אלפי שנים פרחה הקהילה המפוארת שעל גדות נהרות בבל, וחיים יהודים תוססים התקיימו בערי עיראק. אולם, אט־אט החלו יהודי עיראק לחוש כי הקרקע בוערת תחת רגליהם. במהלך מלחמת העולם השנייה פרצו בעיראק פרעות קשות שבמסגרתן רצחו לאומנים עיראקיים פרו־נאציים מאות מיהודי בגדד. מיד לאחר מכן החלו רדיפות מצד השלטונות והאוכלוסייה, בעיקר על רקע האירועים שנלוו להקמת המדינה. לנוכח ההסלמה החלה מחתרת ציונית מקומית, בסיוע שליחים שהגיעו מישראל, לסייע בהברחת יהודים. בסופו של דבר, הסכימה ממשלת עיראק לאפשר ליהודים לצאת מהמדינה, בתמורה לוויתור על אזרחותם ועל רכושם (הרב). ביום ג’ בסיוון תש”י (19.5.1950) יצאה הטיסה הראשונה מבגדד לקפריסין ומשם ללוד, ועליה שישים ושמונה יהודים. בהמשך, אפשרו העיראקים טיסות ישירות מעיראק לישראל, ובמבצע שנקרא על שם “עזרא ונחמיה” – עולי בבל הראשונים – הגיעו לארץ כמאה ועשרים אלף יהודים בתשע מאות טיסות. חבלי קליטה קשים עברו יוצאי עיראק בארץ, אולם בסופו של דבר השתלבה הקהילה בציבוריות הישראלית ואנשיה תרמו תרומה משמעותית בכל תחומי החיים בארץ.
הרב נתן אורטנר נולד בגרמניה (1935) למשפחה של חסידי בעלז. במהלך חייו שילב הרב בין עולמות רבים ומגוונים. הוא גדל בתל אביב, בבית המקורב לתנועת פועלי אגודת ישראל, וכל ימיו ראה בעין יפה את תקומתה של מדינת ישראל וסייע מאוד להקמת מבוא מודיעים. בד בבד, היה קשור כל ימיו לציבור החסידי והחרדי. הרב אורטנר הוציא לאור ספרי שאלות ותשובות בהלכה, שבהם עסק בתחומים מגוונים, ובראשם בשאלה התקדימית של שינוי מעמדה ההלכתי של העיר לוד לעניין הלכות הפורים, לאור הממצא הארכיאולוגי. במקביל, עסק בכתיבת ספרי חסידות, ספרי הסברה ופעילות חינוכית על היהדות לציבור הכללי, ותיאור היסטורי של הפרשייה השנויה במחלוקת של הצלת הרבי מבעלז בימי השואה, פרשייה שבה היה אביו אחד מהפעילים המרכזיים בהצלת האדמו”ר. במשך עשרות שנים שימש כרבה של לוד, כשהוא מעניק מענה הלכתי ותורני לכלל העדות, הקהילות והמגזרים המרכיבים את העיר. במשך שנים רבות הרב ואשתו אימצו את בנות השירות הלאומי בעיר. נפטר בב’ בסיוון תשע”ח (16.5.2018)
לוחם אצ”ל, פרקליט ופוליטיקאי בעל עמדות מקוריות ועצמאיות. שמואל תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 למשפחת כצנלסון. בצעירותו היה ממפקדי האצ”ל בירושלים, והוגלה על ידי הבריטים למחנה המעצר לאסירי המחתרות העבריות בקניה. עם הקמת המדינה, החל תמיר לעסוק במשפטים, והתמחה במשפטים בעלי משמעות ציבורית. בין השאר, עמד בראש הטוענים כי הפעיל הציוני, ישראל קסטנר, שיתף פעולה עם הנאצים בשואה; הגן על אנשי מחתרת בוגרי האצ”ל שפעלו נגד ההסכמים שהתגבשו בין ישראל לגרמניה; פעל למען השגת זכויות ללוחמי המחתרות שקופחו בידי שלטון מפא”י. תמיר היה פעיל פוליטי בשורות תנועת החירות והליכוד, ובמסגרת זאת הביע עמדות עצמאיות שגרמו לו, לא פעם, לפרוש מהמפלגה ולהקים תנועות עצמאיות. לאחר בחירות “המהפך” של 1977, מונה תמיר לשר המשפטים, וסייע בחקיקת “חוק יסודות המשפט”. חוק זה קיבע וקידם את מעמדו של המשפט העברי במסגרת החוק הישראלי. תמיר היה אחראי על המשא ומתן בחילופי שבויים עם ארגוני המחבלים, אולם התפטר מתפקידו לאחר שחשב כי ישראל נכנעת לדרישות המחבלים. נפטר בב’ בסיוון תשמ”ז (29.61987).
מעמד הר סיני הלך והתקרב. כמעט קט יתחילו שלושת ימי ההגבלה, שבסופם יימסרו עשרת הדיברות. המסורת מספרת שרגע לפני כן, ביום ב’ בסיוון, קיבל עם ישראל את המסר המחייב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות י”ט, ה-ו). הביטויים “עם סגולה” ו”ממלכת כהנים” ילוו את עם ישראל מכאן ולהבא. הם יחייבו עמידה ברף גבוה (וענישה כאשר לא עומדים בו), ויהיו למוקד של אתגר, התלבטות ופולמוס בין ישראל לעמים ובתוך הקבוצות השונות של עם ישראל, לגבי משמעותם ודרכי יישומם, מימי התנ”ך עד ימינו אלה. יום ב’ בסיוון, שבו נאמרה ההבטחה, זכה לכינוי “יום המיוחס”, והעובדה שהוא יום החול היחיד בשנה הנתון בין שני ימים מיוחדים (ראש חודש סיוון מזה, ושלושת ימי ההגבלה שלפני שבועות מזה) תרמה לייחוסו ולייחודו. במשך השנים זכה יום זה להתייחסות מיוחדת בהיבטים הלכתיים שונים ובתורת החסידות, והוא נחשב כיום משמעותי ברצף ימי ההכנה לקראת מתן תורה בחג השבועות.
הרב דוד שלוש גדל בירושלים במשפחה של רבנים שהיו בין מנהיגיה של קהילת יוצאי מרוקו. לאחר לימודיו בישיבת “פורת יוסף”, נקרא הרב שלוש לכהן כרבם של מחנות העולים ממרוקו שהתרכזו לזמן מה בצרפת. בשנת 1953 מונה להיות רבה של נתניה, תפקיד בו החזיק שישים ושלוש שנים. בנתניה יזם הרב שלוש, בין השאר, שבתות שירה ופיוט שהיו מהגורמים המרכזיים בהשבת הפיוט ו”שירת הבקשות” לתרבות הישראלית. כפוסק, הרבה הרב שלוש להשתמש “בכוח דהיתרא”, בהיתרים הלכתיים במקרים שבהם היה הדבר אפשרי, ולא נרתע גם מהבעת דעות שלא היו מקובלות על רבנים אחרים בימיו. כך נטה הרב שלוש להקל בשאלת יהדותם של הקראים, בהלכות חשמל בשבת ובנושאים רבים נוספים. בין השאר, טען הרב שלוש כי אין שום מקום לפקפק ביהדותם של עולי קהילת “ביתא ישראל ” מאתיופיה. במקביל לפסקיו שפורסמו בספרו “חמדה גנוזה”, כתב הרב שלוש מספר פרושים מקוריים על ספרות התנ”ך והאגדה. כציוני נלהב, דגל הרב שלוש בקביעת קריאה מיוחדת בתורה ליום העצמאות. נפטר בב’ בסיון תשע”ו (8.6.2016)
מלחמת ששת הימים הלכה וקרבה לסיומה, וכוחות צה”ל ניהלו מרוץ נגד הזמן כדי לסיים את החשבון ארוך השנים עם הכוחות הסוריים שישבו במרומי רמת הגולן ומיררו את חייהם של תושבי הצפון. בצוהרי א’ בסיוון תשכ”ז (9.6.1967) נשלחו כוחות חטיבת גולני לפרוץ את ציר התנועה המרכזי לצפון הרמה, ציר שעליו חלש מוצב תל פאחר האימתני. שורה של טעויות בניווט ובתיאום בין הכוחות, יחד עם התנגדות עיקשת של הכוחות הסוריים, הפכו את כיבוש התל לאחד מהקרבות הקשים שידע צה”ל. לאחר שנכשלו מספר ניסיונות לאגף את המוצב וחיילים רבים נפגעו, הסתערו חיילי גולני חזיתית על תל פאחר, תוך שאחדים מהם שוכבים על סוללות גדרות התיל, כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ לתוך תעלות הקשר. שעות ארוכות של קרבות קשים, שבהם נוהלו לא פעם קרבות פנים אל פנים, הסתיימו עם שחרור המוצב .שלושים ושישה מלוחמי גולני והשריון ובתוכם המג”ד משה קליין נפלו בקרב. עשרים ואחד מהלוחמים עוטרו בציונים לשבח, ושניים מן הנופלים, משה דרימר ודוד שירזי, קיבלו את עיטור הגבורה לאחר נפילתם.
אנשי השב”כ ושירות בתי הסוהר הביטו בזעם ובעצב בשיירת האוטובוסים שיצאה ממתקני הכליאה בישראל בדרכה אל רחובות חברון, רמאללה ועזה, ואל שדה התעופה. גדולי הרוצחים והבולטים מקרב המחבלים, שדם ומאמץ אין סופי הושקעו בלכידתם, היו בדרכם אל החופש. המחיר היה כבד: תמורת שחרורם של שלושה חיילי צה”ל שנשבו בלבנון (האחד בקרב סולטן יעקב, ואילו שניים נוספים נפלו בנסיבות עגומות של הפקרת שמירה), נקב ארגון הטרור של אחמד ג’יבריל בשמותיהם של 1150 רוצחים, ביניהם מבצעי הפיגועים הגדולים בשנות השבעים והשמונים. לאחר משא ומתן מורכב ומורט עצבים בתיווך גורמים בינלאומיים, שבמסגרתו נמסרו לישראל תמונות ומידע על השבויים, ולמרות המחיר הכבד, הצביעה הממשלה בעד קיום עקרון פדיון השבויים ומחויבות צה”ל לחייליו. השמחה שפרצה בארץ עם הגעת השבויים בא’ בסיוון תשמ”ה (21.5.1985) התערבבה בתוגה ובדאגה מוצדקת, עקב החשש מתוצאות העסקה. ואכן, תוך זמן קצר, שבו כמעט כל המשוחררים לעיסוק בטרור והיו בין מובילי האינתיפאדה הראשונה שפרצה זמן לא רב לאחר העסקה. שאלת פדיון השבויים ומחירו המשיכה להעסיק את ישראל שנים רבות, ועודנה ממשיכה.
הדיפלומטים שהתכנסו מכל רחבי אירופה הרימו כוסיות יין, ברכו איש את רעהו, ויצאו לעוד אחד מאותם נשפים שהעניקו לכינוסם את הכינוי “הקונגרס המרקד”. בא’ בסיוון תקע”ה (9.6.1815) באו לקיצם החודשים הארוכים של “קונגרס וינה”, שנועד להסדיר את מצבם ואת מעמדם של מדינות אירופה. שליטי היבשת, שהתאוששו זה עתה מהזעזועים האדירים שגרמו חצי יובל שנים בהם התחוללו אירועי המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, היו נחושים להשיב לאירופה את הסדר הישן והטוב. עם ניצחונן של רוסיה, אוסטריה בריטניה ופרוסיה על הגייסות הצרפתיים שנשאו את בשורת החירות לכל חלקי היבשת, ביקשו כעת השליטים להחזיר את “השד המהפכני אל הבקבוק”. גבולות המדינות נקבעו מחדש, כוחן של האצולה ושל הכנסייה התחזק, הוחלט על צמצום חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. גם הרעיונות השונים בדבר שוויון זכויות ליהודים, שהחלו ללבלב בימי המהפכה הסוערים, נדונו להיגנז. דומה כי אירופה שבה לשמרנות המסורתית שקדמה לתקופת “חירות, שוויון, אחווה”. למפרע התברר כי באי הקונגרס חגגו את ניצחונם מוקדם מדי. רעיונות החירות, גם אם איבדו מעט את כוחם, עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.
“המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת, משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם”. אלו היו המילים האחרונות ששידרה מירה בן ארי מקיבוץ ניצנים הלוחם על חייו. מירה נולדה בברלין וגדלה בתל אביב. הייתה ממקימי קיבוץ ניצנים בדרום, והוכשרה כאלחוטנית במסגרת הפלמ”ח. עם התעצמות הקרבות במלחמת העצמאות והטלת המצור על ניצנים, הוחלט לְפַנות מהקיבוץ את הילדים למקום מבטחים. מירה, היחידה שידעה לתפעל את מערכת הקשר בקיבוץ, בחרה להישאר עם חבריה, ונפרדה בדמעות מבנה דני בן השנתיים שפונה. במכתב שהטמינה בכיס מעילו, כתבה לבעלה אליקים, שנלחם במסגרת הפלמ”ח באזור אחר: “אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו”. כמה ימים מאוחר יותר, ביום כ”ט באייר תש”ח (7.6.1948), כאשר נאלצו מגיני ניצנים המעטים להיכנע בלית ברירה לצבא המצרי, יצאו מפקד המשק, אברהם שוורצטיין, ומירה לנהל משא ומתן על כניעה. המצרים ירו במפקד מיד. בתגובה, הרגה מירה את הקצין המצרי שעמד מולה, ונורתה מיד גם היא. בת 22 במותה.
“גבירותיי ורבותיי, מהפך”. המילה שהמציא שדרן הטלוויזיה, חיים יבין, בליל כ”ט באייר תשל”ז (17.5.1977) התקבעה בתולדות ישראל כמושג המתאר את האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר מאז הקמת המדינה. לאחר עשרים ושבע שנות שלטון רצופות (ולפניהן עוד שמונה עשרה שנה בהנהגת היישוב היהודי בארץ) של מפלגת העבודה, בחרו תושבי המדינה בתנועת הליכוד ובמנהיגה מנחם בגין לשמש כסיעה הגדולה בכנסת, וכמי שתרכיב את הממשלה. המהפך נגרם כתוצאה ממחאה רבתי על השלכותיהן של מחדלי מלחמת יום כיפור ושל פרשיות שחיתות חמורות שבהן היו נגועים רבים ממנהיגי מפלגת העבודה. גם המוטיבציה לשינוי מקיף במדינה, שהלכה וגברה בקרב חוגי הימין, היוותה קו פרשת מים בתולדות המדינה ואפשרה לראשונה לקבוצות כמו יוצאי האצ”ל, בני עדות המזרח והציבור הדתי והחרדי שעד כה לא זכו להגיע להנהגה (או ששימשו כשותפים זוטרים למפלגת העבודה), להוביל את המדינה על פי דרכם. ממשלת בגין שהוקמה בעקבות ה”מהפך” ופתחה עשרות שנים שבהן בדרך כלל שלטו הליכוד ובני בריתו, ביצעה בעקבות הבחירות שינויים דרמטיים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, הכלכלה והתרבות, ששינו את פניה של ישראל.
