ההחלטה על ההכרזה, למרות איום הפלישה ולמרות הלחץ האמריקאי, עברה ברוב של חמישה מצביעים מול ארבעה. כדי למנוע חילול שבת, הוקדם הטקס מליל שבת בשעת חצות, שבה תם המנדט הבריטי, ליום שישי בשעה 16:00.שניים משרי הממשלה הזמנית ועשרה מחברי מועצת העם הזמנית נעדרו מהטקס בשל שהותם בירושלים הנצורה. מתוך 37 החותמים על מגילת העצמאות, היה יליד הארץ אחד ושתי נשים בלבד .במלאות עשור למדינה, שוחזר הטקס, הוסרט והוקלט. שדרנית “קול ישראל”, תחנת הרדיו של ההגנה ששידרה את הטקס, עמדה בכניסה לחדר השירותים בשל חוסר מקום, ודיווחה על ההכרזה באמצעות פתקים שהעבירו לה עיתונאים שהיו באולם.את “התקווה” שניגנה התזמורת הפילהרמונית בקומה השנייה, שמעו הנאספים מעבר לתקרה.דוד בן גוריון דרש תוך כדי החתימה על המגילה, מאיש הציבור והעיתונאי, הרצל רוזנבלום, לעברת את שמו ל”ורדי”, ולחתום בשם זה. הרב יהודה ליב מימון, ראש תנועת המזרחי, בירך עם סיום הטקס ברכת “שהחיינו” בשם ומלכות, וחתם “בס”ד” ליד שמו. בה’ באייר תש”ח (14.5.1948) קמה מדינת ישראל.
אורי צבי גרינברג (אצ”ג) נולד בגליציה (1896) למשפחה חסידית. בנעוריו גויס לצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ומוראות המלחמה, כמו גם אירועי הפוגרומים שבעקבותיה, השפיעו מאוד על יצירתו. היה מעולי העלייה השלישית, ונחשב כאחד ממשורריה של תנועת העבודה. בשל התנגדותו למדיניות ההבלגה נגד הטרור הערבי, עבר לתנועה הרביזיוניסטית ונחשב כבכיר משורריה. בכתביו הרבה לשבח את תקומת ישראל. צפה באירועי השואה, ולאחר מכן ביכה עליהם בספרים ובשירים עזי רושם. יצא נגד המנהיגות, המחמיצה לדעתו, את גודל השעה. תבע מהעם להכיר באתגר התקומה, ויצא נגד אלו ש”אלוקים הופיע עליהם פתאום…בעודם בבלואים”. יצירותיו, הענקיות בהיקפן, כללו עוצמה לשונית ותוכנית שהזכירה לרבים את דברי הנבואה. שיריו ואמרותיו כמו “אמת היא תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר”, או “אני רואה את דגל דוד במגדלו של דוד “(כעשור וחצי לפני הקמת המדינה), היו למצפן שניווט את דרכם של לוחמי האצ”ל והלח”י שהעריצוהו. מתומכי ארץ ישראל השלמה. חבר הכנסת הראשונה וחתן פרס ישראל. באופן סמלי למדי, נפטר בה’ באייר, יום העצמאות תשמ”א (9.5.1981).
הרב יעקב סספורטס נולד באלג’יריה (1610), ובגיל שמונה עשרה כבר התמנה לרב קהילה ואב בית דין. בשל רדיפות השלטונות, וכנראה גם בשל עמדתו התקיפה שלא הסכימה לוותר על כל דקדוקי ההלכה, נאלץ להימלט לאלג’יריה, לסאלי במרוקו, ומשם להולנד הליברלית. בהולנד כיהן כרב קהילה, חיבר ספרים שונים במקצועות ההלכה, והיה חבר במשלחת שהגיעה לבריטניה כדי לשכנע את שליטיה לשוב ולהתיר ישיבת יהודים בממלכה. הרב סספורטס כיהן כרב בלונדון, בהמבורג שבגרמניה ושוב באמסטרדם, שם גם נפטר בד’ באייר תנ”ח (16.4.1698). בהיסטוריה היהודית נודע הרב סספורטס כראשון העומדים בפרץ נגד תנועת משיחיות השקר, שסחפה חלקים ניכרים מיהודי העולם במאה השבע עשרה. הרב סספורטס הזדעזע מפריצת כל גדרי ההלכה בידי שבתאי צבי וחסידיו, ויצא למערכה נגדו כשהוא משמש כמתנגד יחידי אל מול כמעט קונצנזוס כלל יהודי. הוא לא נסוג מעמדותיו גם כשהותקף מילולית ופיזית. ספרו, “ציצת נובל צבי”, שבו תקף את השבתאות והתריע על בעיותיה, היה גורם חשוב בבלימת ההיסחפות הלאומית אחרי משיח השקר.
הכוחות הערביים שהתרכזו בפאתי כפר סבא הלכו ורבו. ערביי הסביבה, אנשי “צבא ההצלה” על משורייניהם וכוחות סדירים עיראקיים וירדניים, איימו להבקיע אל לב השרון העברי. לאחר שנהדפה התקפה של צבא ההצלה על כפר סבא העברית, שבמסגרתה חובלו מתקנים חקלאיים חשובים, נשלחה חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את כפר סבא הערבית. ביום ד’ באייר תש”ח (13.5.1948) יצא לדרך “מבצע מדינה”. כפר סבא הערבית נכבשה בקלות יחסית, אולם החסימות של אנשי אלכסנדרוני שהוצבו בדרכים מכפר סבא לקלקיליה הותקפו מלפנים ומאחור. הלוחמים השתדלו להחזיק מעמד למרות אבדות כבדות, כדי למנוע את זרימת האויב לאתר הקרב בכפר סבא. קרבות גבורה קשים התחוללו במקום, בשעה שנעשו ניסיונות כושלים לחלץ את הפצועים תחת אש. במקביל, נשלחו בני נוער, תושבי כפר הס והסביבה, לכבוש את הכפר טירה שבטעות נחשב כנטוש. בהגיעם למקום, נתקלו באש אויב עזה ונאלצו לסגת. קרוב לחמישים הרוגים, מהם שבעה נעדרים עד היום, ספגו כוחות אלכסנדרוני. למרות הכול, המתקפה הערבית על השרון נעצרה, וכוחות ההגנה יכלו להיערך לבלימת פלישתם של צבאות ערב לאזור.
שלושה שבועות לאחר תחילת המרד, סגרו הכוחות הנאציים על הבונקר ברחוב מילא 18 שבגטו ורשה החרב. שלוש מאות לוחמים, מאחרוני הלוחמים שנותרו מהארגון היהודי הלוחם (האי”ל), הסתתרו בבונקר וקיוו למצוא את הדרך ליציאה לצד הארי. כאשר בג’ באייר תש”ג (8.5.1943) איתרו הנאצים את המקום, השליכו גז מדמיע לתוך הבונקר ואילצו את הנצורים לצאת. אנילביץ ורבים מלוחמיו העדיפו לבלוע גלולות ציאניד ולא ליפול בידי הנאצים. אחרים, ובראשם מרק אדלמן (סגנו של אנילביץ), שמחה רותם וכמה מאנשי הארגון הצבאי היהודי (האצ”י), שלחם במקביל בנאצים, הצליחו להימלט. על חורבות מילא 18 הוקמה לימים אנדרטה המנציחה את המרד ואת גבורת הלוחמים. ספרו של הסופר היהודי האמריקאי ליאון יוריס על המקום, הפך לרב מכר וסיפר לעולם כולו על גבורת הגטו. מרדכי אנילביץ, מי שהנהיג את המרד שפרץ בליל הסדר, הספיק לכתוב לסגנו, יצחק צוקרמן: “חלום חיי קם ונהיה, ראיתי הגנה יהודית בגטו במלוא תפארתה”. המרד נכשל. שרידי הלוחמים והאזרחים הובלו לטרבלינקה, אולם בשֹוֹרת המרד נפוצה על פני העולם כולו ובישרה תקווה וחירות.
בשעה חמש בבוקר של יום ג’ באייר תש”ח (12.5.1948) החלה הרעשת התותחים על מוצבי הגוש. במשך חודשים ארוכים עמדו מגיני גוש עציון אל מול הכנופיות הערביות שפעלו בהרי חברון ויכלו להם. למרות המצור, האבידות המרובות וכישלונם העקוב מדם של השיירות שניסו להגיע לגוש, הצליחו לוחמיו להחזיק מעמד ולהפריע לתנועת הכוחות הערביים בדרכם לירושלים. כעת, כוחות הלגיון הירדני, המצוידים בנשק כבד, החלו לתקוף את יישובי הגוש. אש התופת החלה אט־אט לתת את אותותיה. המגינים נאלצו לסגת שוב ושוב, תוך שהם סופגים אבידות כבדות, אך עדיין עומדים אל מול המתקפה ומצפים לנס. עם ערב, בותר הגוש על ידי משורייני הלגיון. למחרת, לאחר שעות ארוכות של קרב נואש, ושעות ספורות לפני הקמת המדינה, נפל כפר עציון ולוחמיו נטבחו בידי האויב גם לאחר שהניפו דגל לבן. מאתיים וארבעים מלוחמי הגוש נפלו בקרבות, ונקברו שנה מאוחר יותר בהלוויה המונית בהר הרצל. מאות נשבו, וחזרו רק אחרי חודשים ארוכים. הגוש חרב, אך הזיכרון נשאר, ותשע עשרה שנה לאחר הנפילה שב אליו עם ישראל שנית. ולתמיד.
האווירה בחדר הסגור והמאובטח בבית הקרן הקיימת בתל אביב הייתה מתוחה. עשרת היושבים בחדר ידעו כי בפניהם עומדת אחת ההכרעות הקשות בתולדות העם היהודי. לוח השנה הצביע על ג’ באייר תש”ח (12.5.1948). בעוד יומיים עמדו הבריטים לעזוב את הארץ, וחברי “מנהלת העם”, מנהיגיו של היישוב היהודי בארץ, נדרשו להחליט האם יכריזו על הקמת מדינה יהודית או ייעתרו לבקשת האמריקאים להקפיא את המצב המדיני והצבאי וייתנו למעצמות לנסות להגיע להסדר. הנאספים שמעו את דיווחו של משה שרת על שיחותיו הקשות עם האמריקאים, את רשמיה של גולדה מאיר מפגישתה החשאית עם עבדאללה מלך ירדן, שבניגוד לכל הציפיות הודיע כי צבאו המיומן יצטרף לכוחות הפולשים, ואת הערכתם של ראשי ההגנה כי סיכויי הכוחות היהודיים לנצח הוא חמישים אחוז. שעות ארוכות נמשכה הישיבה, ודוד בן גוריון, חדור בתחושת שליחות היסטורית, הטיל את כל כובד משקלו. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם התקיימה הצבעה או שההחלטה התקבלה פה אחד, אך השורה התחתונה הייתה ברורה: יומיים לאחר מכן קמה מדינת ישראל.
מפקדי ההגנה בחזית תל אביב היו מוטרדים מאוד מאי יכולתם לכבוש את שכונת אבו כביר הסמוכה ליפו, שתושביה המטירו אש תופת על כלי הרכב שיצאו מתל אביב דרומה ומזרחה לירושלים. לאחר שמספר הסתערויות של לוחמי ההגנה על השכונה נכשלו, הוחלט להיעזר בדוד ליבוביץ, המנהל הטכני של בית הספר “מקווה ישראל”, ומי שנודע ביכולות ההמצאה והאלתור שלו. הלה פיתח מרגמה מאולתרת לטווח קצר שנקראה על שמו “הדָוִידקה”. לשלוש מרגמות הדוידקה שהופעלו בבוקר ב’ באדר ב תש”ח (13.3.1948) הייתה השפעה מכרעת בהצלחתו של “מבצע מרכז”, ובסיומו הייתה אבו כביר בידי כוחותינו. טווח האש של הדוידקה היה לא יותר משלוש מאות מטר, הפעלתה הייתה מסורבלת ויכולת הדיוק שלה הייתה פחות ממינימלית, אולם הרעש העצום שנשמע בעת הפעלתה החריד את הערבים והביא פעמים רבות למנוסתם. שש מרגמות דוידקה ניתנו לחטיבות ההגנה והפלמ”ח בימי השיא של מלחמת העצמאות באביב תש”ח, והפעלתן סייעה להכרעה בקרבות רבים ברחבי הארץ. במקומות שונים בארץ, וביניהם צפת וכיכר הדוידקה בירושלים, מוצבת המרגמה כזיכרון ליכולת הנחישות והיוזמה בימים קשים.
שניהם גדלו בירושלים. האחד, בן למשפחה שעלתה מפולין. השני, יוצא כורדיסטן שבעירק. שניהם לא יכלו להישאר אדישים לגורל עמם. מאיר פינשטיין זייף את גילו כדי להתגייס לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם, ומיד עם שחרורו הצטרף לאצ”ל. משה ברזני הצטרף כנער לשורות הלח”י. מאיר נפצע ונפל בידי הבריטים בעת התקפה כושלת על תחנת הרכבת בירושלים, ומשה נלכד ורימון בידו, בשעה שתכנן להתנקש במפקד בריטי בכיר. במשפט, סירבו שניהם להתייחס לבית הדין, וטענו כי הם שבויי מלחמה במערכה על חירות ישראל. גזר דין המוות שהוטל עליהם אמור היה להתבצע בירושלים, ושניהם היו נחושים לנקום בבריטים גם ברגע האחרון. רימון שהוחבא בתוך תפוז, הוגנב לתא שבו שהו שניהם, והתוכנית המקורית הייתה לפוצצו על התליינים הבריטיים בשעה שיוליכום לגרדום. בליל ב’ באייר תש”ז (21.4.1947), לאחר שהתברר להם כי נציג הרבנות מתעקש ללוותם עד רגע התלייה, החליטו לפוצץ את הרימון בתאם, כשהוא חבוק בין הלבבות. לימים, ביקש מנחם בגין, ראש הממשלה ומפקד האצ”ל, להיקבר בסמוך לקבריהם בהר הזיתים.
פעם כעתונאי, ופעם כמורה. לעיתים בהרי כורדיסטאן ולעיתים בסמטאות העיר בירות. במשא ומתן עם נציגי המודיעין הבריטי או בשיחות חשאיות עם ראשי המשפחה ההאשמית בעבר הירדן. בגלוי ובמסווה, כאיש מודיעין או כיועץ מדיני מוכשר. ראובן שילוח, יליד 1909 הופיע בכל פעם, כדמות אחרת. אך המשותף לכל תפקידיו והופעותיו, היה רצונו לפעול ככל יכולתו, לביצור כוחו של הישוב היהודי ושל מדינת ישראל. בחור הישיבה שגדל בירושלים הפך לשליחם של ראשי התנועה הציונית לתפקידים מודיעיניים חשאיים. בין השאר רקם את שיתוף הפעולה עם הבריטים שהביא להקמת פלוגות הלילה של וינגייט ועמד מאחורי פעולתם של הצנחנים שצנחו מאחורי קווי האויב הנאצי. ערב הקמת המדינה השיג את תוכניות הפלישה של מדינות ערב למדינת ישראל הצעירה, ומילא תפקיד חשוב בהסכמי שביתת הנשק בסיום המלחמה. לאחר מלחמת העצמאות הקים את המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. בהמשך שירת שילוח (זסלנסקי במקור) כציר מדיני בארצות הברית וכיועצם של ראשי המדינה. נפטר בדמי ימיו בב’ אייר תשי”ט (10.5.1959) .
