע ללשכת הרמטכ”ל בתל אביב בבוקר י”ד בתשרי תשל”ד (10.10.1973) נכתב אחרי לילות וימים ארוכים של דם, שכול וגבורה. “מאושר להודיעך”, כתב אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, “כי אחרי ארבעה ימי קרבות קשים הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי…קו הפסקת האש ברמת הגולן (הקו הסגול) כולו בידינו”. בשעה שבתל אביב נשמו מפקדי הצבא לרווחה, הטנקים ולוחמי החי”ר של אוגדות רפאל איתן ודן לנר, שהצליחו סוף סוף להשמיד את הכוחות הסוריים באזור חושניה, דהרו מזרחה לעומק סוריה. עשרה ימים לאחר מכן הם כבר עמדו ארבעים ק”מ מדמשק. הסורים, שהפתיעו את הלוחמים המעטים עם תחילת המלחמה, ובמוצאי יום הכיפורים כבר היו בדרכם לכינרת ולנהר הירדן, נסוגו כשהם מותירים אחריהם מאות טנקים ונגמ”שים. ההכרעה של הפיקוד הבכיר להטיל את כל המשאבים האפשריים של כוחות האוויר והמילואים לזירה הצפונית התבררה כנכונה, וכעת ניתן היה להפנות את המאמץ לסיני. מחיר הדמים האיום ששילם צה”ל בקרבות הבלימה, מונצח עד היום באנדרטאות הפזורות כמעט בכל מקום ברחבי הרמה
יש הטוענים כי הגיע מתימן. אחרים טענו שהיה בן לקהילה היהודית באתיופיה או בחצי האי ערב, ויש המשערים שאולי היה סוכן כפול מטעמו של סולימן המפואר, סולטן האימפריה העות’מאנית. העובדה הידועה היא שבשנת 1524 הוא הופיע בשערי ונציה, כשהוא מכריז שהוא נציגה של ממלכת חבור היהודית אדירת הכוח, המאכלסת את בני עשרת השבטים, וברצונו לכונן ברית משותפת יהודית נוצרית כדי לכבוש את ארץ ישראל מידי האסלאם. דמותו המרשימה של הראובני, והתסיסה המשיחית שרווחה בימים שלאחר גירוש ספרד, הביאו יהודים רבים לתמוך בו ולקדם את מטרותיו. נישא על גבי הצלחתו, נפגש הראובני עם האפיפיור ועם מלך פורטוגל, והללו שקלו לכרות עימו את הברית המבוקשת. בליסבון, הופעתו של הראובני עוררה את סופר המלך, יהודי אנוס בשם דייגו פירס, לשוב ליהדות ולהיקרא מעתה בשם שלמה מולכו. הראובני ומולכו המשיכו במסעותיהם עד שאנשי האינקוויזיציה עצרו אותם בטענה שהם מעוררים כפירה ותסיסה בקרב האנוסים שכונו “הנוצרים החדשים”. מולכו הוצא להורג, ומספר שנים אחריו הועלה על המוקד בי”ד בתשרי ה’רצט (8.9.1538) גם הראובני.
תקלה בחימוש של מטוס הפנטום שחג מעל מטרות המחבלים בצידון בעת תקיפה שגרתית של צה”ל ביום י”ג בתשרי תשמ”ז (16.10.1986), הביאה לנטישתו בידי שני אנשי הצוות. הטייס חולץ במבצע הרואי על ידי מסוק קוברה, ואילו הנווט, סרן רון ארד (יליד 1958), נלכד בידי אנשי ארגון “אמל”, ומאז נעלמו עקבותיו. במשך עשרות שנים השקיעה מדינת ישראל מאמצים אדירים חובקי עולם כדי לאתר את רון, אך לשווא. הנווט הועבר, כנראה, בשלב כלשהו מידי אנשי אמל לידי החיזבאללה. אלו, מצידם, העבירו לישראל מפעם לפעם תמונות וחפצים של רון, אולם לא הסכימו לעסקת חילופין. עשרות בכירי חיזבאללה נחטפו בידי צה”ל כדי להוות קלפי מיקוח לארד, אך המהלך לא צלח והחטופים שוחררו בפקודת בג”ץ. שמועות על שהותו של ארד בסוריה או באיראן לא הוכחו כמבוססות, ודוחות מודיעין קבעו בראשית המאה העשרים ואחת כי ככל הנראה הוא כבר אינו בחיים, אבל לא ניתנה לכך הכרה רשמית. במהלך השנים חיבק עם ישראל את אשתו תמי ואת ביתו יובל, והתקווה כי “לחופש נולד” הייתה שותפה לרבים.
“המשדר הצבאי המתחיל היום בפעילותו נועד לשניים: לשמש מכשיר ביטחון והתגוננות, אמצעי קשר מהיר ויעיל לגיוס ואימון לזירוז ולהפעלה של כוחות הסדיר וחטיבות המילואים בכל חטיבות צבא ההגנה לישראל…הוא נועד גם לשמש בצבא מכשיר לחינוך העם והנוער, אמצעי עזר תרבותי לקליטת עולים, להנחלת הלשון, להקניית ידיעת הארץ ותולדות האומה, לליכוד שבטי ישראל, לחישול רצון לאומי ואחריות ממלכתית, להאדרת החזון ההיסטורי של עם ישראל לחיי עבודה, שלום, צדק, חירות ואחווה”. כך פתח שר הביטחון וראש הממשלה, דוד בן גוריון, את שידוריה של תחנת השידור הצבאית גלי צה”ל ביום י”ג בתשרי תש”י (24.9.1950). תוך מספר שנים הפכה התחנה לאחת הפופולריות בקרב קהל המאזינים הישראלי. אנשי תקשורת מקצועיים ליד חיילים צעירים (שלימים הפכו לכוכבי תקשורת) שילבו בין אופי אזרחי לצבאי במסגרת השידורים. במשך השנים נמתחה ביקורת ציבורית רבה על האופי ה”תל אביבי” של אנשי התחנה (שהשתנה במידת מה בשנים האחרונות), על מידת ההתאמה שלה ליעדים שאותם קבע בן גוריון, ועל הצורך העקרוני בתחנה מסוג זה.
הדיון במליאת הכנסת בליל י”ב בתשרי תשנ”ה (5.10.1995) היה סוער. על הפרק עמד ההסכם שנחתם ימים ספורים קודם לכן בין ממשלת ישראל לאש”ף (הסכם אוסלו ב). במסגרת ההסכם, הסכימה ישראל להעביר לשליטת אש”ף חלקים משטחי יהודה ושומרון וכמעט את כל רצועת עזה. בשטח זה נכללו כשש ערים, ארבע מאות וחמישים כפרים ותשעים אחוז מהאוכלוסייה הפלשתינית. כל הישובים היהודיים וצירי הגישה אליהם נשארו בשלב זה בשליטת צה”ל, והשטח עצמו חולק לשטחי A, B ו-C, על פי היקף השליטה בהם של צה”ל ושל הפלשתינים. ראש הממשלה, רבין, ותומכיו טענו כי ההסכם ידאג לביטחון ישראל, ויביא לשמירת השליטה על ירושלים, על הבקעה ועל גושי ההתיישבות. מנגד, טענו אנשי האופוזיציה מימין, כי ההסכם מסכן את בטחון ישראל וימיט על המדינה טרור בהיקף שלא ידענו. בסופו של דבר, הוכרעה ההצבעה על חודם של שני קולות, לטובת תומכי ההסכם. בין התומכים היו שניים מחברי סיעת “צומת” הימנית, שהסכימו לתמוך בהסכם לאחר שהובטחו להם מינויים ומשרות. מסביב לכנסת וברחובות ירושלים נערכה הפגנת ענק של המונים שמחו נגד ההסכם, אך ללא הועיל.
רעיונות שונים שעלו בזירה הבינלאומית בדבר העברת הנגב לשליטתם של מדינות ערב, הניעו את ממשלת ישראל לפעול במהירות להדיפת הכוחות המצרים ששלטו על שטחים נרחבים בצפון הנגב ומנעו קשר עם הישובים היהודים בנגב המערבי. מבצע יואב על שמו של מפקד קיבוץ נגבה יצחק דובנו (יואב) יצא לדרך ביב’ תשרי תש”ט (15.10.1948). כוחות צה”ל פעלו בכל כוחם כנגד הכוחות המצרים ברצועת עזה ובאזור קרית גת (“כיס פלוג’ה). באזור זה היו הצלחות הצד הישראלי מצומצמות יחסית. הצלחה גדולה בהרבה נרשמה בחלק המזרחי של הגזרה כאשר כוחות צה”ל הצליחו להשתלט על העיר באר שבע. במבצע פעלו גם כוחות ים ואויר של צה”ל שהביאו להטבעתה של אוניית הדגל של הצבא המצרי “האמיר פארוק”. בסיום המבצע חודש הקשר עם ישובי הנגב, שליטת המצרים צומצמה לרצועת עזה ולכיס פלוג’ה, וצה”ל החל לההערך למבצע חורב, שנועד לסלק את שאריות הצבא המצרי משטחי הארץ. במהלך הקרבות באזור עיראק סודיאן כתב משורר נתן אלתרמן שנכח במקום את השיר “ליל חניה” שהפך לאחד משירי המלחמות הידועים בישראל.
אלוף משנה יצחק בן שהם נולד (1936) באיזמיר שבטורקיה, וגדל והתחנך בקיבוץ טירת צבי ובירושלים. בצבא שירת בחטיבת גבעתי ובשריון, ושלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים התמנה למפקד חטיבת ברק (חטיבה 188). עם פרוץ הקרבות בצוהרי יום הכיפורים, פיקד בן שהם על הכוחות שבמרכז הגולן ובדרומו, שניסו לעצור את שטפון הטנקים הסוריים שעלו עליהם בכמותם פי כמה וכמה. על אף שכבר בשעות הראשונות לקרבות נפגעו רוב לוחמי החטיבה ומפקדיה, המשיך בן שהם לעמוד בראש כוחותיו. בעיטור העוז שקיבל לאחר נפילתו נכתב: “למרות שהחטיבה נדלדלה, והכוחות שנותרו לו היו עייפים ומוכים, לחם עד כלות נשמתו תוך הפגנת עקשנות, אומץ לב ומנהיגות למופת”. ביום י”א בתשרי תשל”ד (7.10.1973) נהרג שהם בשעה שניסה להגן על מחנה “נפח” מפני הפלישה הסורית. יחד עימו נפל קצין האג”ם שלו, רס”ן בני קצין. הקרבות הנואשים שניהלו בן שהם ואנשיו האטו את התקדמות הסורים, ואפשרו לצה”ל להיערך להתקפת נגד. לפני מספר שנים יצא לאור הספר “על בלימה”, המתאר את קרבות הגבורה של חטיבת ברק.
נואם כריזמטי, עסקן ומנהיג, איש תנועת חובבי ציון וראש מחנה המתנגדים לתוכנית אוגנדה של הרצל. מנחם אוסישקין שנולד ברוסיה למשפחה חב”דית נמנה מגיל צעיר עם מנהיגיה של התנועה הציונית. הוא השתתף בקונגרסים הציונים מראשיתם, עמד בראש המתנגדים לתוכנית אוגנדה של הרצל וניסה לפעול לארגון הישוב היהודי בארץ ישראל עוד בשלהי התקופה העותומנית .כיהן שנים רבות כיושב ראש הקרן הקיימת לישראל תוך שהוא מוביל את גאולת אדמות עמק יזרעאל תחת הססמא “אל תאמר מחר נגאל –שמא נאחר”. .אוסישקין שהיה מובילי הקו הניצי בעימות היהודי ערבי וכונה בשל כך “איש הברזל”, התנגד בחריפות לתוכניות לחלוקתה של הארץ וקרא להתיישבות בכל חלקיה. אוסישקין שפעל רבות להנחלת העברית והיה ממעצבי מערכת החינוך הלאומית נפטר ביא תשרי תש”ב (2.10.1941) ונקבר במערת ניקנור שבהר הצופים אותו קיווה להפוך לבית הקברות הלאומי של התנועה הציונית. על שמו מוסדות ורחובות, הישוב כפר מנחם וכמובן קבוצת הפועל אוסישקין תל אביב, ששיחקה שנים רבות באצטדיון הנושא את שמו.
לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל יום כיפור יש את הלילה שאחריו המאפשר לבני ישראל להוציא את מחשבותיהם הטובות אל הפועל. יש העושים זאת באמצעות בניית הסוכה, וחברי התנועות המיישבות במוצאי יום הכיפורים תש”ז (5.10.1946) עשו זאת באמצעות הקמת י”א ישובים חדשים בנגב. המבצע, הגדול בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ עד אז, נועד לסייע בהכללת הנגב בגבולות המדינה היהודית העתידה לקום, ולמפרע סייע מאוד גם בייצוב ישובים ומוצבי הגנה לקראת מלחמת העצמאות. במבצע שנערך בשיטת “חומה ומגדל”, השתתפו מאות מתיישבים מכל התנועות המיישבות שהקימו בלילה אחד את כפר דרום וסעד, נירים, בארי ונבטים וישובים רבים נוספים. הבריטים שהופתעו מהמבצע לא הפריעו לביצועו, ובמקביל החלו אנשי הקרן הקיימת בהנחת קו מים לנקודות החדשות שחלקם היו רחוקות מאוד מכל ישוב יהודי אחר, כדי לאפשר את פיתוח ההתיישבות ועיבוד האדמות. הנגב שוב פורח
