“לקנות אדמות ולהקים יישוב בארץ ישראל!”. זו הייתה המטרה שהציבו לעצמם קבוצת חסידי גור שהתאגדו בפולין, בראשותו של הרב יצחק גרשטנקורן – מנהיג, איש ציבור ופרשן מקורי לספרי התנ”ך. אחרי מאמצים רבים נרכשה אדמה, ובי”א בסיוון תרפ”ד (13.6.1924) הוקמה בין תל אביב לפתח תקווה, המושבה בני ברק, שנקראה על שם היישוב המשנאי הקדום ששכן באזור, בו פעל רבי עקיבא. במשך עשרות שנים התמקדו אנשי המושבה בגידול עצי הדר ובטיפוח רפתות. רבים מבני הציונות הדתית התיישבו במקום, ורבים מפעילי המחתרות ניצלו את היישוב השקט למקום אימונים והתארגנות. בשנת 1933 התיישב בעיר “החזון איש”, ועשור מאוחר יותר הוקמה במקום ישיבת פוניבז’ (בהגייה הרווחת: פונוביץ’). האירועים הנ”ל העצימו את הנוכחות החרדית בעיר, ושינו את אופייה. בני ברק של היום, אחת מעשר הערים הגדולות בישראל, מהווה סוג של דגם ייחודי לעיר המנהלת אורח חיים השונה מהותית מזה שבשכנותיה במטרופולין תל אביב. עיר התורה והחסידות, החסד והישיבות, שהיא גם אחת מהצפופות והיקרות שבערי ישראל. מזל טוב בני ברק!
מסך הברזל נראָה בלתי חדיר. הממשלה הרוסית לא הייתה מוכנה לשמוע על יציאת יהודים למדינת ישראל. הפעילים הציוניים במחתרת, שהחלו את פעילותם לאחר מלחמת ששת ימים, החליטו לבצע מעשה נואש. התוכנית הייתה לחטוף מטוס קטן בן 12 מושבים מלנינגרד, להטיסו לשבדיה הסמוכה ומשם לצאת לחירות לישראל. התוכנית עובדה לפרטיה, כולל ההסוואה שאורגנה כטיסה לחתונה משפחתית (“מבצע חתונה”), והודגש בה הצורך להימנע בכל מחיר מפגיעה בחיי אדם. ביום י”א בסיוון תש”ל (15.6.1970) הגיעו חברי הקבוצה לנמל התעופה, שם לכדו אותם סוכני הקג”ב שידעו מראש על המבצע. בסדרת משפטים נידונו הפעילים לעונשי מאסר ממושכים, וחלקם למוות. ברחבי העולם פרצה זעקה אדירה, והפגנות ענק נערכו בדרישה לחון את האסירים ולאפשר ליהודים לצאת מברית המועצות. בסופו של דבר, נעתרה ברית המועצות ללחצים, וקרוב למאה אלף מסורבי עלייה יצאו לחופשי. מארק דימשיץ (הטייס), סילוויה זלמנסון, אדוארד קוזניצוב, יוסף מנדלביץ ושאר חברי הקבוצה שוחררו לאחר מספר שנים, ובמידה רבה היו אלו שגרמו לפריצת הסכר ולעליית מאות אלפים לארץ.
עשרות הנערים שביקשו לבלות במועדון ה”דולפי” שבמתחם הדולפינריום בתל אביב, בליל שבת י’ בסיוון תשס”א (1.6.2001) לא שמו לב למחבל, תושב קלקיליה, שהמתין בשקט בצד. סמוך לחצות אירעה הזוועה. מטען הנפץ כלל גם רסיסי מתכת חדים. שבעה עשר מהנערים נהרגו מייד, וארבעה מתו מאוחר יותר מפצעיהם. עוד מאה ועשרים נפצעו. אבל כבד ירד על ישראל, ובמיוחד על בית הספר “שבח מופת” בתל אביב, שרבים מהנרצחים היו בין תלמידיו. ההלוויות האין סופיות בהשתתפות אלפים היו קורעות לב. רוב הקורבנות היו בנים למשפחות שעלו ממדינות חבר העמים באותה תקופה, והשילוט בעברית, ברוסית ובאנגלית “זה הבית שלנו” שהוצב במקום לאחר הרצח, ביטא את תחושותיהם. למרות הזעם בישראל והגינוי הבינלאומי לפיגוע, שאותו אירגן החמאס, העדיף ראש הממשלה אריאל שרון להכריז כי “איפוק זה כוח”, ולהמשיך במדיניות ההבלגה שאותה הנהיג מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. יעברו עוד חודשים ארוכים ושפיכות דמים נוראית עד שתצא ישראל למבצע חומת מגן, ותרוצץ את ראש הנחש של הטרור הפלשתיני.
לצידה של האומנות העברית ההולכת ומתפתחת בארץ, חייבים לבנות גם “בית נְכוֹת” (המונח העברי ל”מוזיאון”). כך חזר וטען פרופסור בוריס שץ, מייסד בית הספר לאומנות “בצלאל”. בהתאם לחזונו, ותחת הנהלתו של מרדכי נרקיס, החלו להיאסף במחסני המוזיאון החדש ממצאים ומוצגים מגוונים מאין כמותם: מטבעות עתיקים, כלי נשק וכלי עבודה שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות ברחבי הארץ, מבחר מציוריהם של הציירים היהודיים הגדולים בעולם, וגם אוסף שבלולים ייחודי שהגיע מברלין. לאחר גלגולים רבים, נפתח “בית הנְכוֹת הלאומי בצלאל” ביום י’ בסיוון תרפ”ה (2.6.1925) במרכז ירושלים. המונים נהרו לשבעת האולמות של המוזיאון שבהם הוצגו דיוקניהם של גדולי ישראל, תותחיו של הגדוד העברי ממלחמת העולם הראשונה, קרני יעלים, אוסף שעונים, ואף מרכבתו האגדית של מונטפיורי שהוצבה בחזית המוזיאון (לימים, הועברה המרכבה והוצבה ליד טחנת הרוח בימין משה). קשיים כלכליים וארגוניים הביאו לשקיעת המקום, למרות הטיפול המסור של מרדכי נרקיס (שקרא לבנו – לימים פרופסור לאומנות וחתן פרס ישראל – בשם בצלאל). בשנות השישים, שימשו אוספי בית הנְכוֹת כבסיס לאוספים שאפשרו את פתיחתו של מוזיאון ישראל.
השריון הגרמני שדהר במישורי ארצות השפלה במסגרת “הבליץ קריג” (מלחמת הבזק) היה בלתי ניתן לעצירה. התגוננותם האמיצה של הכוחות הבלגיים ושל כוחות הצבא הצרפתי שסייעו בידם הלכה ונחלשה, ובי’ בסיוון ת”ש (18.5.1940) השתלטו הגרמנים על אנטוורפן, העיר הגדולה והחשובה בבלגיה. השלטון הנאצי הביא עד מהרה להשמדתה של הקהילה היהודית הגדולה והוותיקה שבעיר. גזרות והגבלות ניתכו על היהודים מדי יום, יהודי העיר חויבו בענידת טלאי צהוב, ולאומנים פלמיים הציתו חנויות ובתי כנסת והסגירו יהודים נמלטים. עוינות האוכלוסייה (למעט מקרים בודדים של חסידי אומות העולם) סגרה על היהודים, וגורלם נחרץ. מתוך עשרים וחמישה אלף יהודים שנותרו בעיר עם הכיבוש הנאצי, נותרו שמונה מאות בחיים בסוף המלחמה. השאר רוכזו במחנות מעבר והועברו מזרחה להשמדה. בשלהי המלחמה ניהלו בעלות הברית קרבות קשים על אנטוורפן, שנמלה האסטרטגי היה נקודת מפתח בשחרור מערב אירופה מהכיבוש הנאצי. בהדרגה, התחדשה הקהילה היהודית בעיר והפכה לאחת הגדולות והחשובות באירופה.
רבי יעקב חיים סופר נולד בבגדד (1870), שם למד תורה מפי רבני העיר, ובעיקר מפי רבו – רבי יוסף חיים (הבן איש חי). בשנת 1904 עלה לירושלים. עבד לפרנסתו כסופר סת”ם (ומכאן שם משפחתו), והחל ללמוד בישיבות המקובלים שבעיר. ספריו של הרב סופר עוסקים בכל מקצועות התורה בנגלה ובנסתר, וכוללים חידושים על התורה ועל הש”ס. יצירתו החשובה ביותר, שעליה עמל במשך ארבעים שנה, הייתה סדרת ספרי “כף החיים”. בספרים אלו, שנכתבו על סדר החלקים הראשונים של השולחן ערוך, בודק “כף החיים” את מקורה של כל הלכה, עומד על דעות הפוסקים השונים בנושא, תוך התייחסות ייחודית גם לדעותיהם של חכמי הקבלה והנסתר. בסיומה של כל סקירה, פסק “כף החיים” את דעתו בנושא. הספר התקבל בהתלהבות על ידי הציבור, ונחשב עד היום כאחד מספרי הפסיקה החשובים ביותר בקרב יוצאי ארצות המזרח. חלק מהיצירה, שאותו לא הספיק להשלים כף החיים בחייו, הושלם מאוחר יותר על ידי הרב עובדיה יוסף. בט’ בסיוון תרצ”ט (27.5.1939) נפטר “כף החיים”, ונקבר בירושלים.
הוא שָׁכַל במגפות ובפרעות את אשתו וארבעה מילדיו. ביתו וקהילתו נחרבו פעם אחר פעם. הרדיפות והגזרות מצד השלטונות העות’מניים לא פסקו ולו לרגע. אבל כל זה לא הפריע לרבי ישראל משקלוב להמשיך לבעור באהבת ארץ ישראל ולפעול בכל כוחו למען יישובה. רבי ישראל, מתלמידי הגר”א, עלה בראשית המאה התשע עשרה יחד עם חבריו מהעיר שקלוב שבליטא, ועמד בראש קהילת “הפרושים” שהוקמה בצפת. הוא נשלח מטעם הקהילה למסעות גיוס כספים בחו”ל. בארץ, סייע ליישוב היהודי בצפת לעמוד מול כל הגזרות והאסונות שנחתו עליו, ועמד בראש פעולות ההצלה לקהילה בעיר לאחר רעידת האדמה הגדולה. בין לבין, הספיק רבי ישראל משקלוב לחבר את הספר “פאת השולחן” על המצוות התלויות בארץ, ובו תיאר את נחישותו להישאר בארץ גם לאחר הייסורים הנוראיים שעבר: “כי בייסורים רבים עמדה לי אשר זכיתי להסתפח בנחלת ה’ “. בירושלים, עסק רבי ישראל ביוזמות שונות להעצמת היישוב, וביניהן הקמת בית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד” .בט’ בסיוון תקצ”ט (22.5.1839) נפטר רבי ישראל ונקבר בטבריה.
הרב יעקב מאיר נולד בירושלים (1888) ולמד בישיבותיה. מגיל צעיר נחשב כתלמיד חכם, כדיין מבריק וכאיש ציבור שהיה בין מקימי בית החולים “משגב לדך”. נשלח מטעם קהילת ירושלים לאסוף כספים למען עניי העיר בבוכרה ובצפון אפריקה, שם התקבל בכבוד בידי הקהילות המקומיות, סייע להם בעניינים הלכתיים ועמד מאחורי גלי עלייה שהגיעו לארץ מאזורים אלו. בארץ, פעל הרב מאיר לאיחוד בין עדות ישראל ולתחיית השפה העברית. יחד עם אליעזר בן יהודה ורבים אחרים, הקים את “ועד הלשון”. נטייתו לציונות ולשיתוף פעולה עם כל חלקי העם קוממה עליו את קנאי ירושלים, והם מנעו ממנו להיבחר כרב העיר. במקום רבנות ירושלים, כיהן הרב מאיר במשך שנים ארוכות כמנהיגה הבלתי מעורער של יהדות סלוניקי, והוביל אותה בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה ושל עצמאות יוון. לאחר מלחמת העולם הראשונה שב לארץ, נבחר כראשון לציון, וביחד עם הרב קוק היה ממייסדי הרבנות הראשית לישראל. הרב מאיר עסק כל חייו בהפצת תורה, בקירוב לבבות ובפעילות נחושה למען קוממיות ישראל בארצו. נפטר בט’ בסיוון תרצ”ט (26.5.1939).
ישראל ברזילי (איזנברג במקור) נולד בפולין (1913) מגיל צעיר היה חבר בתנועת השומר הצעיר ולימים בין ראשי הזרוע הפוליטית שלה מפ”ם עד סוף ימיו. ברזילי הכשיר את עצמו כמוסיקאי אך עם עלייתו לארץ הקדיש את חייו לפעילות ציבורית והיה בין מקימי קיבוץ נגבה, תוך שהוא ממשיך בתחביבו המוסיקלי ומקדם את נושא השירה בקיבוצים. נשלח מטעם התנועה הקיבוצית כשליח ליהדות פולין לפני השואה ומיד לאחריה ועסק בפעילות להצלת שארית הפליטה ובקידום קשרים עם המשטרים הקומוניסטים שהתפתחו במרכז אירופה, במסגרת שליחותו זו מונה גם לשגריר ישראל הראשון בפולין ופתח למעשה את הראשונה מבין שגרירויות ישראל בעולם. בעת כהונתו כשגריר סייע לעלייתם ארצה של למעלה מעשרים אלף יהודים.כיהן שנים רבות כחבר כנסת ולמעלה מאחת עשרה כשר הבריאות ועסק בעיקר בקידום הבריאות באזורי הפריפריה. עמד מאחורי הקמתם של צשעה בתי חולים ברחבי הארץ מצפת ועד באר שבע וביניהם בית החולים באשקלון שלימים נקרא על שמו. נפטר בח’ בסיון תש”ל (12.6.1970) ונקבר בקיבוצו נגבה
“כאקרובט בין הטיפות”. כך תיארה חייקה גרוסמן את התנהלותה בימים שבהם ניצלה את המראה הארי שלה ונעה בין גטאות פולין, כשהיא מעבירה למחתרות השונות ידיעות וציוד לקראת מרד. גרוסמן, ילידת 1919, הייתה חלק מהנהגת תנועת “השומר הצעיר”. אף על פי שהיה ברשותה רישיון עלייה לארץ ישראל, היא החליטה להישאר כדי לסייע לחברי התנועה בעת המלחמה. מלבד הסיכון הגדול שלקחה על עצמה בתפקידה כקשרית, היא הייתה בין מקימי המחתרת בגטו ביאליסטוק. לאחר שחוסל הגטו, ברחה לצד הארי, הקימה רשת ריגול בעיר, ובשלהי המלחמה הובילה קבוצות פרטיזנים לשחרור מחנות ריכוז ועבודה. עָסקה בשיקום הקהילה היהודית בפולין אחרי השואה, וקידמה את העלייה לארץ. עם הקמת המדינה עלתה לארץ, שם פגשה את אהובה, מאיר ארקין, שממנו נפרדה 12 שנה קודם לכן. השניים נישאו וגרו עשרות שנים בקיבוץ עברון. גרוסמן הייתה האישה הראשונה שנבחרה להיות ראש מועצה אזורית. הייתה חברת כנסת מטעם מפ”ם במשך שנים ארוכות, תפקיד שבו עסקה בעיקר בקידום צדק חברתי, וזכתה לכבוד מצד כל חברי הבית, כולל אלו שחלקו על דעותיה. נפטרה בח’ בסיוון תשנ”ו (26.5.1996).
