העולם היה בהלם. חיילים גרמניים צוהלים טיפסו ברגל לפסגת מגדל אייפל, והניפו עליו את דגל צלב הקרס. בשדרות השאנז אליזה צעדו חיילים ופרשים נאציים גאים בניצחונם. בח’ בסיוון ת”ש (14.6.1940), לאחר מספר שבועות של קרבות, השלימו הגרמנים את כיבוש פריז, ובירתה הנוצצת של האימפריה הצרפתית המפוארת נפלה לידיהם כפרי בשל. שנים של רפיון רוחני, חברתי כלכלי וצבאי, ביחד עם תפיסה תבוסתנית ושוחרת שלום בכל מחיר שרווחה בצרפת בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הגיעו לסופם הבלתי נמנע. אל מול צרפת החלשה, שלא השכילה לחסל באיבו את האיום הנאצי, הפגינה גרמניה יכולת צבאית חסרת תקדים בעוצמתה, והביאה את יוקרתו של היטלר לשיא של כל הזמנים. חושך ירד על עיר האורות. הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם ממשטר וישי החלו תוך זמן קצר ליישם את המדיניות האנטישמית כלפי היהודים. רוח הלחימה שהפגין צ’רצ’יל, מנהיג המדינה השכנה שנותרה במערכה לבדה, סייעה למערב לשרוד אל מול האימה הנאצית. לאחר ארבע שנות אימים ומיליוני הרוגים, החזירו בעלות הברית לפריז את חירותה.

תקופת בית ראשון הולכת ומתקרבת לסיומה, והימים – ימי השקיעה של מלכות ישראל. עבודה זרה ומעשים נוראיים של עוול ושל שחיתות גורמים להושע בן בארי משבט ראובן, להתנבא בשם ה’ נבואות קשות ביותר על  העונש הצפוי ועל החורבן הקרב ובא. הוא אינו חוסך במילים הקשות ביותר מול שליטי שומרון, ונבואותיו נשארות כאות אזהרה לדורות. אולם, לצד הזעקה לעם לשוב בתשובה לפני שיהיה מאוחר מדי, מפליא הושע בפסוקי הנחמה, כמו הברכה להפוך את “עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה”. הידועים שבדברי הנחמה שלו מתארים את חידוש הברית שבין ישראל לאלוקיו, אותה הוא מדמה לברית נישואין. נבואתו “וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה’ ” הפכה לא רק לתפילה לחידוש הקשר האלוקי לעם, אלא גם לתפילה ולברכה להעצמת האהבה והתמדתה עבור בני ובנות ישראל הבאים בברית האירוסין, הקידושין והנישואין. ברכת הנביא קיימת תמיד, וניתן בוודאי להתפלל עליה ולבקשה עבור בני זוג אהובים המקימים את ביתם, היום, ביום פטירתו של הנביא – ז’ בסיוון. מזל טוב!

ניגונים וסיפורים; האהבה לכל יהודי ללא הבחנה; עבודת התפילה; הפיכתם של הרעיונות הקבליים לתורה מעשית; הנחת התשתית לתנועה שתיתן מענה להמוני יהודים בשעת מצוקתם הקשה, לאחר שנים של גזירות ותנועות של משיח שקר. כל אלו קשורים לדמותו של רבי ישראל בעל שם טוב, שנולד בשנת 1698 באוקרינה.  ספרי השבחים והכתבים שהוציאו תלמידיו, לימדו על הנער היתום שעבד כמלמד התינוקות ושהתבודד בהרי הקרפטים כדי להגיע לרמות נשגבות בעבודת השם. המחקר המדעי מצא את שמו ברשימת האוכלוסין של העיירה מז’יבוז’ (וגם זיהה כי תמונתו המפורסמת היא ככל הנראה דמותו של הבעל שם מלונדון…), אך פרטים רבים מתולדות חייו עדיין לוּטים בערפל. תורותיו בדבר הצורך בעבודה בגשמיות, העלאת רעיון השמחה לערך מכונן וקריאתו “להפיץ את מעיינות החסידות החוצה” (כפי שכתב באגרת מפורסמת לגיסו), טלטלו את עם ישראל ויצרו את אחת התנועות הרוחניות החשובות בתולדותיו. בחג השבועות  ו’ בניסן של שנת תק”ך (21.6.1760) נפטר הבעל שם טוב, ותלמידיו המשיכו בהפצת תורתו בעולם כולו.

השנאה הלכה והתעצמה. לאומנות שהלכה וגברה לצד קנאה בהצלחתם של יהודי עירק, פעילותו של השגריר הגרמני בבגדד שעשה כל כדי להפיץ אנטישמיות ושנאה, מאמציו של חאג’ אמין אל חוסייני שהטיף לתושבי עירק לפרוע ביהודים על רקע הסכסוך בארץ ישראל, כל אלו הפכו את חייהם של יהודי עירק לבלתי נסבלים וגם מאמציהם של היהודים להראות בכל דרך נאמנות לעם העיראקי , כולל תרומות כפויות לארגונים הלאומנים האנטישמיים ולפורעים הערבים בארץ ישראל לא הועילו. לא הועילו. בשבועות  ו סיוון תש”א (1.6.1941) בעוד כוחות  בריטיים מתמהמהים  (ככל הנראה בכוונה)בכניסתם לבגדד כדי לשחרר אותה מידי משטר פרו נאצי שהשתלט עליה החל ה”פרהוד”. המונים פשטו על בתי היהודים שסומנו מראש ושחטו באכזריות גברים נשים וטף. מעשי אכזריות והתעללות מלווים בביזה הביאו לרציחתם של קרוב למאתיים יהודים ולפציעתם של אלפים. “הפרהוד” (הביזה הגדולה) נפסק רק כאשר כוחות כורדיים נכנסו לעיר והשיבו את הסדר. יהודי עירק שהבינו כי עירק שוב לעולם לא תהיה מקום פריחה ושגשוג פי שהייתה החלו להתקרב יותר ויותר לרעיונות הציוניים

ההתלבטות הייתה עצומה. מחד, לממשלת ישראל היה ברור כי העיראקים נחושים להשיג נשק גרעיני, וכי “כורי המחקר” שהקימו הצרפתים עבורם ליד בגדד מקדמים אותם במהירות לעבר מטרה זו. החשש כי מנהיג עיראק הרצחני, סדאם חוסיין, יעשה בנשק זה שימוש נגד ישראל היה רב. מנגד, איש לא רצה להיקלע לעימות צבאי עם עיראק ולהסתבכויות הבינלאומיות הכרוכות בתקיפה חסרת תקדים של מתקן גרעיני. אחרי שניסיונות דיפלומטיים ופעילות חשאית לסיכול ההתקדמות הגרעינית כשלו, ולמרות החשש מתגובות חריפות, ניתן האות. ביום ה’ בסיוון תשמ”א (7.6.1981) יצאו תריסר ממטוסי חיל האויר למבצע “אופרה”. המטוסים עברו מרחק של 1100 ק”מ מבלי שהתגלו, השמידו תוך דקות את הכור הגרעיני “תמוז”, וחזרו כולם בריאים ושלמים לבסיסם. כל זאת על אף מערכי הנשק נגד מטוסים המסועפים שהיו לעיראקים באזור. צעיר הטייסים היה אילן רמון, לימים האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון הקולומביה. דוקטרינת בגין ולפיה ישראל לא יכולה להשלים עם הימצאותו של נשק גרעיני בידי משטרים ערביים ממשיכה להדריך את ממשלות ישראל לדורותיהן עד ימינו אלה.

רבי ישעיהו שפירא (1891) נולד בפולין למשפחת אדמו”רים ידועה ובין אחיו היה רבי קלומנימוס שפרא לימים האדמור מפיעסצענא. בגיל צעיר החליט לוותר על ההצעות הרבות שקיבל לכהן כאדמו”ר או כרב ולעלות לארץ כדי להשתתף בבנינה. בארץ היה מתלמידי הרב קוק וערך חלק ממאמריו והשתתף בהקמת תנועת הפועל המזרחי , שבכרוז ההקמה שלה שהיה בין מנסחיו הכריזה כי “שואפים אנו לשוב לחיי העברים הקדמונים לחיים תנכיים של צדק יושר ומוסר”. עסק בהבטים הפוליטיים והכלכליים של התנועה ועודד עליית משפחות חסידיות מפולין שחלקם הקימו את הישוב כפר חסידים. במאמריו העמיק ביסודות המחשבה הציונית דתית והעלה על נס את החובה לקיים חיים כלכליים מוסריים ושיתופיים (בשל הציווי “ועשית הישר והטוב”) וקרא לא לוותר על עקרונות התנועה אך לנהל את הויכוחים הפוליטיים מתוך התפיסה שכל בני ישראל הם בנים להקב”ה. בגיל חמישים למרות מעמדו הכלכלי והארגוני החליט להקדיש את חייו לחקלאות והתיישב בכפר פינס שם היה עובד אדמה במקביל ללימוד תורה ולעידוד,שירה ותפילה עם ההמונים שבאו לבקר את “האדמור החלוץ”. נפטר בה’ בסיון תש”ה (17.5.1945)

שלוש וחצי  לפנות בוקר של יום ד’ בסיוון תש”ח (11.6.1948), שעות בודדות לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור. הזקיף ששמר על מחנה צה”ל שבאבו גוש שמע לפתע קול דרדור אבנים, וזיהה דמות חשודה המתקרבת במהירות למחנה. הוא קרא לה להזדהות, אך בתגובה שמע רק מלמול לא ברור באנגלית, שפה שאותה לא הבין. הירייה הבודדת הביאה לקיצהּ הטראגי את פרשת חייו של  דוד מרכוס. דוד, שכונה בשם הקוד “מיקי סטון”, היה הקצין היהודי־אמריקני הבכיר היחיד שנענה לקריאת ישראל הצעירה לבוא לסייע לפיתוח צבאה. דוד  מרכוס– לוחם נועז, דיפלומט, שופט, קולונל מעוטר ומצטיין של צבא ארה”ב – תרם תרומה עצומה לפיתוח דרג פיקוד בכיר בצבא המתהווה, בהדרכה ובייעוץ לראשי המדינה ובחוברות הכשרה למפקדים שכתב. הוא אף פיקד על חזית ירושלים בשעות הקשות ביותר של המלחמה. גופתו הוטסה חזרה לארה”ב, והוא נטמן בבית הקברות “ווסט פוינט” בארה”ב, כשעל קברו נחקקה הכתובת “דוד מרכוס – חייל לאנושות כולה”. לימים, הפך מרכוס לסמל לתרומתם של יהודי ארצות הברית לבניין ישראל, ולזכרו הוקם היישוב משמר דוד בעמק איילון.

אבא אחימאיר נולד ברוסיה בשנת 1897. בצעירותו למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שב לרוסיה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, שם נוכח בזוועות שאותן חולל הקומוניזם, והפך ממעריץ של תנועות השמאל החברתי למתנגד קיצוני שלהם. לאחר נפילת אחיו מאיר (שעל שמו אימץ את שם המשפחה אחי־מאיר) בקרבות מלחמת האזרחים במזרח אירופה, עבר לווינה. שם כתב דוקטורט בפילוסופיה והיסטוריה, ושב לארץ. במהרה החל אחימאיר להתבלט כאחד העיתונאים והאינטלקטואלים הבולטים בתנועה הרביזיוניסטית שייסד באותן שנים זאב ז’בוטינסקי. אחימאיר קרא למלחמה חסרת פשרות בשמאל (ואף הזדהה בתחילה עם התנועות הפשיסטיות, הזדהות שממנה הסתייג בהמשך השנים). הוא הקים את עיתון “חזית העם” ואת ארגון “ברית הבריונים” (שהאמין בצורך ללכת בעקבותיהם של קנאי / בריוני ירושלים), והוביל את המאבק בבריטים. נעצר בפרשת רצח ארלוזורוב באשמת הסתה, וזוכה לאחר משפט סוער. אחימאיר, שהמשיך עוד שנים רבות בכתיבה מרתקת וסוערת, כתב מאות ערכים באנציקלופדיה העברית ונחשב כהיסטוריון וכפילוסוף מבריק. נפטר בד’ בסיוון תשכ”ב (6.4.1962). הותיר אחריו את בתו זאבה, אשת חינוך וספרות, ואת בניו, יוסי ויעקב, עיתונאים ואישי ציבור בולטים.

“מקרה מר ומתמיה” כך הגדיר דוד בן גוריון את האירועים שהתחוללו בגזר בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (10.6.1948). חברי הקיבוץ, שעלה אל הקרקע במרכז השפלה בלב אזור ערבי שלוש שנים קודם לכן, עברו עד אותו יום את קרבות מלחמת העצמאות בשלווה יחסית. ריחוקם מזירות הקרב העיקריות באזור ונוכחות כוחות גדולים של צה”ל באזור לטרון הקנו לתושבי הקיבוץ תחושת ביטחון. מפקדי הלגיון הירדני וכוחות ערביים מקומיים שישבו באותה עת באזור רמלה חשבו אחרת. הם החליטו לבצע פשיטה על הקיבוץ כדי להטות את הכף בזירה לטובת הערבים. כוח משוריין ירדני מלווה בתותחים ובמאות לוחמי חי”ר הסתער על הקיבוץ בהפתעה, ולמגיניו לא היה למעשה סיכוי. בקשות העזרה שנשלחו לכוחות הסמוכים לא נענו בשל חלוקה שגויה של תחומי האחריות בין החטיבות השונות, ואחרי חמש שעות של קרב נואש נפל הקיבוץ. עשרים ותשעה מהמגינים נפלו בקרב, ועוד עשרות נלקחו בשבי. הירדנים נסוגו מהקיבוץ אחרי זמן קצר, וכוחות צה”ל שהגיעו מאוחר מדיי השתלטו על השטח בקלות. גזר שבה והתחדשה, למרות הכול, והפכה לקיבוץ וליישוב משגשג.

הם שרדו את הקדחת שעשתה שַמּוֹת בילדיהם, שרדו את הקשיים האינסופיים בימי הטורקים והבריטים, שרדו את הריחוק ואת קשיי הפרנסה. אך לא יכלו לשרוד את המלחמה, ובעיקר את הניכור. בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (19.6.1948) צפו תושבי המושבה “משמר הירדן” בחטיבה סורית שלמה העולה על בתיהם. בניגוד לשתי ההתקפות הסוריות הקודמות שנערכו בימים הקודמים, ואותן הצליחו התושבים המעטים להדוף במחיר כבד, הפעם חדרו הסורים ללב המושבה והשתלטו עליה. לאחר קרב גבורה נואש שבו נפלו עשרה מהלוחמים, נלקחו ארבעים מהמגינים (ובהם נשים ופצועים) לשנה שלמה של שבי בכלא הסורי. כאבם של תושבי המושבה היה רב לא רק בשל החורבן, אלא גם בשל העובדה שקריאותיהם הנואשות לעזרה לא נענו. חלקם חשדו (חשד שלא התברר עד היום) שהסיבה לכך הייתה נעוצה בזיהויה של המושבה עם תנועת בית”ר, שלא הייתה מהחביבות על כוחות ההגנה והפלמ”ח באזור. לאחר חזרתם מהשבי, נדהמו התושבים לראות כי אדמותיהם חולקו בינתיים לקיבוצים חדשים, ומושבתם למעשה נעלמה. רק בשנים האחרונות מוקם מרכז מבקרים והנצחה לתושבי המושבה שאבדה, משמר הירדן – מושבתם של הגיבורים על הירדן.