ארבע מאות ושמונים שנה עברו מאז היום שבו יצאו בני ישראל ממצרים. כיבוש הארץ, תקופת השופטים, ימי שאול ודוד. הכול הוביל בסופו של דבר לאותו יום ב’ באייר (חודש זיו, על פי ספר מלכים א), שבו החל המלך שלמה בבניין בית המקדש הראשון. האדמה נקנתה על ידי דוד, שגם הכין את חומר הגלם. עוצמת האימפריה הישראלית בימי שלמה אפשרה את גיוסם של רבבות עובדים ואת הבאת אבני הגזית וארזי הלבנון כדי לכונן את בית ה’. מומחים מהלבנון ויכולת הארגון של הממלכה קידמו את העבודה האדירה במהירות. שבע שנים ארכה הבנייה, ובסופה שרתה שכינה בבית ה’ ועם ישראל הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ימי השמחה לא ארכו זמן רב. חטאי העם ושחיתות ציבורית ומוסרית שפשֹוּ בחצרות הקודש הביאו לחורבן הבית הראשון ולאחריו גם לחורבן הבית השני. שרידי החומות האדירות של מקדש שלמה הולכים ונחשפים במעמקי מחילות הכותל, ומאפשרים נגיעה בתקופת הזוהר הגדולה של עם ישראל. במשך אלפי שנים מתפללים יהודים לקיומה של הברכה “ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל”.
הקרב על הדרך לירושלים לא חדל לרגע, ובמסגרת המערכה על “החזית ברוחב של כביש” עברו מוצבים שולטים מיד ליד מדי יום. לאחר שנחסמה הדרך בשנית, החליטו מפקדי הכוחות העבריים על מבצע “מכבי”, על שמו של מכבי מוצרי – ממפקדי ההגנה ומפקד השיירות לירושלים, שנפל בדרכו לבירה. הקרבות התמקדו ברכס בית מחסיר, וארבע התקפות של הפלמ”ח על הכפר השולט על הדרך נכשלו. באחת ההתקפות נשלח מטוס קל לסייע ללוחמים, וממנו אמורה הייתה להיזרק פצצה חדישה במשקל מאתיים ק”ג. מסיבה לא ברורה התרסק המטוס, וששת אנשי הצוות שהיו בו נהרגו. לימים, נלקח מנוע המטוס לשמש כבסיס לאנדרטת נופלי חיל האוויר בהר הטייסים. בסופו של דבר, לאחר קרבות קשים ואל מול כוחות מקומיים חזקים ואנשי “צבא ההצלה”, הצליחו לוחמי חטיבת הראל להשתלט על המוצבים שהוצבו במה שלימים נודע כ”שמורת המסרק” ועל הכפר השולט. בב’ באייר תש”ח (11.5.1948) הונף הדגל מעל בית מחסיר, ושוב נפתחה הדרך לירושלים. בהמשך, הפך לרכס לאחת משמורות הטבע הידועות בישראל ולמושב הדתי לאומי – בית מאיר.
ביום פטירתו בא’ באייר תרפ”ב (29.4.1922), הספידו אותו בהערצה גם אנשי עיתון “הארץ”, הציוניים החילוניים, וגם גדולי הקנאים בשכונות החרדיות בירושלים, ובכך שיקפו את העובדה שהרב עקיבא יוסף שלזינגר (עי”ש) נאמן היה בחייו הסוערים בנאמנות מוחלטת להלכה מזה, ולרעיון תחיית ישראל בארצו מזה. הרב שלזינגר נולד בהונגריה (1837), ומגיל צעיר היה מראשי “האולטרה אורתודוקסיה”, מבית מדרשו של החת”ם סופר, שלחמה נגד כל שינוי בהלכה ובמנהג ישראל. במקביל, למרות הצעות מפתות למשרות רבנות בגולה, התעקש לעלות לארץ והתקבל בכבוד על ידי בני ירושלים. בארץ, פעל בכל מאודו לתחיית האומה. עסק בקניית קרקעות ברחבי הארץ להקמת מושבות יהודיות, התנגד להסתמכות על כספי החלוקה והיה ממקימי פתח תקווה, שמשדותיה העלה עשרים גמלים טעונים בתבואה ופירות לעניי ירושלים. בסדרת ספריו “לב העברי” קרא להקמת צבא יהודי שיכלול כוחות מגן (שומריאל) והתקפה (לוחמיאל), לתחיית השפה העברית, לעלייה המונית לארץ ולבנייתה לפי משפט התורה. בשל דעותיו החריגות גם בנושאים הלכתיים שונים, הוחרם והותקף, אולם לא נסוג מאמונותיו. על שמו היישוב בני עי”ש שליד גדרה.
חכמי ישראל, שהתיישבו בצפת, בדור שלאחר גירוש ספרד עמלו בכל כוחם כדי לתת מענה למשבר שפקד את עם ישראל. לצד העוסקים בהלכה ובפיוט, התרכזו סביב דמותו של רבי יצחק לוריא, האר”י, תלמידי חכמים רבים, והעמיקו בתורת הקבלה והנסתר. בתוכם היה בכיר תלמידי האר”י, רבי חיים ויטאל, שנפטר ביום ל’ בניסן ה’ש”פ (3.5.1620). במשך שנים ארוכות עסק הרב ויטאל בבירור תורתו של מורו הגדול. לאחר פטירת האר”י החל הרב ויטאל לפרסם את כתביו, והם זכו לתפוצה אדירה בעולם היהודי. בספריו: “שמונה שערים”, בו הוא מציג את יסודות הקבלה, ב”שער הגלגולים”, שבו עסק בסודות הנשמה, ובספרו “שערי קדושה”, בו התווה הרב ויטאל דרך לרבים שרצו להתעלות ולהדבק באור שבקע מצפת. הרב ויטאל, שחילק את ימיו בין צפת, מצרים ירושלים ודמשק, הותיר בכתביו גם תיאורים מפורטים על המציאות ההיסטורית בימיו, והפגין ידע משמעותי גם במדע בן זמנו. כתביו של הרב ויטאל נעלמו ונתגלו חליפות במשך הדורות, ועד היום הם משמשים כמקור מרכזי להבנת תורת הנסתר בכלל, וקבלת האר”י בפרט.
המערכה נראתה כחסרת סיכוי. מספר הערבים בעיר עלה על מספר היהודים פי עשרה, והעמדות הערביות במצודת צפת ובמשטרת הר כנען היו בעלות יתרון גובה אדיר לעומת הרובע היהודי ששכן במורד ההר. מגיני צפת, בראשות מאיר מייברג (מיבר), מנו רק כמאתיים וחמישים איש. עם התגברות הקרבות, הציעו הבריטים לפנות את כל התושבים היהודיים, ומשלא נענו מסרו את כל עמדות המפתח בעיר לידי הערבים. למרות ההפגזות הערביות והמצור שהוטל על העיר, היו מגיני צפת נחושים וסיסמתם הייתה: “קומה ה’ ויפוצו אויביך”. “מחלקת הישע” של הפלמ”ח, בראשות אלעד פלד, שהסתננה מעבר לקווי האויב ונכנסה עם שחר לרובע היהודי בקול שירה, הרימה את המורל. לאחר כמה סבבי קרבות שבמסגרתם נכשלו הניסיונות לכיבוש המצודה, החל ביום ל’ בניסן תש”ח (9.5.1948) הקרב המכריע לשחרור העיר. מגיני צפת, בסיוע הגדוד השלישי של חטיבת יפתח ומרגמות “הדוידקה”, הצליחו לעשות את הבלתי ייאָמן, ובמחיר כבד השתלטו על מצודת העיר ומוטטו את קווי הלוחמים הערביים. צפת, עירם של המקובלים והחכמים, הניפה מעל פסגותיה את הדגל הכחול לבן.
ההיסטוריה המרוקאית מציינת בגאווה את “אינתיפאדת פאס”, האירוע הראשון שבו התקוממו המוני צעירים מרוקאים נגד שלטון הכיבוש הצרפתי, שהכניע זה עתה את הסולטן. היהודים זוכרים מאותה התקוממות את “התריתל” – הפוגרום בה”א הידיעה, שבמסגרתו הסתערו המוני חיילים ואזרחים מוסלמיים על “המלאח”, הרובע היהודי של פאס, ביום ל’ בניסן תרע”ב (17.4.1912), כשהם מכלים את חמתם על כניעתה של מרוקו לצרפתים, בבתי היהודים. במשך שלושה ימים השתולל ההמון. למעלה מחמישים יהודים נרצחו באכזריות, ורבים אחרים נפצעו קשה, עברו התעללויות, ובתיהם ובתי הכנסיות שלהם עלו באש. מאות כתבי יד נדירים ועתיקים שהוחזקו בבתי היהודים בשכונה אבדו לבלי שוב. ממשלת הסולטן, שנטלה בתחילת האירועים מהיהודים את כלי הנשק שהחזיקו, נעתרה בסוף לתחינת הניצולים ופתחה בפניהם את גן החיות של הסולטן. הם הסתתרו שם עד שהצרפתים השיבו את הסדר לעיר. אט אט שבו החיים למסלולם, וסיוע רב מיהדות העולם הועבר לשיקום הקהילות שנפגעו. ככל שחלף הזמן חשו היהודים כי הם מוגנים תחת שלטון צרפת, אולם זכר מוראות “התריתל” היווה סוג של אות אזהרה כי לא לעולם חוסן.
ההכנות למסיבת ראש חודש אדר ב’ ב”ישיבת ירושלים לצעירים”, הסמוכה לישיבת “מרכז הרב” בירושלים, היו בעיצומן. באור לל’ באדר א’ תשס”ח, (6.3.2008), איש לא חשד באדם שנכנס למתחם הישיבה ובידו קופסת קרטון גדולה. לפתע, הניח המחבל – תושב שכונת ג’בל מוכאבר שבירושלים – את הקופסה, ושלף ממנה רובה סער. המחבל ירה לעבר קבוצת תלמידים שנקלעו לדרכו, ומשם המשיך במסע הרג בספריית הישיבה, כשהוא רוצח תלמידים צעירים ומבוגרים ששקדו על לימודם. לשמע היריות, הגיעו למקום אחד מאברכי הישיבה וקצין צה”ל ששהה בביתו הסמוך, והצליחו לחסל את המחבל בעודו עומד בפתח הספרייה. ברבע השעה שבה ירה המחבל לכל עבר, נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה. הרצח הימם את ישראל. רבבות השתתפו בהלוויות, ומנחמים מכל קצוֹת הקשת הפוליטית והציבורית זרמו לישיבת מרכז הרב. ספרי זיכרון וקריאה להשתתף בפרויקטים שונים להגברת מעשי חסד ולימוד תורה הופצו ברחבי הארץ, תחת הכותרת “לזכר שמונה נסיכי אדם”. מקהלת ישיבת ירושלים לצעירים, שרה לזכר הנרצחים את השיר “יש לך כנפי רוח” בהשראת מאמריו של הרב קוק.
הנערה רחל שגדלה בבית בלובשטיין האמיד ברוסיה (1890) נשבתה בימי העלייה השנייה בקסמה של הציונות, ושמה פניה ל”חוות העלמות” שלחוף הכנרת, שם ביקשה ללמוד חקלאות. נופי הכנרת, כמו גם קשרי החברות והאהבה המורכבים שניהלה עם חלק מהחלוצים שישבו לחופיה, הביאו ליצירתם של כמה מהשירים המופלאים שהפכו לנכס צאן ברזל של הזמר העברי. נסיעתה לצרפת כדי להתמקצע במקצוע החקלאות, הפכה בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה למסע מייסר ברחבי העולם ולעבודה בבית יתומים יהודי ברוסיה, שם נדבקה בשחפת. עם שובה לארץ, שבה לדגניה שלחופי הכנרת, אך גורשה משם בשעה שזוהתה מחלתה. בשנותיה האחרונות נעה רחל, בודדה, ערירית וענייה בין בתי המרפא בארץ, עד שנפטרה בהיותה בת ארבעים בלבד בכ”ט בניסן תרצ”א (16.4.1931). השירים שהותירה אחריה כמו “שם הרי גולן”; שיר הכמיהה לאימהוּת “אוּרי”; ושירי האהבה הנפלאים “פגישה חצי פגישה” ו”זמר נוגה”, הפכו אותה לחשובה מבין המשוררות שחיו בארץ בימי המנדט. תשעים שנה לאחר מותה, שיריה של רחל, כמו גם דמות דיוקנה על בולים ושטרות, עדיין איתנו.
יצחק בן צבי נולד באוקראינה (1885), ומגיל צעיר עסק בשני תחומים שליוו אותו כל חייו: פעילות פוליטית במסגרת תנועת העבודה הציונית, וחקר ההיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל. הוא היה ממארגני “ההגנה העצמית” של יהודי רוסיה שפעלה בימי הפוגרומים, וממקימי תנועת “פועלי ציון”, ההסתדרות, מפא”י, וארגוני המגן והשמירה – הגדודים העבריים, “בר גיורא”, “השומר” וההגנה. נישא לרחל ינאית, מדמויות המופת של דור התקומה. בנם, עלי, נפל במלחמת העצמאות בגליל התחתון. במסגרת מחקריו הרבים עסק בן צבי בשימור ההתיישבות היהודית בפקיעין, בחקר האוכלוסייה השומרונית וביישובים יהודיים קדומים ברחבי הארץ. עסק גם בחקר גלויות ישראל בארצות המזרח, ומכוני המחקר “יד בן צבי” (המתמחה בחקר ארץ ישראל) ו”מכון בן צבי” (העוסק בחקר יהדות המזרח) ממשיכים את פועלו. היה מחותמי מגילת העצמאות, ונבחר בשנת 1952 לנשיאה השני של מדינת ישראל. כנשיא, הפגין צניעות וקירוב לבבות בין כל חלקי הציבור, וקיים מסעות בקהילות היהודיות ברחבי העולם ובארץ. נפטר במפתיע זמן קצר לאחר בחירתו בפעם השלישית לנשיא, ביום כ”ט בניסן תשכ”ג (23.4.1963), ונטמן בהלוויה המונית בהר המנוחות.
יובל נאמן נולד (1925) וגדל בתל אביב. מגיל צעיר נודע כמדען מבריק, והקריירה שלו, שכללה לימודים בטכניון כבר בגיל שש עשרה, מחקרים בתחומי ההנדסה והפיזיקה שתרמו רבות למדע העולמי, חברות באקדמיה הלאומית למדעים בארץ ובארצות הברית וכהונה כנשיא אוניברסיטת תל אביב, נמשכה עד לפטירתו ביום כ”ח בניסן תשס”ו (26.4.2006). במקביל, הקדיש נאמן את חייו לביטחון ישראל. הוא לחם כמפקד גדוד וכסגן מפקד חטיבה במלחמת העצמאות, עמד בראש אגף המודיעין ובראש אגף התכנון בצה”ל, היה בין מובילי פרויקט הגרעין הישראלי, הוביל שליחויות מדיניות חשובות ועלומות, ופעל למען קהילות יהודיות במצוקה ברחבי העולם. נאמן, איש חזון ומייסד סוכנות החלל הישראלית, האמין בכל ליבו בזכותו של העם היהודי על ארצו, וכאתאיסט מוחלט כרת ברית עם תלמידי ישיבת “מרכז הרב” והיה בין מקימי תנועת התחיה, שאיחדה בין נאמני ארץ ישראל דתיים וחילוניים, ואף כיהן מטעמה כשר. לאחר סיום פעילותו הפוליטית, פנה נאמן להמשך פעילותו המדעית, לסיוע למדענים עולים ולהפצת בשורת המדע לדור הצעיר. על קברו נכתב: מדען בינלאומי, יהודי וציוני.
