הימים – ימי אווירת הנכאים ששררה בארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. לחץ מדיני כבד הביא לנסיגות ישראליות בסיני ובגולן, וסחף נרשם בעמדת הממשלה גם לגבי המשך האחיזה ביהודה ובשומרון. קבוצות של נוער דתי בוגרי בני עקיבא, תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק מישיבת מרכז הרב ואישים שונים מתנועת העבודה ומתנועת החירות, חברו יחדיו כדי לרומם את הרוח ולפעול לחידוש החזון הציוני ולהתיישבות בכל חלקי הארץ. בט”ו בשבט תשל”ד (7.2.1974), יום החיבור המסורתי בין העם לארצו, נוסדה בכפר עציון תנועת “גוש אמונים”. במסמך הייסוד קראו חברי הגוש “להביא לתנועת התעוררות גדולה בעם ישראל למען הגשמת החזון הציוני במלוא היקפו, תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו – הגאולה השלמה לעם ישראל ולעולם כולו”. הגוש הוביל הפגנות ענק נגד מדיניות הנסיגות שסחפו אחריהן רבבות. בהמשך, הוביל הגוש ניסיונות להקמת יישובים בגולן, ובעיקר את תנועת ההתיישבות בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. כל אלה הביאו לשינוי פניה של מדינת ישראל בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט.

חג האילנות, ט”ו בשבט תש”ו (16.2.1946), צוין בעמק בית שאן באופן חגיגי במיוחד. לאחר המתנה ארוכה בת שמונה שנים באזור נחלת יהודה, חברי קבוצת אמונים (בני הנוער הדתי מגרמניה שטיפחו את מודל “החלוץ התלמיד חכם”) עלו לאתר קיבוץ הקבע שלהם, סמוך לקיבוצים הדתיים הוותיקים יותר בעמק, טירת צבי ושדה אליהו. אל העולים הצטרפו ניצולי שואה ובוגרי תנועת בני עקיבא מהארץ ומהעולם. בשם הקיבוץ, ביקשו המתיישבים להנציח את הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב) ראש ישיבת וולוז’ין ומראשי תנועת חובבי ציון, כמו גם את המעיינות הרבים הנובעים בשטח היישוב, שנקראו בהתאמה גם הם על שם הרב (עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה). בחום הכבד של בקעת בית שאן, טיפחו הקיבוצניקים במשך השנים ענפי חקלאות משגשגים, בריכות דגים, מפעל “פלציב” לעיבוד פוליאתילן ומוסדות חינוך ותרבות, בראשם אחת המדרשות התורניות לבנות הראשונות שהוקמו בארץ. בקיבוץ, שעבר תהליכי הפרטה בשנים האחרונות, חיים כיום מאות חברים ותושבים הממשיכים את המסורת בת שבעים וחמש השנים של חיי תורה ועבודה.

טו’ בשבט תש”ט (14.2.1949). באולם המרכזי של בניין הסוכנות היהודית בירושלים, הושלך הס. “ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ­ישראל, את כנסת ­ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית­ ירושלים” אמר חיים ויצמן, הנשיא הזמני. מאה עשרים חברי האסיפה, שמספרם נקבע  כדי לסמל את ההמשכיות מימי “הכנסת הגדולה” של בית שני, קמו  שרו את “התקווה”, והצהירו אמונים.   יומיים בלבד לאחר מכן, לאחר שהוחלט לדחות זמנית (עד היום..) את הדיונים על כינון חוקה למדינה, שינתה האסיפה המכוננת את שמה לכנסת הראשונה, והחלה להתנהל במתכונת המוכרת עד היום. כעבור מספר ימים, בשל אילוצים מדיניים, הועבר משכן הכנסת הזמני לקולנוע קסם (מגדל האופרה היום) בחוף ימה של תל אביב. שנה מאוחר יותר שבה הכנסת לבית פרומין בירושלים, ומשם בשנת 1966 למשכנה הקבוע. מאז טו’ בשבט תש”ט, הפכה כנסת ישראל, להיות הנציגות המוסמכת העליונה  של העם היושב בציון, על כל ההסכמות והמחלוקות, בטוב וברע. מזל טוב כנסת!

“שלֵו הייתי בביתי”, סיפר הרב יהושע פאלק (נולד בשנת 1680), שכיהן כרבה של העיר לבוב שבגליציה בשנת 1702. ולפתע, בשעה שלמד עם תלמידיו, החריד קול פיצוץ אדיר את העיר. “מראה אש הגדולה והמתלקחת אשר עלה בארמנותינו ובחלוננו”. האסון שנגרם בשל פיצוץ חומרי הנפץ שהיו מרוכזים באחד ממחסני העיר, הביא למותם של אשתו, ביתו, ועוד רבים מבני משפחתו ומיהודי העיר. בהיותו קבור מתחת ההריסות, נדר הרב פאלק כי אם יצליח לצאת בחיים מהעיר החרבה, יקדיש את חייו ללימוד תורה. זו הייתה תחילת הדרך לכתיבת ספרו של הרב פאלק, “הפני יהושע”. את סיפור האסון ונס הצלתו, כתב הרב פאלק בהקדמה לספר, שהפך במהירות לאחד מספרי העיון החשובים והמוכרים ביותר בקרב תלמידי הישיבות. במקביל, כיהן הרב פאלק, כרבן של ערים חשובות באירופה, ובהן ברלין ופרנקפורט. עמדתו התקיפה על עקרונות ההלכה והמוסר, כמו גם מלחמתו נגד מי שהיו חשודים בשַבּתאוּת, גרמו לא פעם לחיכוכים בינו ובין ראשי הקהילות, והוא נאלץ לעבור מעיר לעיר. נפטר בי”ד בשבט תקט”ז  (16.1.1756)

רוזה לוקסמבורג נולדה בפולין (1871) במשפחה יהודית מסורתית שנטתה להשכלה. רוזה עצמה שלטה בארבע שפות על בוריין וכתבה דוקטורט במדעי המדינה. מנערותה נמשכה לרעיונות הסוציאליזם והמהפכה החברתית. היא התכחשה ליהדותה והאמינה בביטול הלאומיות ובתיקון החברה. בכתביה ובנאומיה הציגה ופיתחה את רעיונות תיקון החברה והפמיניזם, ועסקה בשאלות של ספרות, של מוסר ושל תיאור חיי הנפש. הייתה ממקימות המפלגה הקומוניסטית בפולין, ברוסיה ובגרמניה, ודגלה בפתרונות הקיצוניים ביותר של המהפכה, אם כי בדרך כלל שללה אלימות. במהלך מלחמת העולם הראשונה נכלאה בגרמניה לזמן ממושך בשל התנגדותה למלחמה, ועם שחרורה ניסתה להוביל מהפכה קומוניסטית בגרמניה. בי”ד בשבט תרע”ט (15.1.1919) על רקע הכאוס הכללי ששרר בגרמניה, נרצחה יחד עם חברים נוספים בהנהגת המפלגה, בידי אנשי ימין קיצוני בברלין. רוזה הפכה להיות אחד מסמלי הקומוניזם העולמי, ולמודל לחיקוי עבור צעירות וצעירים יהודיים שהאמינו בחלום המהפכה העולמית. ספריה, יומניה ומאמריה תורגמו לשפות רבות, ביניהן עברית. את התרגומים לעברית כתבה לאה גולדברג, שהייתה ממעריצותיה. קרן על שמה מממנת עד היום פעילות של ארגוני שמאל קיצוני ברחבי העולם.

הג’יפים של גדוד חיל הרגלים 322 מהארמייה 60 של הצבא האדום, בפיקודו של המג”ד אנטולי שפירו היהודי, עברו בשערי המחנה. עיניים כבויות של שלדי אדם הביטו בהם בדממה. בי”ג בשבט תש”ה (27.1.1945) תמה פעילותו של מחנה אושוויץ בירקנאו, הגדול במחנות הריכוז וההשמדה שהקימו הנאצים. 7,650 יהודים שרדו את הסלקציה, את ההשמדה, את ההתעללות, את ההרעבה ואת מצעדי המוות. מיליון ומאתיים אלף יהודים ונרדפים אחרים בידי הנאצים נרצחו במחנה בחמש שנות קיומו. הלוחמים הסובייטיים ההמומים סייעו ככל יכולתם לניצולים, ומיהרו להזעיק את צלמי הצבא האדום. התמונות והסרטים שהפיצו ברחבי תבל זעזעו את העולם. עשרות שנים מאוחר יותר, בשנת 2005, החליטה עצרת האו”ם לציין את התאריך הלועזי של יום שחרור אושוויץ (27.1.) כיום הזיכרון הבינלאומי לזכר השואה. טקסים ואירועים שונים מתקיימים ביום זה ברחבי העולם ובישראל. מדי שנה בתאריך זה מוגש לחברי ממשלת ישראל דו”ח על התפתחות האנטישמיות בעולם. בשנת 2020, זמן קצר לפני התפרצות מגפת הקורונה, התכנסו ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה רבים ממנהיגי העולם בירושלים לסדרה של טקסים וחנוכת אתרי הנצחה לשואה ולחלליה.

האולם הגדול של בית העם בתל אביב היה מלא מפה לפה ביום י”ג בשבט תש”ח (24.1.1948). רבים מהנוכחים היו חברי הקיבוץ הארצי, ואחרים אנשי פלמ”ח, שכמו כמעט כל חבריהם לחטיבה שלחמה באותם ימים לעצמאות ישראל, היו מתומכי המפלגה החדשה. ראשי התנועה הקיבוצית – יצחק טבנקין, מאיר יערי ויעקב חזן – היו מראשי הנואמים. ההחלטה שהתקבלה הייתה לבצע איחוד בין תנועת השומר הצעיר לתנועת אחדות העבודה, ולהכריז על הקמתה של מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ”ם. ההבדל המרכזי בין מפ”ם לבין שאר אנשי תנועת העבודה הציונית שהיו מאוגדים במפא”י, היה היחס לנאמנות המלאה לעקרונות הסוציאליזם והקומוניזם, והברית הרצויה עם ברית המועצות, זו שבאותם ימים הייתה המשענת המרכזית של המדינה היהודית שלחמה על קיומה. שנה לאחר מכן, בבחירות הראשונות, זכתה מפ”ם להיות המפלגה השנייה בגודלה, אולם בן גוריון העדיף להקים ממשלה עם חלקים קיצוניים פחות מבחינה סוציאליסטית בציבור, ובראשם המפלגות הדתיות. מפ”ם, שידעה עוד ימים לא פשוטים של נאמנות תמוהה למדי לסטלין, לימים השתלבה במפלגת העבודה, ומאוחר יותר ב’מרצ’.

“לכולכם בקשה – אל תבכו. את האומלל מבכים. אני מאושר כי נפל בחלקי להיות בחיר היישוב, להביא את דברו, עידודו ועזרתו לגולה”. הצוואה שהותיר אבא ברדיצ’ב למשפחתו ולחבריו, זמן קצר לפני שנרצח בידי הנאצים בי”ב בשבט תש”ה (26.1.1945) במחנה מטהואזן, סימלה את חייו הסוערים והייחודיים. אבא ברדיצ’ב, יליד רומניה (1920) ובן למשפחה חסידית המיוחסת לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב, היה פעיל ציוני מנעוריו. במהלך מלחמת העולם, הגיע לארץ ישראל על גבי אוניית מעפילים, וזמן קצר לאחר קליטתו בארץ הצטרף ליחידות הצנחנים העבריים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי. ברדיצ’ב צנח בסרביה, פעל בסיוע לפרטיזנים, אך נכשל בניסיונו להגיע לרומניה, ושב לבסיסו באיטליה. במקום לשוב לארץ, התנדב ברדיצ’ב למשימה נוספת, והפעם נשלח לסלובקיה, שם סייעו הוא וחבריו למרד הסלובקי. לאחר שדיכאו הנאצים את המרד, ניסו חבורת הצנחנים להימלט להרים, אך נשבו ונרצחו. חבריו של ברדיצ’ב מהנוער הציוני החליטו לקרוא ליישוב החדש שהקימו על אדמות ולדהיים, המושבה הטמפלרית הנטושה בעמק יזרעאל,  בשם “אלוני אבא”.

המים הגועשים שזרמו במפגש הנהרות הירדן והירמוך, שיקפו במידה רבה את חייו הגועשים של המהנדס שעמד והתבונן בהם מעל אחת הגבעות. בארבעים השנים שעברו מאז יום הולדתו  ביב’ שבט תרל”ט (5.2.1879) עד היום בו עמד ותכנן את מפעל החשמל העתיד לקום במפגש הנהרות, הספיק פנחס רוטנברג  לא מעט. רוטנברג  גדל בבית דתי, הצטרף אל המהפכנים הקומוניסטים, התנקש באישי ממשל, התנצר, נמלט מרוסיה, חזר ליהדות, הפך לפעיל ציוני נלהב באירופה ובאמריקה, שב בשנית לרוסיה וכיהן כסגן ראש עיריית סנט פטרבורג, נמלט לארץ ישראל ובין לבין  הספיק ללמוד הנדסת מכרות וגשרים. כעת, במקביל לעבודתו כאחראי על ניקוז הביצות בעמק יזרעאל, החליט רוטנברג להקים את חברת החשמל. אחרי תחנת הכח אותה הקים בנהריים (ושהקנתה לו את הכינוי “הזקן מנהריים”) הוקמו תחנות בתל אביב ובחיפה, והארץ זכתה לאור.  עד יום מותו בשנת תש”ב (1942) נחשב רוטנברג לאחד מראשי הישוב וכמי שהיה מקובל על הכל, כמפשר במחלוקות הנוקבות ביותר. תחנת הכח רוטנברג באשקלון מאירה עד היום לזכרו.

משה מושקוביץ (מושקו) נולד בברטסלבה שבסלובקיה (1925), ועלה לארץ עם משפחתו בגיל 10. למד בבית הספר “מקווה ישראל” והצטרף למחתרת אצ”ל ולאחריה למחתרת לח”י. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, היה בין מייסדי משואות יצחק שבגוש עציון. שימש כשליח הקיבוץ הדתי במחנות המעצר למעפילים בקפריסין, שם שהה בעת נפילת הגוש. לאחר המלחמה ריכז מושקו את הטיפול באנשי הגוש ששרדו מקרבות תש”ח  והוביל את ההתיישבות במושב משואות יצחק שהוקם מחדש בחבל שפיר, שם כיהן כראש המועצה. לאחר מלחמת ששת הימים, נרתם מושקו למשימת חייו: הקמתו מחדש של גוש עציון. בזכות פעלתנות שקטה ושיטתית, עמד מאחורי הקמתם של ישיבת הר עציון, של היישוב אלון שבות ושל העיר אפרת, והצליח לרתום לפיתוחו, לחיזוקו ולשגשוגו של הגוש, ולהפיכתו לקונצנזוס בקרב רוב החברה הישראלית. במהלך השנים עמד מושקו בראש עשרות גופים ציבוריים שונים, והקדיש מאמץ רב לליקוט תשמישי קדושה ששרדו בקהילות הגולה. הוא הביא אותם למוזיאון לתרבות יהודית, שהיה בין מקימיו, בהיכל שלמה בירושלים. משה מושקוביץ, חתן פרס ירושלים וממדליקי משואות יום העצמאות. נפטר בי”א בשבט תשפ”א (24.1.2021).