יריות אקדח החרידו את שלוות עיר הקיט השוויצרית דאבוס בבוקר י”א בשבט תרצ”ו (4.2.1936). בביתו של וילהלם גוסטלהוף, מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ שפעל ללא לאות לטיפוח האנטישמיות ולדרבון שוויץ להצטרף לרייך הגרמני, עמד דוד פרנקפורטר, סטודנט יהודי שנמלט מגרמניה ובידו אקדח. חיסולו של גוסטלהוף, שתוכנן בידי פרנקפורטר כנקמה על רדיפת היהודים בגרמניה, הסעיר את העולם. הנאצים נמנעו אומנם מלנקום ביהדות גרמניה (כפי שיעשו ב”ליל הבדולח” שנתיים מאוחר יותר, לאחר התנקשותו של הרשל גרינשפן בדיפלומט גרמני בפריז) בשל האולימפיאדה הקרבה, אך תעמולה נאצית אגרסיבית השפיעה על בית המשפט השוויצרי, שלא נתן לפרנקפורטר בכלל להתבטא במשפט. פרקליטיו פירטו בפני השופטים את מעללי הנאצים ואת ממדי ההתעללות ביהודים וזכו לאהדה בדעת הקהל, אך לא מנעו את גזר הדין של שמונה עשרה שנות מאסר. פרנקפורטר הפך לגיבור לאומי יהודי, ועם סיום המלחמה זכה לחנינה ועלה לארץ. כאן התקבל כגיבור, ורחובות נקראו על שמו. גוסטלהוף עצמו הונצח בספינה גרמנית שטובעה בידי הרוסים בימיה האחרונים של המלחמה, ובה כעשרת אלפים חיילים ואזרחים נאציים.
“השיירה שנושאת עמה את חלקי המטוסים שקנינו מהבריטים בעקרון, חייבת להגיע לתל אביב”. זו הפקודה שקיבל אליהו (אליק) שמיר, ביום יא’ שבט תש”ח (22.1.1948). אליק, מפקד יחידת הנוטרים שאבטחה את הכביש המחבר בין תל אביב לדרום ולירושלים (כיום כביש 44), החליט לקחת עימו את לוחמיו, כדי לבדוק האם ניתן לעבור בתוך הכפר העוין יאזור. כפר שתושביו פגעו יום אחר יום בשיירות שניסו לעבור ברחובו הראשי בדרכם דרומה ומזרחה. המוקש הגדול שהתפוצץ מתחת לגלגלי טנדר הנוטרים פגע ברובם. הנותרים לחמו עד טיפת דמם האחרונה כנגד תושבי המקום שהתנפלו עליהם בנשק חם וקר. בתגובה לנפילתם בקרב של שבעת הנוטרים, פתחו כוחות ההגנה במתקפה על יאזור, עד שתושביו נטשוהו. עולים חדשים הקימו אותו מחדש כמועצה מקומית אזור. בסמלה של אזור, בשמות רחובותיה ומוסדותיה, במושב משמר השבעה הסמוך ובמחלף הקרוב, מונצחים שבעת הגיבורים. דמותו של אליק נחקקה בהיסטוריה הודות לספר “במו ידיו” ,אותו כתב אחיו הסופר משה שמיר. ספר שהפך לאחד מהספרים המזוהים ביותר עם דור תש”ח.
ארבע מאות וחמישים הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, שאותה הקימה מועצת המדינה הזמנית. חברי הוועדה, ובהם הצייר ראובן רובין והארכיאולוג אליעזר סוקניק, דנו שוב ושוב בהצעות השונות לסמל המדינה והחליטו לבסוף, בי”א בשבט תש”ט (10.2.1949), לקבל את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. הצעתם של האחים התבססה על המנורה, שלדבריהם “מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם”. חברי הוועדה ביקשו מהאחים להשתמש דווקא בצורת המנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא, כדי להמחיש את תקומתו של עם ישראל מהחורבן ומהגלות. לצידה של המנורה, הוסיפו האחים את ענפי הזית – סמל השלום, והעץ הארצישראלי המוכר ביותר. בדיעבד, כיוונו האחים (גם אם לא הכירו אותו בשעת הכנת הסמל) לפסוקים בספר זכריה (פרק ד) המתארים “מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ…וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ”. סמל המנורה העתיק שהצטרף אל העם היהודי עוד מימי המשכן, מקדש שלמה והבית השני, ושליווה את עם ישראל בכל גלויותיו, שב הביתה.
איש של הפכים: הלוחם המהולל והנועז שהחיה את רוח הלחימה של צה”ל בימיו כמפקד יחידה 101, אך גם מי שהסתבך בקרב מיותר בחלקו במִתלה. אסטרטג־על שהושיע את ישראל בקרבות גבורה בסיני ובגולן במלחמת ששת הימים, והוביל את צליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, ויחד עם זה, כשר ביטחון שקע עם כל המדינה בבוץ הלבנוני במהלך שנות השמונים. ראש הממשלה שהוביל את מבצע “חומת מגן” שבו הוכה הטרור הפלשתיני כפי שלא הוכה מעולם, אך גם מי שיש הטוענים כנגדו כי אפשר לחמאס להשיג את הגדול שבניצחונותיו עם הנסיגה מעזה. אביר ההתיישבות והאדם שהקים את מספר היישובים הגדול ביותר ביהודה, בשומרון, בעזה ובסיני, ומי שגם שהוביל את הנסיגה וההרס של יישובים יהודיים בחבל ימית ובגוש קטיף. אחד מראשי הממשלה החזקים ביותר בתולדות המדינה, שבדיוק כשעמד בשיא כוחו הפוליטי, שקע בתרדמת ארוכה עד לפטירתו. אריק שרון. הילד שנולד בכפר מל”ל שבשרון בשנת 1928, והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות מדינת ישראל, לטוב ולמוטב, נפטר בי’ בשבט תשע”ד (11.1.2014).
“וגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ..ולא התעניינתי בו כלל”. הרב יששכר שלמה טייכטל הרים לרגע את מבטו מעל כתב היד. קירות עליית הגג בבודפשט בה הסתתר מפחד הגרמנים וההונגרים היו ריקים מספרים. את ספרייתו הגדולה ששימשה אותו לכתיבת ספריו הרבים הוא הותיר מאחור בשעה שנמלט מביתו שבסלובקיה, מפחד הכובש הגרמני. אבל, גם העדר הספרים לא יעצור אותו כעת מלכתוב את ספרו המהפכני “אם הבנים שמחה”. אחרי שנים ארוכות של התנגדות לתנועה הציונית, על רקע מאורעות השואה, הוא משנה את דעתו. מהזיכרון הוא מצטט מאות מקורות מכל חלקי התורה שבכתב ובעל פה והמסקנה העולה מהם היא אחת: “שכל אחד מישראל ישתדל בבניין ארצנו הקדושה שבזה תלויה כל גאולתינו”. באורח פלא הספר מצליח לצאת לאור בבודפשט, רגע לפני שפושטים עליה הרוצחים הגרמנים. הרב עצמו נמלט בחזרה לסלובקיה ונרצח ככל הנראה באושוויץ או בדרך אליה ביום י’ שבט תש”ה (24.1.1945). ספרו הפך לאבן יסוד בהגות הציונית דתית, וקריאתו “נסיר כל דבר הגורם לפירוד לבבות” נשארת לדורות.
