הרב שאר ישוב כהן נולד בירושלים (1927) לאביו, ה”נזיר הירושלמי” הרב דוד הכהן, מגדולי תלמידיו של הרב קוק, ולאימו שרה – ממייסדות תנועת “אמונה”. אביו גידל אותו עד גיל שתים עשרה כנזיר לכל דבר, וגם לאחר שבית דין התיר את נדר הנזירות אותו נדר אביו, המשיך לנהוג בחלק ממנהגי הנזירות, כמו הקפדה על צמחונות כל ימיו. למד בישיבת מרכז הרב, והיה מתלמידי הרב צבי יהודה קוק והרב הרצוג. לחם במסגרת האצ”ל וההגנה במלחמת העצמאות. נפצע קשה בקרבות ברובע היהודי, ושהה חודשים ארוכים בשבי הירדני. שירת שנים רבות בצה”ל כרב פיקודי וכרב חיל האוויר. לאחר מכן, כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים, ובמשך קרוב לארבעה עשורים כרבה הראשי של חיפה. תרם רבות לחקר המשפט העברי וליישומו בחוקי המדינה. נודע בעמדותיו הלאומיות הנחושות למען שלמות הארץ, ובמקביל כיהן כאחראי על שיחות עם ראשי הנצרות והאסלאם מטעם הרבנות הראשית לישראל. יזם את הקמתם של מוסדות אריאל לעידוד לימוד התלמוד הירושלמי ותורת ארץ ישראל, וכתב ספרים ומאמרים בתחומי מחשבה והלכה. נפטר בג’ באלול תשע”ו (5.9.2016).
קריאת התורה של תפילת שחרית של שבת הייתה בעיצומה בבוקר ב’ באלול תשמ”ו (6.9.1986). עשרות המתפללים בבית הכנסת הגדול של איסטנבול “נווה שלום” לא הופתעו במיוחד מכניסתם של שני תיירים לבית הכנסת. תיירים המעוניינים לחזות בתפילה היהודית היו מחזה רגיל למדי בנווה שלום. אבל התיירים הפעם היו שונים. בשעה 9:30 שלפו שני הזרים מתיקיהם רובי סער, והחלו לרסס באש ולזרוק רימונים על המתפללים. לאחר הטבח, מצאה המשטרה במקום 102 מחסניות שבהם השתמשו הרוצחים. כל המתפללים, למעט אחד שהצליח להתחבא מתחת לאחד הספסלים ומספר נשים שנמלטו מחלון צדדי, נפגעו. הטרוריסטים, שגופותיהם לא זוהו אך ככל הנראה השתייכו לארגוני הטרור הפלשתינים, ניסו לברוח, אולם כשהבחינו בכוחות המשטרה שהוזעקו למקום, שבו לבניין והציתו אותו על יושביו ועליהם. 23 מתפללים יהודים נרצחו בטבח בבית הכנסת, שזעזע את טורקיה, את ישראל ואת העולם כולו. חמש עשרה שנים לאחר מכן, שוב היכה הטרור בבית התפילה, כאשר מכונית תופת שאותה הפעילו אנשי אל־קעידה התפוצצה בחזית הבניין בשנת 2003, והביאה למותם של עשרות עוברי אורח ובהם שישה יהודים.
אברהם מפוסרלקו נולד באוקראינה (1886), למד בישיבות ליטא והוסמך לרבנות. עקב פעילותו הסוציאליסטית הוגלה לסיביר בידי השלטונות הרוסיים, אך המשיך בפעילותו הסוציאליסטית גם בין עובדי הכפייה במקום. הצליח להימלט מסיביר תוך שימוש בדרכון מזויף על שם אברהם הרצפלד, ונותר עם שם זה כל חייו. הגיע לארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, והיה בין פעילי היישוב בימי המצוקה הקשים של המלחמה, שבמהלכם סייע תוך סיכון עצמי רב לאסירי היישוב מקרב אנשי ניל”י והפעילים הציוניים. בימי המנדט היה מראשי מפא”י וההסתדרות, ובעיקר עמד בראש “המרכז החקלאי” במשך ארבעים שנה והיה אחראי על הקמת מאות יישובים ברחבי הארץ. הרצפלד הקפיד להגיע לעלייה לקרקע של כמעט כל יישוב, ולפצוח בשירת “שורו הביטו וראו” שהפכה לסמלו. היה חבר כנסת במשך עשרות שנים, ועם ימיו האחרונים הטיף להתיישבות בכל רחבי הארץ. יזם הקמת מוסדות רווחה ומפעלים כלכליים שונים. חתן פרס ישראל למפעל חיים. נפטר בב’ באלול תשל”ג (30.8.1973), ונטמן בבית העלמין בכינרת. על שמו היישוב “שדי אברהם” ומוסדות ורחובות ברחבי הארץ.
” טיטוס גרש אותנו וטטיס מחזירה אותנו ” כך הכריזו ביום א’ אלול תרמ”ב (16.8.1882) מאתים עשרים ושמונה יהודי רומניה שעלו על האוניה האוסטרית טטיס בדרכם לארץ ישראל. מדיניותה האנטישמית של הממשלה המקומית, יחד עם ההתעוררות של יהודי רומניה שפעלו כדי לקדם את השיבה לארץ, התארגנות ששיאה היה בקונגרס פושקאן, שהתקיים כמה חודשים קודם לכן, היו בין הגורמים לעליה הגדולה. אלפי יהודים ליוו בתפילה ובשירה את שיירת העולים בשעה שהיו בדרכם לנמל גאלאנץ, העתונות הרומנית הכללית הקדישה גם היא מקום נרחב לתנועת השיבה היהודית לארץ הקודש, ועם תחילת ההפלגה תקעו העולים בשופר גדול, בתפילה לגאולת ישראל. במהלך ההפלגה חל פילוג על רקע ההקפדה בשמירת מצוות בין קבוצות העולים ומעז יצא מתוק, במקום להקים מושבה אחת כמתוכנן, הקימו העולים מחדש את גיא אוני הנטושה בהרי הגליל שהפכה לראש פינה, ואת זמרין-לימים שומרון ולימים זכרון יעקב שבכרמל. תלאות רבות עברו על עולי “טטיס” וברכם, והם היו עוד כאין וכאפס לעומת ההתמודדויות שנכונו להם עם ייסוד המושבות הראשונות, אולם הזרע שזרעו עולי רומניה החזיק מעמד בכל הקשיים והסערות והפך לאחד היסודות לשיבת ציון ותקומת ישראל.
עשרים ושלושה חברים וארבע חברות בלבד מקרב אנשי “השומר הצעיר” נבחרו להתיישב באחת הנקודות היפות ביותר הצופות אל עמק הירדן. אולם ביתניה עילית, שהוקמה בא’ באלול תר”פ (15.8.1920) ושרדה רק כשנה וחצי בטרם התפרקה וחבריה נפוצו ביישובי העמק, הייתה הרבה יותר מיישוב רגיל. מדי לילה בתום העבודה המפרכת בשדות, ומתוך תנאי עוני וקשיים פיזיים לא קלים, היו מתיישבים החברים והחברות, רובם ככולם עולי העלייה השלישית, ודנים כיצד להקים חברת מופת בארץ ישראל. הדיונים, שכללו עיסוק פילוסופי בענייני אמונה ספרות ומדע, הפכו במהירות לסדרת וידויים וניסיונות משותפים לתיקון הנפש, יחד עם טקסי התבודדות, שירה וריקודים סוחפים אל מול המדורה. המתח הנפשי ששרר ביישוב גרם לא אחת לעזיבה ואף להתאבדויות. לימים, הנציחו יוצאי ביתניה את תחושותיהם בקובץ “קהילתנו”, שייצג את השאיפות הרוחניות של העולים הצעירים לארץ בראשית ימי המנדט הבריטי. חוויות ביתניה באו לידי ביטוי גם במחזות ובספרים. אתר הנצחה לקיבוצי השומר הצעיר בארץ הוקם על צלע ההר הצופה על הכנרת, שעליו הוקמו צריפי החלוצים.
ויקטור פרנקל נולד למשפחה יהודית בווינה, בירת אוסטריה (1905). מגיל צעיר עסק ברפואת הנפש, והיה מתלמידיו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. פרנקל כיהן כמנהל בית החולים היהודי בעיר, ועם השתלטות הנאצים על אוסטריה, הייתה לו הזדמנות להימלט. אולם, הוא העדיף להישאר כדי לשמור על הוריו. במהלך השואה נרצחו כמעט כל בני משפחתו, ובהם רעייתו והוריו. הוא עצמו שהה במחנות טרזינשטט, שם פעל כרופא למען האסירים, ובאושוויץ. לאחר השואה, ולאור ניסיונו האישי מימי המחנות, פיתח פרנקל את גישת ה”לוגותרפיה”, הטוענת כי אדם יכול להתגבר על הקשיים בחייו אם יצליח למצוא להם ייעוד ומשמעות. ספרו, “האדם מחפש משמעות”, שבו תיאר את חוויותיו האישיות מימי השואה ואת התובנות שהביאו לייסוד גישת ה”לוגותרפיה”, תורגם לעשרות שפות והודפס במיליוני עותקים. בניגוד לפרויד, שטען כי האדם צריך להכיר בעמוקים ובנחותים שבדחפיו כדי להתמודד עם בעיותיו, פרנקל סבר שעל האדם לשאוף להגיע לפסגת חלומותיו, שאיפותיו ומעלותיו כדי להתגבר על קשיים ועל משקעים. הוא קרא לדרוש מהאדם תמיד להגיע ליותר. נפטר בא’ באלול תשנ”ז (2.9.1997)
זה היה נגד כל הסיכויים. עשירי העם סירבו לסייע. חובבי ציון לא התלהבו. המתבוללים סיכלו את קיומו של האירוע במינכן. ובכל זאת, במאמץ עילאי, נפתח בקזינו העירוני של בזל ביום א’ באלול תרנ”ז (29.8.1897) הקונגרס הציוני הראשון, בנוכחות 208 צירים. שלושה ימים של דיונים השיגו יעדים חסרי תקדים. קמה תנועה ציונית מאורגנת ולה מוסדות דמוקרטיים שהחזיקו מעמד עשרות שנים. נציגים מכל העולם היהודי הסכימו לתוכנית בזל, ולפיה “הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט הכלל”. דגל כחול־לבן הונף ברגע האחרון בכניסה לבניין, והפך במהירות לדגל הלאומי. ומעל הכול, דעת הקהל היהודית והעולמית התוודעה לרעיון הציוני. העיתונאי הצעיר, בנימין זאב הרצל, שחולל את המהפכה, שב למלונו וכתב במידה רבה של אופטימיות, שלא לקחה בחשבון את הקשיים המרובים שעוד היו צפויים: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. בעוד חמש שנים, ולכל המאוחר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, הכריז האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
זה היה נגד כל הסיכויים. עשירי העם סירבו לסייע. חובבי ציון לא התלהבו. המתבוללים סיכלו את קיומו של האירוע במינכן. ובכל זאת, במאמץ עילאי, נפתח בקזינו העירוני של בזל ביום א’ באלול תרנ”ז (29.8.1897) הקונגרס הציוני הראשון, בנוכחות 208 צירים. שלושה ימים של דיונים השיגו יעדים חסרי תקדים. קמה תנועה ציונית מאורגנת ולה מוסדות דמוקרטיים שהחזיקו מעמד עשרות שנים. נציגים מכל העולם היהודי הסכימו לתוכנית בזל, ולפיה “הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט הכלל”. דגל כחול־לבן הונף ברגע האחרון בכניסה לבניין, והפך במהירות לדגל הלאומי. ומעל הכול, דעת הקהל היהודית והעולמית התוודעה לרעיון הציוני. העיתונאי הצעיר, בנימין זאב הרצל, שחולל את המהפכה, שב למלונו וכתב במידה רבה של אופטימיות, שלא לקחה בחשבון את הקשיים המרובים שעוד היו צפויים: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. בעוד חמש שנים, ולכל המאוחר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, הכריז האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
“תשיגו לי מטוס מיג 21″ ביקש מפקד חיל האוויר עזר וייצמן, שביקש להכין את טייסיו לעימות עם המטוס המרכזי שהיה בשימוש במדינות ערב ולמודיעין ישראלי כמעט ולא היה מידע אודותיו, מראשי המוסד למודיעין. המשימה הדמיונית יצא לפועל כאשר אנשי המוסד איתרו בעיראק טייס, איש חיל האוויר העיראקי ממוצא נוצרי שהיה מתוסכל מהאפלייה שחווה עקב מוצאו. המגעים עם הטייס הבשילו לאיטם והוא הסכים לערוק לישראל תמות חמישים אלף דולר ודאגה לגורל משפחתו. תיאום מדוקדק שנמשך חודשים ארוכים וכלל פגישות חשאיות של הטייס עם גורמים ישראלים באירופה ובארץ הכין את יום העריקה. בל’ באב תשכ”ו (16.8.1966) יצא מבצע יהלום כפי שכונה לדרך ו”הציפור הכחולה” כפי שכונה המיג על ידי מתכנני המבצע, המריא מבסיסו שבעיראק היישר לשדה התעופה בישראל. מיד עם הגעתו הפך המטוס למושא לעיון מדוקדק של אנשי חיל האוויר (שיותר מאוחר העבירו אותו גם לרשות עמיתיהם האמריקאים) וסיפק מודיעין איכותי וחיוני שאפשר את הצלחת חיל האוויר במלחמת ששת הימים שפרצה כמה חודשים מאוחר יותר.
צירי הקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל בל’ באב תרס”ג (23.8.1903) הוכו בתדהמה לשמע דבריו של הרצל שפתח את הדיונים. שר המושבות הבריטי, צ’מברלין, הציע להקים מסגרת אוטונומית להתיישבות יהודית במזרח אפריקה, הכריז הרצל. הואיל וכרגע לא ניתן להתקדם מול הטורקים בנושא ארץ ישראל, וצרת היהודים באירופה הולכת ומתגברת, “נציל נא את מי שניתן להצילם”, ונקים “מקלט לילה זמני” עד שנוכל להגיע לארץ ישראל, המשיך להסביר יו”ר התנועה הציונית הצעירה. לאחר רגע של דממה פרצה סערה באולם. תשואות רמות לצד מחאות תקיפות הביאו לקרע בתנועה הציונית. 295 צירים (כמנין “צָרָה”, כדברי המתנגדים) הצביעו בעד המשך בדיקת ההצעה, ו178 התנגדו. מאמרים ואספות עם סוערות הלהיטו את העולם היהודי, וגם שבועתו של הרצל בפני אספת המתנגדים “אם אשכחך ירושלים” לא הפחיתה את הכעס של “ציוני ציון”. משלחת הבדיקה שיצאה לאוגנדה הבריטית וחזרה עם מסקנות לא מעודדות במיוחד, כמו גם ההתנגדות התקיפה שהובילו חיים ויצמן וציוני רוסיה, וכן פטירתו של הרצל זמן קצר לאחר מכן, הביאו להורדת התוכנית מעל סדר היום. הציונות נותרה בציון.
