האווירה הייתה אופטימית. זמן קצר לאחר אימי מלחמת העולם השנייה, עדיין האמינו רבים כי הארגון החדש, שהוקם שנתיים קודם לכן בסן פרנסיסקו, יביא שלום ואחדות לאנושות. טקס הנחת אבן הפינה למטה הקבע של האומות המאוחדות נערך ביום י’ באלול תש”ח (1.9.1948) במנהטן שבניו יורק, במתחם רחב ידים שנתרם לשם כך בידי המיליונר ג’ון רוקפלר. ארבע שנים לאחר מכן, כבר עמד המתחם המפואר על תילו. שורת דגלי האומות שבכניסה לבניין, שמולה חקוקים מילותיו בנות האלמוות של ישעיהו (ב): “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”, מקדמת את פני הבאים למבנה. מרכזי סוכנויות האו”ם, בניין העצרת הכללית ובניין מועצת הביטחון מעוטרים ביצירות אומנות רבות המבטאות בדרך כלל את השאיפה לשלום, לחירות, לשגשוג ולצדק. חדרים שונים במבנה נתרמו בידי מדינות שונות המציגות את מורשתם, ובין השאר מכיל המבנה תערוכת קבע לזכר השואה. מדי סתיו מתכנסים בבניין נציגי כל מדינות העולם לאספות שנתיות המנסות לקדם את שלום העולם, לא תמיד בהצלחה… נבואת ישעיהו עדיין ממתינה למימוש
זיגמונד פרויד נולד בגליציה (6.5.1856) למשפחה יהודית מסורתית. כנער, עבר לווינה, ושם עבר תהליך מהיר של חילון והתקרבות לתרבות האירופית. במסגרת לימודיו ועבודתו כרופא, החל פרויד להתמחות במערכות העצבים ובבעיות הנפש, ופיתח את ה”פסיכו־אנליזה” (“תורת המעמקים”), המשמשת עד היום כבסיס לרוב התיאוריות הפסיכולוגיות המודרניות. במסגרת תפיסתו, טען פרויד כי מעשי האדם נובעים ברובם מאירועים ומתהליכים הנמצאים בתת־המודע שלו ומשפיעים על הכרעותיו ועל נטיותיו. תת־מודע זה בא לידי ביטוי תכופות בפליטות פה (“פרוידיאניות”) ובחלומות. תורתו של פרויד נפוצה בעולם, והתהילה שהוא זכה לה הצילה אותו מידיהם של הנאצים לאחר כיבוש אוסטריה, כאשר קצין גרמני ממעריציו סייע בידו להימלט לבריטניה. במקביל, שיטתו של פרויד זכתה, וזוכה עד היום, לביקורת נוקבת של פסיכולוגים ושל הוגי דעות. לטענתם, כוחות אחרים, חיוביים יותר מתת־המודע הבעייתי בדרך כלל, הם אלו שמנחים את חייו של האדם. פרויד התנכר לדת היהודית וראה בציונות חלום חסר סיכוי. אולם יחד עם זה, היה גאה במוצאו וכתב רבות על תרומתם של היהודים לתרבות האנושית.נפטר בלונדון בי’ באלול תרצ”ט (23.9.1939)
רוחה של צפת, שממנה הגיע אביו לליטא לאחר שבני משפחתו נספו בה ברעידת האדמה הגדולה; ממלכת התורה בליטא, שהייתה באותם ימים בשיא כוחה; וגם רוחות ההשכלה, שממנה למד לקחת את החיוב ואת המועיל ולהתרחק מהפסול והאסור. כל אלו, עיצבו את אופיו של הרב יעקב ריינס, שנולד בשנת 1840. תלמיד חכם עצום, מקורי בחדשנותו, מעצב שיטות לימוד חדשות ומורכבות. נודע לדורות בשתי בשורות שאותן הביא לדורו. הראשונה: ישיבה ראשונה מסוגה, ששילבה לימודי קודש וחול. הישיבה נכשלה בתחילה, אך לאחר מכן פרחה ושגשגה בעיר לידא, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. השנייה: הקמתה מחדש של תנועת “המזרחי” (לאחר הניסיון הראשון שנעשה בסוף המאה הי”ט בידי הרב שמואל מוהליבר) – ראשיתה של הציונות הדתית הממוסדת. הרב ריינס הקים את התנועה והנהיג אותה, תוך שהוא כורת ברית היסטורית עם הרצל ועם הציונות החילונית. ביסס בספרים ובמאמרים רבים את האידיאולוגיה שלה, ולא נרתע ממתקפות רבות על שיטתו, מימין ומשמאל. נפטר בי’ באלול תרע”ה (20.8.1915). לימים, נקרא המושב הראשון של “הפועל המזרחי” שבעמק יזרעאל על שמו – “שדה יעקב”.
רבי צדוק הכהן (רבינוביץ) מלובלין נולד (1823) למשפחת רבנים ממתנגדי החסידות. נודע כעילוי, שעתידו כאחד מגדולי הדור הובטח. חששות שווא שהביאו למשבר משפחתי גרמו לו להיפגש עם מנהיגי החסידות. הוא הפך לתלמידו של הרבי מאיז’ביצא, ובהמשך, לאחד מגדולי האדמו”רים, שהערצת חסידיו אליו לא ידעה גבול. הרב צדוק כתב עשרות ספרים בתחומי ההלכה, ובעיקר בתחומי מחשבת החסידות. בספריו, עסק בהיבטים שונים של התורה שבעל פה, ובהבדל שבין ישראל לעמים. כתב גם על אופיים של חגי ישראל, ועל הרעיונות העומדים מאחורי תוכניהם – שאלת התשובה, תורת עובד האלוקים ויכולת האדם להשפיע על גורל העולם, ועל נושאים רבים נוספים. ר’ צדוק החזיק בביתו ספרייה ענקית של כתבי יד של יצירות תורניות שונות, ונודע כאחד המומחים הגדולים לאמינות ולבירור תוקפם של כתבי יד שונים. ספרייתו, כמו גם רבים מכתבי היד שלו שלא הוצאו לאור (בהם גם חיבורים בתחומי מתמטיקה ואסטרונומיה), עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. נפטר בט’ באלול תר”ס (3.9.1900). ספריו נפוצים בעולם התורה על כל גווניו, וזוכים למהדורות חדשות ולפירושים רבים.
העולם היה אחוז אימה. המגפה המסתורית, אשר לימים התבררה כמגפת דבר או אבעבועות שחורות, נראתה כמגפה שאינה ניתנת לעצירה. מסין התפשט “המוות השחור” למזרח התיכון ולאירופה, שבה נפטרו תוך שנתיים כשליש מהאוכלוסייה כתוצאה מהמגפה. הרופאים והמומחים היו אובדי עצות. המון מוסת מצא הסבר פשוט למגפה: יהודי אירופה הואשמו בקשר עולמי, שבמסגרתו נטען כי הרעילו את בארות המים כדי לפגוע בנוצרים. שמועות על כך שיהודים נפגעו מעט פחות משכניהם (מה שככל הנראה לא היה מדויק) כהיוו לכאורה הוכחה לכך שידם במעל. קריאתם של המלכים ושל האפיפיור שלא לפגוע ביהודים לא הועילה. בכל רחבי אירופה נרצחו אלפי יהודים במיתות אכזריות, וקהילות בנות מאות שנים נחרבו. האירועים הגיעו לשיא בעיר מיינץ (מגנצא) שבגרמניה בט’ באלול הקי”ט (2.8.1344). היהודים אחזו בנשק ופגעו ברבים מהפורעים, אך לא יכלו בסופו של דבר לעמוד מול ההמון. ששת אלפים מיהודי העיר נרצחו, והנותרים נמלטו מזרחה, אל הקהילות שהחלו לפרוח בערבות פולין, שסבלה פחות מהמגפה. יהדות מערב אירופה לעולם לא חזרה עוד למעמדה בימים שלפני המגפה השחורה.
ציון חיון נולדה בירושלים (1928) למשפחת עולים ממרוקו. בגיל צעיר יצאה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. ידיעותיה באנגלית אפשרו לה לעבוד במטה הבולשת הבריטית והיא ניצלה עובדה זו כדי להעביר ידיעות חיוניות למפקדיה ב”הגנה”. עם תחילת מלחמת העצמאות דחתה הצעה ממעבידיה הבריטיים לעבור עימם לקפריסין והחלה לשרת ביחידת שפ”ן (שירות פענוח נסתרות) – היחידה שהיוותה לימים את הבסיס ליחידה 8200 הידועה. יחד עם חבריה, סיפקה מידע מודיעיני איכותי על תנועות הבריטים והכוחות הערביים בעיר. בליל ח’ באלול תש”ח (11.9.1948) יצאה מבסיסה במחנה שנלר כדי לפגוש את חברהּ, דוד מינץ. מינץ נולד גם הוא בירושלים (1923) ועבד מגיל צעיר לפרנסת משפחתו. הרצון לנקום את מות אביו, שנרצח במאורעות תרצ”ח, הביא אותו להצטרף ללוחמי הלח”י ולהשתתף בפעולות רבות בימי המנדט והמלחמה. דוד וציון ביקשו להתראות לפני ירידתה הצפויה של ציון לנגב, לאחר שנענתה בקשתה להצטרף ללוחמים בשטח. פגז ירדני הביא למותם של השניים, ורק למוחרת נמצאו גופותיהם. הם נטמנו תחילה בבית העלמין הזמני בשייח’ באדר, ולאחר מכן בהר הרצל.
הימים, ימי שיא של חלומות השיתוף והקומונה. עולי העלייה השלישית ביקשו להרחיב ולבסס את רעיון הקיבוץ, ולמעט ככל האפשר בקניין הפרטי. היו מהחלוצים שביקשו לשמור על מידה של עצמאות אישית וכלכלית, תוך שהם מחויבים לרעיון הערבות ההדדית ולעקרונות השוויון והסוציאליזם. דרך הביניים – יישוב שחבריו פועלים יחדיו במישורים רבים, ערבים זה לזה, אך בד בבד שומרים על עצמאותם – יצאה לדרך במושב העובדים הראשון שהוקם במערב עמק יזרעאל. בח’ באלול תרפ”א (11.9.1921) עלו חלוצי נהלל לאדמתם, התמודדו עם התנכלויות השכנים הערבים, ומייד החלו בייבוש הביצות שמילאו את העמק. שנים של עמל הביאו למושב פורח. צורתו כעין “שמש” מעגלית, שנועדה לאפשר לכל המשקים להיות קרובים במידה שווה למרכז היישוב, והפכה לאחד מסמלי ההתיישבות בארץ ישראל. נהלל הפך למושב שבו חיו וגדלו רבים ממעצבי דמותה של מדינת ישראל, ואנשיו שילבו בין בטחון, חקלאות וחיי קהילה תוססים. בבית העלמין היישובי טמונים בין השאר בני משפחות דיין ורמון, שישה חברי כנסת ושרים, טייסים, לוחמים, אלופי צה”ל ואישי מדע, כלכלה ותרבות.
היעלמותו של נזיר צרפתי שהסתובב בשכונת היהודים בבירת סוריה באביב 1840 הייתה ה”סיפתח” לאחד האירועים הדרמטיים בתולדות ישראל במאה התשע עשרה. הדיפלומטים האירופאיים המוצבים בדמשק, שהיו נגועים באנטישמיות ארסית, מיהרו ללחוץ על מושל העיר לחקור האם ידם של יהודי העיר, המעוניינים בדם נוצרים לקראת חג הפסח, במעל. חקירה מלווה בעינויים איומים גרמה לכמה יהודים “להודות” בפשע, ותוך הפעלת לחץ באמצעות עינוי נשים וילדים הואשמו ראשי הקהילה – הרבנים ואנשי העסקים אבולעפיה, ענתבי ופרחי – במעשה. אחדים מראשי הקהילה מתו במהלך ימי החקירות והעינויים. שנאת ישראל הרימה את ראשה בכל רחבי האימפריה העות’מאנית. בשלב זה החלו יהודי אירופה להתעורר. משלחות שהונהגו בידי אדולף כרמיה מצרפת, משה מונטפיורי, משפחת רוטשילד בבריטניה, ואף לראשונה – נציגות של יהודי אמריקה, הפעילו לחצים על השלטונות ועל התקשורת ברחבי העולם. בסופו של דבר, הורה הסולטן לחקור את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן, בח’ באלול ת”ר (6.8.1840), שוחררו האסירים ומושל דמשק הוצא להורג. לראשונה מזה שנים רבות, הצליחה מעורבות יהודית בינלאומית להביא להצלת יהודים מרודפיהם.
קרוב לחודש וחצי הפליגה האונייה בים התיכון. תשע מאות אנשי בית”ר מרחבי אירופה ששהו על סיפונה של “פאריטה”, אחת מאוניות המעפילים שארגנה התנועה הרבזיוניסטית במסגרת עליית “אף על פי”, היו אמורים להיפגש בלב ים עם ספינות קלות שיורידו אותם בחופי הארץ. כאשר בוששו הספינות להגיע, החלה האונייה לתור אחר אספקה ומזון. היא נדחתה מנמל אלכסדרטה שבסוריה, קיבלה תרומות מתיירים יהודיים אמריקאיים שראו את מצוקת אנשיה ברודוס, ונוסעיה התעמתו עם שלטונות הנמל הטורקיים באיזמיר. בסופו של דבר, השתלטו הנוסעים על הספינה והכריחו את רב החובל להפליג בכל הכוח הישר אל חופי תל אביב, כשעל הספינה מונף הדגל הכחול לבן. בליל ז’ באלול תרצ”ט (22.8.1939) נתקעה האונייה על סרטון מול מלון ריץ’ שברחוב הירקון בתל אביב. רבבות מתושבי העיר נהרו לחוף כדי לקדם את פני העולים לאחר ההפלגה המתישה. הבריטים עצרו את המעפילים, אך שחררו אותם זמן קצר לאחר מכן, תוך שהם מורידים את מספרם ממכסת אישורי העלייה השנתיים (סרטיפיקטים) שחולקו ליהודים באותה שנה.
כבר קרוב לשנה התחוללו קרבות קשים מסביב לים התיכון, אולם החיים בתל אביב, העיר העברית הצעירה, נמשכו כרגיל. בשעה ארבע אחר הצוהריים, בו’ באלול ת”ש (9.9.1940), הרגישה גם תל אביב את נחת זרועה של מלחמת העולם השנייה. ללא כל התרעה, עטו על העיר עשרות מפציצים איטלקיים שהמריאו מאיי יוון, והמטירו פצצות על שכונת נווה שאנן ועל אזור רחוב טרומפלדור. למעלה ממאה הרוגים ומאתיים חמישים פצועים גבתה ההתקפה הקשה ביותר בתולדות העיר. בתים רבים התמוטטו ומערכות החשמל והמים ניזוקו. מנהיגים מכל העולם הביעו את השתתפותם בצער הנפגעים, ותרומות נשלחו מאמריקה לעיר הכאובה. פעילות מהירה של העירייה, של מתנדבים מקומיים ושל הממשל הבריטי אפשרה חילוץ ושיקום. ההרוגים הרבים נטמנו בקבר אחים, ורבים מתושבי העיר העתיקו את מקום מגוריהם לירושלים עד יעבור זעם. גם בחודשים הבאים ספגה העיר הפצצות (לצד חיפה, שבתי הזיקוק שלה היוו יעד מועדף למטוסי מדינות הציר). ההפצצה חידדה את הצורך בכינונה של מערכת הגנה אזרחית יעילה. הגלגול הראשון של פיקוד העורף יצא לדרך.
