מגפת הפוליו הכתה בישראל בראשית שנות החמישים. למעלה מאלף ילדים לקו במחלה המדבקת, הגורמת לשיתוק קשה, וידיהן של רשויות הבריאות והרווחה קצרה מלהושיע. באותן שנים עלו לארץ מקנדה בני הזוג בטי וסם דובינר. סם היה תעשיין, איש עסקים ואספן אומנות, ובטי עסקה בענייני רווחה ותרומה לציבור. לנוכח מגפת הפוליו, הקימה דובינר ארגון מתנדבים שסייע למשפחות הנפגעים במחלה ופעל לרווחת הילדים החולים. בעזרת קשריה וכספה, הצליחה בטי להביא לארץ מנות ראשונות של החיסון נגד פוליו, שפותח באותן שנים, ומכשירים אורתופדיים שונים. בשנת 1963, ארגון הסיוע לנפגעי הפוליו, יחד עם ארגונים נוספים, הקימו את איל”ן – איגוד ישראלי לילדים נפגעים. במהלך השנים הפך ארגון איל”ן לאימפריה של חסד המסייעת לילדים ולמבוגרים הלוקים במחלות שונות, מגיל הילדות ובמהלך כל חייהם, בכל תחומי החיים. בהשראת בטי דובינר, החל להתפתח גם ספורט הנכים, ומרכז ספורט מפואר הוקם ביוזמתה ברמת גן. ביום י’ באדר א’ תשס”ח (16.2.2008), הלכה בטי דובינר לעולמה. שנתיים מאוחר יותר, זכה ארגון איל”ן ב”פרס ישראל”, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
בבוקר י’ באדר ב’ תש”ח (21.3.1948) יצאו שני משוריינים של כוחות ההגנה מבאר טוביה בדרכם לקיבוץ ניצנים המבודד, במגמה להעביר למקום נשק ותחמושת. בחזרתו מניצנים, ליווה הכוח משאית ירקות שנועדה להעביר את תוצרת הקיבוץ לתל אביב. סמוך למעביר המים שלצד מחנה “חסה” הנטוש התפוצץ מטען צד גדול שגרם להידרדרותו של אחד המשוריינים לתעלה. המשוריין השני שניסה לחלצו נתקע גם הוא, ובשלב זה נפתחה אש תופת לעבר הכוח. הלוחמים שבאחד המשוריינים הצליחו לעבור למשאית ולנוס עימה לכיוון ניצנים, כשהם מותירים מאחוריהם את שבעת, הלוחמים אנשי “גבעתי” שהיו במשוריין הראשון. כוח חילוץ שהגיע למקום לאחר שעה עבר ליד המשוריינים, ואף על פי ששמע קריאות בעברית מאחד מהם, החליט כי כל הלוחמים נהרגו והמשיך לניצנים. רק כעבור שש שעות הגיע כוח חילוץ נוסף שהצליח לחלץ את לוחמי המשוריין הראשון. בכל אותן שעות לחמו אנשי גבעתי לבדם נגד מאות חברי כנופיות ובלמו אותם. ארבעה לוחמים נפלו בקרב, ולצד הכשלים שהתגלו בו הוענקו ללוחמים גם עיטורים על אומץ ליבם.
מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לסיומה, והנגב הדרומי על מרחביו האדירים נותר עדיין ללא נוכחות ישראלית. לקראת חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, שבגיבוי בריטניה ביקשה להשתלט על האזור, היה ברור כי על צה”ל לקבוע עובדות בשטח. חטיבת גולני וחטיבת הנגב יצאו למבצע “עובדה”. שתי החטיבות יצאו מבאר שבע בשיירה ענקית, מלֻוּוֹת בסיוע אווירי ובכוחות סיור. מנחתים מאולתרים הוכנו לאורך תוואי המסע, ומטוסי תובלה העבירו ציוד לכוחות המתקדמים. חטיבת גולני התקדמה במישורי הערבה, בעוד חטיבת הנגב נעה דרך הר הנגב, תוך שהיא מבצעת כניסה קלה לשטח סיני מבלי להתנגש עם הצבא המצרי. בצוהרי יום ט’ באדר תש”ט (10.3.1949) הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת הנגב לתחנת המשטרה הבריטית הנטושה שב”אום רשרש”, היא אילת. דגל הדיו שהניפו הלוחמים במקום, בהובלת אברהם אדן (ברן), הפך אחד מסמליה של מלחמת העצמאות. כמה שעות לאחר מכן, חברו כוחות גולני לאנשי חטיבת הנגב. השער לים סוף ולמזרח נפתח. אילת העברית, שלא נשלטה בידי מלכות ישראל מאז ימי בית ראשון, קמה מחדש.
רבי יהודה החסיד נולד, ככל הנראה, במחצית המאה השתים עשרה למשפחת רבנים חשובה בשפירא שבאשכנז (גרמניה דהיום). כתלמיד חכם צעיר קרא לבני דורו לשאוף להגיע למעלת “החסיד” – עובד אלוקים באמונה ובתמימות – ותחת הנהגתו התפתחה התנועה הרוחנית של “חסידות אשכנז”. בכתביו, שעל רובם לא חתם את שמו, קרא לתיקונים חברתיים, להעמקה בסודות התפילה, להתנהלות “לפנים משורת הדין”, ולשילוב עקרונות וערכים מתורת הנסתר בחיי היום יום של היהודי. הספר המרכזי המיוחס לרבי יהודה היה “ספר חסידים”, הכולל התייחסות למגוון נושאים שאמורים להדריך את דרכו של ה”חסיד”. לימים, פורסמו יצירות שונות המיוחסות לו, וביניהן פירושים למקרא ולנושאים שונים בקבלה. אחת היצירות הידועות ביותר שכתב רבי יהודה הייתה צוואתו, שמנהגים שונים שנלקחו ממנה התקבלו על ידי קהילות אשכנז. דמותו של רבי יהודה החסיד נותרה עלומה במידה רבה, ומשנתו הייתה מושא למחקר בעבר ובהווה. . “שיר הכבוד” (אנעים זמירות) שחובר על ידו מושר מדי שבת בקהילות רבות והפך לאחד הפיוטים הידועים בתולדות ישראל. נפטר, ככל הנראה, ב-ט’ באדר דתתק”ז (13.2.1217)
לוי שקולניק נולד ברוסיה, ועלה לארץ בימי העלייה השנייה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ דגניה ב’, וממקימי ההסתדרות וארגון “ההגנה”. בארץ, נודע בכושר הארגון והביצוע שלו, וביישוב היהודי רווחה האמרה “שקולניק יסדר” ביחס לכל בעיה שהתעוררה. שקולניק, שעברת את שמו ל”אשכול”, עמד מאחורי מפעלי ההתיישבות הגדולים בימי המנדט הבריטי, בראשם “חומה ומגדל”, והקים את חברת המים הלאומית – “מקורות”. לאחר הקמת המדינה, כיהן אשכול במשך אחת עשרה שנה כשר אוצר, והתמודד עם אתגרי העלייה ההמונית. לאחר פרישתו של בן גוריון, מונה אשכול לראש הממשלה, ונודע כמנהיג מתון ומפשר. בין השאר, הביא למיתון הקרע ארוך השנים בין התנועה הרביזיוניסטית לתנועת העבודה, כאשר התיר את העלאת עצמות ז’בוטינסקי לארץ. ערב מלחמת ששת הימים, הקים אשכול ממשלת אחדות לאומית. אולם, בלחץ דעת הקהל, הוא נאלץ למנות את משה דיין לשר הביטחון, ובכך נגזלה ממנו במידה רבה תהילת הניצחון. למפרע, חוקרים רבים טוענים כי אשכול הוא זה שהכין את הצבא לניצחון הגדול במלחמה. לוי אשכול נפטר במפתיע בח’ באדר תשכ”ט (26.2.1969)
בבוקר ח’ באדר א’ תשי”ד (11.2.1954) היו החיילים בבסיס הטירונים של חטיבת גבעתי עסוקים בעבודות ארגון ותחזוקה. שניים מהם נתבקשו לאסוף את הרימונים שחולקו קודם לכן לחיילים, ולהחזירם למחסן. לפתע, נשמעה נקישה. אחת מנצרות הרימונים השתחררה. החייל נתן אלבז לא היסס לרגע. הוא הבין כי הוא וחברו, שעסקו בפירוק הרימונים באחד האוהלים, נמצאים בסכנת חיים. מאידך, הבין אלבז כי אם יזרוק את הרימון מחוץ לאוהל ייפגעו רבים. הוא אחז את הרימון וזינק עימו לתעלה סמוכה, ואז אירע הפיצוץ. כשהתפזר העשן, ראו חיילי הבסיס את גופתו של נתן, שסוכך בגופו על הרימון ומנע אסון המוני. נתן אלבז, שעלה לבדו מהעיר ספרו שבמרוקו כמה חודשים קודם לכן, הפך לסמל. בתקופה שבה התמודדו רבים מעולי מרוקו עם קשיי הקליטה ועם חברה שלא תמיד ידעה לכבדם ולהוקירם כיאות, הוכיח אלבז שגבורתם של העולים איננה נופלת מזו של ילידי הארץ הוותיקים. לנתן אלבז הוענק עיטור הגבורה לאחר מותו. מחנה צבאי גדול ליד באר שבע ורחובות בערי ישראל נקראו על שמו.
קרוב לרבע מיליון תושבים. מרכז לעולים מחבר העמים, מאתיופיה ומצרפת. עיר חוף נאה ומרכז עסקים ומסחר שוקק. סיפורה של נתניה החל באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר קבוצה של יזמים חופשיים, ובראשם אנשי תנועת “בני בנימין” בהובלת עובד בן עמי, ביקשו להקים התיישבות חקלאית באזור השרון. התנועה הציונית מיאנה לסייע לקבוצה שזוהתה עם הימין הפוליטי. המימון למיזם נמצא בעזרת תרומתו של איל ההון היהודי מארצות הברית, נתן שטראוס, שעל שמו נקראה העיר. בחורף תרפ”ט, לאחר שנקנו אדמות מתושבי טול כרם הסמוכה, עלתה קבוצת פועלים ראשונה לאתר והחלה בחיפוש מים. ביום ח’ באדר א’ תרפ”ט (18.2.1929) עלו חמשת המתיישבים הראשונים למקום. במשך שנים ארוכות נודעה נתניה בפרדסֶיהָ, שבהם מצאו אנשי האצ”ל מחסה לפעולותיהם הנועזות, ביניהן תליית שני הסרג’נטים. בהמשך, הפכה נתניה למרכז עולמי לתעשיית היהלומים. לימים, התברכה נתניה גם בנוכחותו של האדמו”ר מצאנז. לצד השכונה שהקימו חסידיו, הקים האדמו”ר את בית החולים “לניאדו”. נתניה התגברה על משברים ועל טרור, והפכה לאחת הערים הגדולות והיפות בישראל.
