מוצאי יום ירושלים תשפ”א. שכונת רמת אשכול בלוד. הפגנת ההזדהות של ערביי העיר עם התקפות החמאס על ישראל ועם ההתפרעויות הערביות בירושלים, הפכה לפוגרום. בתי כנסת, בתי ספר ותחנות משטרה הוצתו, עשרות רכבים ודירות של יהודים תושבי השכונה עלו באש בעידודם הנלהב של שכניהם הערבים. הפרעות הסלימו לאחר שמתפרע ערבי חוסל בידי מגינים יהודים, שביקשו לשמור על חיי נשיהם וטפם. בכל אותן שעות הפגינה המשטרה חוסר אונים מוחלט והיססה לדכא את האירועים. למחרת, כ”ט באייר תשפ”א (11.5.2021), הסלימו הפרעות והתפשטו לכבישי הנגב והגליל, לעכו, ליפו, לרמלה ולחיפה. יהודים נרצחו ונפצעו קשה במעשי לינץ’, בהצתות, בדקירות ובפיגועי ירי בידי פורעים מקרב ערביי ישראל. לנוכח אוזלת היד המשטרתית, התארגנו בערים המעורבות מסגרות של סיוע אזרחי והגנה עצמית בהובלת הגרעינים התורניים ותנועות שונות, ובסיועם של אלפי מתנדבים שהגיעו מרחוק ומקרוב. לאחר חמישה ימים שככו הפרעות, והתושבים היהודים, מגובים בתמיכתם של רבים מרחבי הארץ, נפנו להעצים ביתר שאת וביתר עוז את הנוכחות היהודית ואת חובת המשילות ברחבי הערים המעורבות.
שבעים (וקצת יותר…) שמות. ארבע מאות ועשר שנים של מקדש ראשון, וארבע מאות ועשרים שנים של מקדש שני. 1,949 שנות חורבן. תשע עשרה שנות גלות מהעיר העתיקה. שבעה קילומטרים של גבול שעבר בלב העיר. שלושה שבועות של המתנה מיום העצמאות תשכ”ז (15.5.1967). בקרבות השתתפו ארבעה צבאות ערביים ושמונה צבאות שסייעו להם. שישה ימים. 779 חיילים ואזרחים נפלו במערכה. 450 מטוסי אויב הושמדו בשלוש השעות הראשונות. 15 מחיילי צה”ל נפלו בשבי, ו51 קיבלו ציון לשבח על גבורתם. במהלך המלחמה ישראל הגדילה את שטחה פי שלושה. 72 שעות של מלחמה על ירושלים. המחיר: 182 חיילים ו20 אזרחים הרוגים, אלף פצועים. שלוש חטיבות (הראל, ירושלים וחטיבה 55). “בשתיים, שתיים ושלושים” מתחיל הקרב על גבעת התחמושת. למחרת בשעה שלוש לפנות בוקר נתנה הממשלה את ההוראה להשתלט על העיר העתיקה. כ”ח באייר (7.6.1967), עשר בבוקר: “הר הבית בידינו”. תשע מאות אלף תושבים, 62 אחוזים מתוכם יהודים. מאה עשרים וחמישה קמ”ר. העיר עם האוכלוסייה החילונית, הדתית־לאומית, החרדית והערבית הגדולה ביותר בישראל. ירושלים אחת. ולתמיד.
חטיבת הצנחנים נעה ממזרח, וחטיבת ירושלים מדרום וממערב. העיר כולה כותרה. לאחר דיון מורט עצבים, ולמרות החשש מהתערבות בינלאומית, הורתה הממשלה לצה”ל לבצע את המשימה ההיסטורית. קריאתו של מוטה גור מפקד החטיבה בבוקר כ”ח באייר תשכ”ז (6.6.1967) הדהדה מסוף העולם ועד קצהו. מההר, העדיפו הצנחנים לרדת אל רחבת הכותל הצרה, שבאותו הלילה כבר הורחבה במהירות באמצעות הרס שכונת המוגרבים הסמוכה. כמה שעות קודם לכן, קיבלו הצנחנים דגל ישן מחנה כהן, מי שגלתה מהרובע היהודי שנפל בקרבות תש”ח. עתה הניפו יורם זמוש ומשה סטמפל (שנפל שנה וחצי לאחר מכן בבקעת הירדן) את הדגל בקצה ההר ומעל אבני הכותל. את הדגל שנתלה על צריח המסגד, הורה שר הביטחון דיין להוריד, מעשה המעורר מחלוקת עד היום – האם היה כורח המציאות או שמדובר בהחמצה היסטורית. האקסטזה ששטפה את המדינה כולה בהישמע שופרו של הרב גורן הונצחה לדורות. שירה הנבואי של נעמי שמר, שחובר רק שלושה שבועות קודם לכן ודיבר בגעגועים על “העיר אשר בדד יושבת”, הפך למציאות. עם ישראל שב הביתה.
בכ”ח באייר מציינת המסורת היהודית את יום פטירתו של שמואל הנביא – מי שנולד לחנה לאחר שנות עקרות ממושכות ולאחר שלימדה את העם הלכות תפילה ואמונה; מי שגדל כנזיר בתוככי משכן ה’ בשילה בהדרכתו של עלי הכהן הגדול, וידע לצאת נגד הממסד הכוהני בשעה שזה לא הלך בדרך התורה; ומי שגאל את עם ישראל מידי הפלישתים לאחר מסע של תשובה ושל בניין מחודש של החברה. הנביא שהמליך את שאול, ליווה אותו באהבה אך גם בתוכחה בימי גדולתו ובימי נפילתו, היה גם מי שהמליך את דוִד והיה לו למורה ולמתווה הדרך. שמואל היה מופת לדורות במסירות לכלל, בהליכה כל ימיו מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להפיץ תורה, ובהנהגה של צדק וניקיון כפיים. חיבר את הספרים שמואל, שופטים ומגילת רות, ודבריו בדבר מוסד המלוכה הפכו לאבן יסוד במחשבה המדינית היהודית. יהודים (כמו גם נוצרים ומוסלמים) זיהו את קברו ב”נבי סמואל”, הצופה אל פני ירושלים, וביום כ”ח באייר, שהוא גם יום שחרורה של ירושלים ושל האזור, עולים רבים להתפלל על קברו.
“יהודייה הייתי ויהודייה אישאר”. תשובתה של סול חגואל, הנערה היהודייה מטנג’יר שבמרוקו למְעַנּיה נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של יהודי המדינה, והפכה אותה לדמות מופת בהיסטוריה היהודית. סול (סוליקה) נולדה בשנת 1817 ונודעה מגיל צעיר בפיקחותה וביופייה. ידידות עם נערה מוסלמית שהבינה בטעות כי היא מתעניינת באסלאם, הביאה להלשנה לשלטונות. השליט המקומי דרש מהנערה להתאסלם ולזכות בשכר נאה, וָלא – למות בייסורים. סירובה של סוליקה ועמידתה הגאה לנוכח שופטיה הביאו להעברתה לפאס לדין בחצר הסולטן, שטען לנוכח הנערה: “חטא שפנינה כזו נמצאת אצל היהודים”. גם כאן עמדה סול בגבורה על אמונתה, והתריסה בפני השליט: “אני אחייך לנוכח עלבונך וכעסך”. הפצרות הוריה וראשי הקהילה, כמו גם התערבות דיפלומטים זרים לא הועילו, וסוליקה נרצחה בכ”ז באייר תקצ”ד (8.6.1834). קברה של “ללה סוליקה” (סוליקה הצדקת) הפך לאתר קדוש. שירים ופיוטים נכתבו לכבודה, וביניהם דברי רבי יעקב אבוחצירא, שכתב: אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אַשְׁרֶיהָ / אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה לֶאֱ־לֹהֶיהָ / רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ / מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ: דמותה ממשיכה להוות השראה ליוצרי שירים ומחזות גם שנים אחרי מותה.
הרב משה לוינגר נולד בירושלים (1935), והיה מתלמידיו המסורים של הרב צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב. היה בין מנהיגי תנועות הנוער ‘עזרא’ ו’בני עקיבא’, וכיהן כרב של קיבוץ לביא ושל מושב נחלים. מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה בין המובילים להתיישבות יהודית בכל שטחי הארץ. בפסח תשכ”ח (1968) עמד בראש קבוצת המתיישבים שהגיעו למלון פארק בחברון ובכך ייסדו את היישוב היהודי בעיר. בכוח אישיותו ובעוצמת האמונה בצורך לחדש את היישוב היהודי בעיר, הצליח להתמודד עם קשיים ביטחוניים ועם ביקורת נוקבת (תכופות אף ארסית) מצד מתנגדי ההתיישבות, והביא להקמת קריית ארבע ולהעצמת האחיזה היהודית בעיר ובמערת המכפלה. הסופר ש”י עגנון כתב לו כי “עתידין הדורות לכתוב מעשיך בספר, שהחזרת בנים לעיר אבותיהם והרחבת גבול ישראל”. היה מראשי תנועת גוש אמונים ובין מובילי המאבק בסבסטיה שהוביל להתיישבות בשומרון. לצד מסירותו להתיישבות, עסק בענייני תורה וחברה. יחד עם רעייתו מרים גידל משפחה שכל בניה ובנותיה פועלים למען העם הארץ והתורה. נפטר בכ”ז באייר תשע”ה (16.5.2015) ונקבר בעיר האבות.
הבעיה המרכזית שהטרידה את מפקדי העיר ירושלים עם תחילת מלחמת ששת הימים, הייתה החשש שמא הירדנים ינסו להשתלט על המובלעת הישראלית המנותקת בהר הצופים. היה צורך חיוני לפרוץ את הדרך אל ההר דרך שכונותיה הצפוניות של הבירה, וחטיבת המילואים של הצנחנים נשלחה לקרב. ללוחמים לא היה מידע מלא על כך שסמוך לקו הגבול העירוני הוקם מוצב מבוצר ובו פלוגה של הלגיון הירדני, שלוחמיה היו נכונים להילחם עד מוות. ההסתערות הראשונה של אחת הפלוגות בשעות הלילה המאוחרות, אור לכ”ז באייר תשכ”ז (6.6.1967), נתקלה בתעלות הקשר הצרות ובאש תופת. פלוגות אחרות שהוזעקו לסייע, לחמו כל הלילה בתעלות מפותלות, בבונקרים מבוצרים ובקושי עצום לפנות פצועים. חמישה עשר לוחמים זכו בעיטורים על חלקם בקרב “גבעת התחמושת”, ובראשם איתן נאוה הי”ד, שהצליח לאתר את מקורות הירי ולאפשר התקדמות עד שנפל. שלושים ושישה לוחמים נפלו בקרב לפני שנפלה הגבעה ונפתחה הדרך לשחרור העיר. שירו של יורם טהרלב הנציח את מורשתם לדורות, וגבעת התחמושת הפכה לאתר ההנצחה הלאומי למלחמת ששת הימים.
ההכנות נמשכו חמש שנים. הן כללו מבצעים הֵרואיים להשגת מודיעין מדויק, פיתוח מתוחכם של נשק ושל תחמושת, תכנון מפורט שעודכן פעם אחר פעם, ואין סוף אימונים. המציאות שבמסגרתה עמדו המצרים בכל רגע לתקוף את ישראל, או למצער לחנוק את כלכלתה בעקבות גיוס המילואים הממושך, חייבה הכרעה מהירה. ההימור היה אדיר. שנים עשר מטוסים בלבד הושארו להגנת שמי המדינה, בעוד כל השאר יצאו לקרב. ההוראות היו חד משמעיות: דממת אלחוט מוחלטת, שלא תופר גם אם מטוס מתרסק. הניסים, שכללו את אי ההתראה של המכ”מים הירדניים שאתרו את המתקפה, ואת טיסת המטכ”ל המצרי בשמי סיני בעת המתקפה שמנעה אש נגד מטוסים, היו עצומים. ההפתעה וההצלחה היו מעבר לכל הציפיות: אחד עשר שדות תעופה מצריים הושמדו כבר בגל התקיפות הראשון, ועד סוף היום הראשון ל”מבצע מוקד”, כ”ו באייר תשכ”ז (5.6.1967), הושמדו שבעים אחוז ממטוסי חילות האוויר המצריים. ההצלחה המזהירה, שעלתה גם במחיר יקר של הרוגים ושבויים, אפשרה את ניצחונם הגדול של כוחות הקרקע במלחמת ששת הימים.
ההמונים הרואים בספרו “מסילת ישרים” את החשוב שבספרי המוסר; המקובלים מימיו ועד ימינו הלומדים את ספריו ומעמיקים בהגותו; שוחרי הספרות העברית המתחדשת שנהנו ממחזותיו. דמותו של רבי משה חיים לוצאטו (הרמח”ל) מצאה מקום בלבבותיהם של כמעט כל חלקי העם היהודי. הוא נולד בפדובה שבאיטליה (1707), ונודע מגיל צעיר כעילוי בנגלה ובנסתר, כמו גם בחוכמות כלליות. הצטרף לחבורה שכינתה את עצמה בשם “מבקשי ה'”, והפך לרב ידוע שהמונים צבאו על פתחו. כתביו הקבליים והשמועות על התגלויות שאותן חווה, עוררו חשד בקרב חלק מההנהגה הרבנית באירופה, והוא הואשם בשבתאות. למרות הכחשותיו, נאלץ להשמיד חלק מכתביו ולִגלות מאיטליה לאמסטרדם, שם חיבר את ספריו הידועים ביותר: “מסילת ישרים” ו”דרך ה'”. משפט הפתיחה לספר מסילת ישרים, “החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול”, הפך לאחד הידועים בספרות המוסר היהודית. באחרית ימיו עלה לארץ ישראל. נפטר בעכו בשעת מגפה, יחד עם אשתו ובנו, בכ”ו באייר התק”ו (16.5.1746).
לוחמי הפלמ”ח המשיכו בדרכם המפרכת בנחלי מדבר יהודה, תוך שהם נמלטים מחיפושיהם של הבריטים, שהיו נחושים ללכוד את הכוח שפוצץ את גשר אלנבי יממה קודם לכן. את הלוחמים הוביל, כדרכו בנחת, מפקד הפלוגה “כידוני”, חיים בר־לב, שזכה לכינויו לאחר שכידון של חניך פגע בו בעת אימונים. הדיבור השקול, הרגוע והאיטי אפיינו את בר־לב גם בהמשך הקריירה הצבאית המפוארת שלו. הוא הוביל את חייליו לניצחון בחזית הדרום במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. ערב מלחמת ששת הימים, הצהיר, בנחת כדרכו, כי הוא בטוח שצה”ל יכה את אויביו “חזק, מהר ובאופן אלגנטי”. אִמרה זו עודדה מאוד את הציבור ערב פרוץ הקרבות. בר־לב מונה לרמטכ”ל בשנת 1968, הוביל את צה”ל בימים הסוערים של מלחמת ההתשה, ועמד מאחורי הקמתו (השגויה למפרע) של קו בר־לב. במלחמת יום כיפור מונה במינוי חרום לראש חזית הדרום, והצליח להשליט סדר ואופטימיות בקרב אנשי הפיקוד שהיו מצויים בתחושת פאניקה בימי המלחמה הראשונים. בר־לב כיהן כחבר כנסת, כשר וכשגריר, ונפטר בכ”ו באייר תשנ”ד (7.5.1994)
