“הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה…תכירונו מיד, זו “מחלקת ההר” האילמת.
אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה”. שירו של חיים גורי, כמו טקסי הזיכרון וההנצחה, שמות הרחובות, היישוב נתיב הל”ה (שניצב בנתיב הליכתם), והמסע השנתי שבו משתתפים אלפי בני נוער מדי שנה, הפכו את סיפור הל”ה לאחד הסיפורים המכוננים בתולדות תקומת ישראל. מחלקת הלוחמים שיצאה מירושלים בה’ בשבט תש”ח (15.1.1948) בדרכה להושיט עזרה לגוש עציון הנצור, פסעה בהרים באזור בית שמש, ונלכדה למרגלות הגוש באזור הכפר צוריף. מאות רבות של לוחמים ערביים הקיפו את המחלקה הנצורה. אנשיה, בראשות דני מס, לחמו עד האחרון שבהם בגבעת הקרב, והמשיכו להשליך אבנים על תוקפיהם גם בשעה שאזלה תחמושתם. בשל התעללות הערבים בגוויות, זוהו החללים בטקס מיוחד וקבלי על פי “גורל הגר”א”. שאלות רבות נשאלו במהלך השנים על תוואי המסע, על מטרתו ועל סוגיית טוהר הנשק שבה אולי נתקלו הלוחמים בשעה שזיהו אזרחים ערביים שאצו לדווח על מיקומם. על הגבורה ועל מיתוס הגבורה שהונחל לדורות, אין חולק.

הרב יהודה אלתר, השני מבין אדמו”רי חסידות גור, התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בבית סבו, הרב יצחק אלתר (הרי”מ) מייסד החסידות. לאחר פטירתו של הסב, החל “השפת אמת”, הקרוי על שם ספרו הנודע לעמוד בראש החסידות. תחת הנהגתו הפכה גור לגדולה מבין החצרות החסידיות ורבבות חסידים הגיעו לבית המדרש הגדול שהוקם  בעיירה גורא-קלווריא, הקיים עד היום. ה”שפת אמת” נודע במסירותו הרבה לחסידיו,  בפעילותו הציבורית למען יהודי פולין, ובהימנעותו מקבלת “פדיון” והעדפתו להתפרנס בכוחות עצמו. במהלך השבתות במשך השנה  ובמועדי ישראל דרש הרבי על פסוקי הפרשה, תוך שהוא מבאר מושגי יסוד ורעיונות מקוריים ומשמעותיים בתורת ישראל. לאחר פטירתו הוציאו תלמידיו ומשפחתו את סדרת הספרים  שריכזה את רעיונותיו, תוך שהם קוראים לסדרה על שם הפסוק, בו סיים הרבי את מאמרו האחרון “שפת אמת תיכון לעד”. הרב יהודה ליב אלתר, נפטר ביום ה’ בשבט תרס”ה, (10.1.1905). “שפת אמת”, הפך להיות אחד הספרים  הפופולריים מבין ספרי החסידות,  המהדורות  השונות  של ספרו, והפירושים עליו ממשיכים להתחדש עד ימינו אלה.

תלמיד חכם ופילוסוף דגול, מי שתנועות יהודיות רבות ראו בו את מורם הרוחני, ואחרים ראו בו את מבשר הכפירה והחילון. משה מנדלסון (שנודע גם כרמ”ד – רבי משה מדסוי) בשנת 1729 ונודע כעילוי וכתלמיד חכם מגיל צעיר. עם מעברו לברלין החל לעסוק גם בפילוסופיה ובמדע, ובהדרגה הפך לאחד מאנשי הרוח הידועים באירופה, וליהודי הראשון שהצליח להיכנס לחוג הפילוסופים של ימי הנאורות וההשכלה. מנדלסון פיתח תפיסה המדגישה את הרציונליות שבדת, קוראת לשילוב בין תורה וחכמה ודוגלת בסובלנות דתית. בכתביו, פנה לנוצרים והציג את הנימוקים לביטול האפליה נגד היהודים, ואילו מהיהודים דרש באמצעות הביאור שכתב לתורה בגרמנית ובכתבים נוספים, לעסוק במדע ובחכמה. מנדלסון ניסח את השקפת עולמו בספרים רבים, ובראשם “ירושלים”. הוא זכה לכבוד ולתהילה עוד בחייו, ואנשי האורתודוקסיה המודרנית, כמו גם פילוסופים נוצריים בעלי השקפת עולם ליברלית, ראו בו לימים את מורם הרוחני. מנגד, רבים טענו נגדו שדעותיו הביאו להתרחקותו המהירה של הדור הצעיר ממסורת ישראל, ומבין תשעת נכדיו שהשתלבו בתרבות הגרמנית, רק אחד נותר יהודי. נפטר בה’ בשבט תקמ”ו (4.1.1786)

אלף שירים, מאות מאמרים, תרגומים, מחזות וספרים, ובעיקר – עיצוב פס הקול של התרבות הישראלית היונקת מנופי הארץ ומתולדותיה, כמו גם מפסוקי התנ”ך ומתחושות הנוער והמבוגרים. טהרלב, יליד קיבוץ יגור (1938), הנציח ב”הר הירוק” את נופיו ואת חוויותיו, ובשיר “האורח” הנציח את קליטת מעפילי עתלית בקיבוץ בימי המנדט. טהרלב ליווה את חיילי צה”ל ב”גבעת התחמושת”, ב”שיר השריונר”, ב”המלח”, ב”הצנחן” וב”אנשי הדממה”; הנגיש את תולדות הציונות ב”בוקר לח”, ב”בן גוריון”, ב”הרצל” וב”אגדת הל”ה”; התחבר לשורשים היהודיים ב”על כפיו יביא”, ב”מלאך מסולם יעקב” וב”להיות יהודי”; וחיכה לאסירי ציון ב”בלליקה”. רבים יצאו בעקבותיו “אל הדרך” תוך שהם מפזמים את “קום והתהלך בארץ”, ואת “שני חברים יצאו לדרך”, לפעמים “עולים לג’מבו” ומאמינים ש”אין כבר דרך חזרה”. שירי טהרלב מלאי אהבה לארץ שבה “צל ומי באר” ו”עוד לא תמו כל פלאייך”. המתפללים ש”השמש תעבור עליי” זכו לאין סוף עיבודים וסגנונות, והפכו לנכס צאן ברזל של החברה. טהרלב, שהיה אחד האומנים המשפיעים והזכורים ביותר בארץ, נפטר בד’ בשבט תשפ”ב (6.1.2022).

הרב יחיאל יעקב וינברג נולד ברוסיה בשנת 1884. הוא למד ב”ישיבות המוסר” של ליטא, והיה קשור כל ימיו לתורתן ולדרכן החינוכית. לאחר שכיהן בכמה משרות רבנות, עבר במהלך מלחמת העולם הראשונה  לגרמניה, שם קיבל תואר ד”ר בשל עיסוקו בחקר הספרות התלמודית. בשנת 1924 מונה לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, המוסד התורני החשוב ביותר בגרמניה, וכיהן בתפקידו עד סגירת המוסד לאחר ליל הבדולח. ליווה את תלמידיו גם בימי האימה של השואה, והתעקש להישאר עימם גם לאחר שהתאפשר לו לצאת מגרמניה. בימי השואה היה בגטאות ובמחנות,  ולאחריה התיישב בשוויץ, שם נפטר בד’ בשבט תשכ”ו (24.1.1966). נודע לדורות על שם ספר השו”ת שאותו חיבר, “שרידי אש”. במסגרתו, עסק במגוון ענייני הלכה שהתעוררו בדורו, וביניהם ההיתר לקיים פעילות נוער מעורבת בתנאים מסוימים, וההיתר לקיים חגיגת בת מצווה לבנות. עמדותיו המורכבות בשאלות השילוב בין תורה, מחקר ומדע ובשאלת היחס למדינת ישראל הביאו להתקבלותו על ידי כל הזרמים, וספרי מאמריו וחידושיו על הש”ס נפוצו בעולם התורה לגווניו. הובא למנוחות בירושלים.

ההמונים המתכנסים מדי שנה בד’ בשבט ברחבת הקבר המפוארת שבנתיבות, מעלים על נס את דמותו של “אבי התפילה” הגדול (“בבא סאלי”), רבי ישראל אבוחצירא. רבי ישראל נולד ב-1889, בן למשפחת הצדיקים והרבנים הידועה במרוקו. מצעירותו נודע כעילוי וכדמות מופת. למד בישיבות מרוקו וארץ ישראל את התורה במקצועות הנגלה והנסתר, ומילא תפקידים רבניים ורוחניים שונים בקרב יהדות מרוקו. בשנת 1964 עלה הבבא סאלי לישראל, ולאחר ששהה במספר יישובים, קבע לבסוף את מושבו בנתיבות שבנגב המערבי. בהדרגה, הפך הבבא סאלי לדמות נערצת על ידי יוצאי מרוקו ורבים אחרים, ורבבות היו מגיעים לנתיבות כדי לקבל את עצתו, את ברכתו ואת תפילתו. התמדתו, צניעותו, מאור הפנים שבו קיבל את הפונים אליו, ובעיקר הסיפורים הרבים שנפוצו ברחבי הארץ על ברכותיו שהתקיימו, הפכו את הנסיעה לנתיבות לשם דבר בישראל. בין המבקשים את עצתו ואת תמיכתו היו מראשי המדינה ומאנשי כוחות הבטחון. בד’ בשבט תשמ”ד (8.1.1984) נפטר הבבא סאלי ונקבר בהלוויה המונית. הילולא שנתית רבת משתתפים ובעלת אופי ממלכתי, נערכת מדי שנה סמוך לקברו.

רעמי התותחים של הצבא הרוסי המתקדם נשמעו כבר מרחוק, אולם, למרצחים הנאציים לא הייתה שום כוונה לאפשר לאחרוני האסירים שנותרו באושוויץ להשתחרר. בג’ בשבט תש”ה (17.1.1945) הורו הגרמנים לקרוב לשישים אלף אסירים לצעוד עשרות קילומטרים בשלג ובקור אל תחנת רכבת סמוכה. אסירים מעטים ניצלו את המהומה כדי להימלט, אולם רובם היו תשושים מדי מלגלות התנגדות. בתחנה הועלו האסירים על קרונות משא שפיזרו אותם במחנות הריכוז שעדיין נותרו בשליטת הגרמנים. לפחות שליש מהצועדים מתו במהלך הדרך כתוצאה מחולשה, מהקור וממחלות, או שנרצחו בידי השומרים הגרמניים. שיטת “צעדות המוות” חזרה על עצמה בכל מחנות הריכוז שאותם ביקשו הגרמנים לרוקן לפני תבוסתם. רבבות רבות של אסירים יהודיים נרצחו במהלכן רגע לפני השחרור. רבים מאלו שהגיעו בסוף המסע הקשה למחנות במערב גרמניה, לא הצליחו להחזיק מעמד ונפטרו עוד לפני שהגיע הצבא האמריקאי המשחרר. באושוויץ עצמה נותרו קרוב לאלפיים אסירים חולים. הנאצים העריכו שהם ימותו בכל מקרה בקרוב, ואין טעם להתאמץ ולהוציאם. שבוע לאחר מכן, אותם אסירים קיבלו את פני הצבא האדום הגואל.

ליל  ג’ שבט תשנ”א ( 18.1.1991) היה אחד הלילות הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל. אזעקות עולות ויורדות שהחרידו את  תושבי המדינה בשעה שתיים לפנות בוקר, ושידור סיסמת “נחש צפע” בתחנות הרדיו, הבהילו מיליוני תושבים אל חדרים אטומים שהוכנו מראש. חודשים קודם לכן חששה ישראל ממתקפת טילים כימיים שישוגרו מעירק כחלק מהמערכה שהתנהלה בינה לבין ארצות הברית באותם ימים, ומסכות גאז חולקו לכלל האוכלוסייה. את הציבור  ששמע את רעשי פגיעות הטילים (שלא נשאו ראש נפץ  כימי) בתל אביב וחיפה, הדריכו באותו לילה שדרנים, שניסו להרגיע ש”מדובר ברעמים”, ודובר צה”ל שהמליץ על שתיית מים. בפועל, נורו במהלך מלחמת המפרץ שלושים ותשעה טילי סקאד עיראקיים על ישראל, שגרמו לנזק רב, אך בניסי ניסים הסתיימו כמעט ללא נפגעים באופן ישיר. לבקשת ארצות הברית לא הגיבה ישראל בעצמה למתקפה, והניחה לכוחות הקואליציה בהנהגת האמריקאים לפגוע במשטרו של הרודן העיראקי סאדאם חוסיין.  השאלה האם החלטה זו הייתה נכונה ,או שהיא פגעה ביכולת ההרתעה הישראלית שנויה במחלוקת עד היום.

שיתוף פעולה יהודי־ערבי, תמיכה בעלייה יהודית מסיבית לארץ ישראל והכרה בהצהרת בלפור. קשה להאמין, אבל אלו חלק מעקרונות של הסכם יהודי־ערבי שנחתם בלונדון בב’ בשבט ה’תרע”ט (3.1.1919), בין ד”ר חיים ויצמן כנציג התנועה הציונית, לפייסל, בנו של חוסיין מלך חיג’אז, בחסות הממלכה הבריטית. הרקע להסכם היה תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה: הבריטים הבטיחו למנהיג המרד הערבי, השריף חוסיין בן עלי מלך חיג’אז, את “סוריה הגדולה” (הכוללת את ארץ ישראל) בתמורה לתמיכתו בבריטים ולמלחמתו בעות’מאנים. עוד קודם לכן הבטיחו הבריטים בהצהרת בלפור את פלשתינה ליהודים. כדי לגשר על הפער בין ההבטחות השונות, נערכו פגישות בין חיים וייצמן לפייסל, אשר הולידו בסופו של דבר את “השלום ההיסטורי” שנחתם בלונדון. עקרונותיו היו: שיתוף פעולה יהודי־ערבי בכל רחבי המזרח התיכון, הכרה בהצהרת בלפור, תמיכה בהגירה יהודית לפלשתינה תוך שמירה על זכויות הערבים, חופש דת ויחסי שלום. בסופו של דבר, תככים אימפריאליסטיים בין הבריטים לצרפתים סיכלו את התוכניות להקים את מלכותו של פייסל בסוריה, וההסכם איבד ממשמעותו.

עולי רומניה וצפון אפריקה, פרס והודו, חברי הגרעינים של בני עקיבא, חרדים ועולים מרוסיה. כולם עמדו בין סלעי המדבר לנוכח אתגרים לא פשוטים- ויכלו להם. בב’ בשבט תשי”א  (9.1.1951) בוצעו ההכנות להקמת מעברת  ירוחם, לא הרחק מהמקום המזוהה כ”באר לחי –רואי” שם פגשה הגר את מלאך ה’. כמה שבועות לאחר מכן הגיעו למקום ראשוני העולים. המרחק ממרכזי האוכלוסייה ומהכבישים הראשיים, העדר שירותים חיוניים, האקלים הקשה ובעיות כלכליות וחברתיות, כל אלה הקשו על התפתחותו של הישוב. ממשלת ישראל התעכבה לא מעט זמן  עד שהחליטה  על עתיד הישוב ואפילו על שמו, האם מדובר ב”תל”, “כפר” או, כפי שנקבע לבסוף-פשוט ירוחם. לאחר מסלול ארוך של עליות וירידות, משברים וועדות קרואות, עלתה ירוחם על דרך המלך. בין המכתש לאגם צמחה מעצמה חינוכית, ישיבת הסדר מפוארת ומרכזי יזמות  הי-טק מצליחים. בשילוב של ישן וחדש מצליחה ירוחם להוות בית חם לרבבת תושביה, וכר נרחב ליוזמות חברתיות ולפעילויות תרבות של כל גווני הקשת הישראלית. מזל טוב ירוחם.

תפריט נגישות