מקורו של השם הקדום המופיע במפת מידבא “בית הגדיאה” אינו ידוע. יש מהחוקרים המייחסים אותו לגיבור מקומי קטוע יד, ויש הטוענים שמדובר בבית “הג’דע”, “גיבור החיל” בערבית. וישנם פירושים רבים אחרים. כך או כך, ליד חורבות האתר וחורבות הכפר הערבי הסמוך במערב הנגב, התיישבו בח’ בכסלו תש”י (29.11.1948) כמה חיילים משוחררים, ברובם חברי בני עקיבא יוצאי הונגריה, שלמדו יחדיו ב”מקווה ישראל” ובחרו ליישוב החדש את השם “נתיב המולדת”. אחרי כמה חודשים התפרק היישוב, ולמקום הגיעו עולים מהאי ג’רבה שבתוניסיה. הפעם, נצמדה ועדת השמות לשם הקדום, והיישוב “בית הגדי” קיבל מעתה את שמו הקבוע. שנים לא פשוטות של קשיים כלכליים, של חדירות מסתננים ושל “דרישות שלום” הממשיכות עד היום מעבר לגבול העזתי הסמוך, לא הרתיעו את המתיישבים. ענפי חקלאות מגוונים, אזור תעשייה קטן ומוסדות חינוך רבים התפתחו ביישוב הדתי, שבו מתגוררות כיום כשמונה מאות נפשות.
דמות רבת סתירות וניגודים. מחד, “עבד אדומי”, כפי שכונה בפי חז”ל, שהשמיד באכזריות את כל צאצאי משפחת החשמונאים, כולל ילדיו ואשתו האהובה מרים. מאידך, גדול בנאיה של ארץ ישראל בכל הדורות. מי שהותיר את חותמו במצדה ובהרודיון, באמות המים ובבנייה “ההרודיאנית”, בקיסריה ובסבסטיה. וכמובן, במקדש האדיר ששיפץ בירושלים, שעליו נאמר: “מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו”. מחד, נאמן רומי שדיכא ללא רחמים כל ביטוי לגאווה לאומית של תושבי הארץ. העדיף בכל הזדמנות את האוכלוסייה של הנוכרים תושבי הארץ על פני היהודים, הוציא להורג ללא משפט את קנאי הגליל, ולא היסס להפיל את אימתו על חברי הסנהדרין. ומאידך, מי שבשנות מלכותו הארוכות והסוערות זכתה הארץ לשגשוג כלכלי יחסי וליציבות ביטחונית, שאפשרו גם פריחה תרבותית ורוחנית.
נולד לאב אדומי שגויר בידי יהודים ולאם ממוצא נבטי, התחנך ברומא, התחתן עם בנות החשמונאים, ונקבר באחוזה המפוארת שבהרודיון בפאתי מדבר יהודה. מלך יהודה, שלא היה מלך היהודים, נפטר בז’ בכסלו שנת ארבע לפנה”ס.
ליל שביעי של פסח. רחובותיה הצרים של שכונת “שערי חסד ” הירושלמית, מלאים בהמון אדם. הכל נעים לעבר ביתו של הרב יעקב משה חרל”פ. בביתו, מוקף בכל יקירי ירושלים, חשו הרב והסובבים אותו כאילו הם על שפת ים סוף. מכל עבר נשמעים דברי הלכה וקבלה, וריקודים של התעלות, מתקיימים אף בתוך גיגיות מים, להמחשת הנס.
הרב חרל”פ נולד בשנת 1882 בירושלים למשפחת רבנים, ונפטר בז’ כסלו תשי”ב (6.12.1951) . הוא גדל בתורה בישיבות ירושלים, נודע כעילוי וכמחפש דרכים לעבודת ה’. בשבועות תרס”ד (1904) הוא פוגש את הראי”ה קוק. תפילה משותפת אחת של שני הענקים קשרה בין הלבבות. הרב חרל”פ, הופך לתלמידו ולנאמן ביתו של הראי”ה. ביחד עם רבו, הוא קורא להתיישבות בארץ ולשיבת עם ישראל לכל חלקיה. את תלמידיו הוא מחנך לאהבת חינם, ולהעמקה בכל חלקי התורה. לאחר פטירתו של הראי”ה קוק, הופך לראש ישיבת מרכז הרב, וממשיך לעסוק בפנימיות התורה, ולהסביר לאורה את האירועים ההיסטוריים של דור “אתחלתא דגאולה”.
בשעה אחת עשרה בבוקר נדמו התותחים. רעשי המלחמה שליוו את אירופה ואת העולם כולו מאז ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה השתתקו, כשהם מותירים אחריהם מיליוני הרוגים ופצועים, ובהם כעשרת אלפים איש שנהרגו ביום הפסקת האש (ז’ בכסלו תרע”ט, 11.11.1918) עצמו. אירופה יצאה מ”המלחמה הגדולה” בתחושה שאימיהָ ומוראותיהָ לא יחזרו עוד לעולם. במדינות רבות הוכרז היום כחג לאומי. בבריטניה הוא משמש עד היום כיום הזיכרון לחללי המלחמות (שטקסיו ואופיו השפיעו רבות גם על יום הזיכרון לחללי צה”ל), ובארצות הברית הוא מכונה כ”יום הווטרנים” המוקדש לכבוד הלוחמים בכל מלחמותיה של אמריקה. העם היהודי יצא ממלחמת העולם הראשונה מוכה וחבול, בעיקר בשל הפגיעה הקשה בקהילות שבמזרח אירופה, אך גם עם תקווה גדולה לאחר השתלטותה של בריטניה על ארץ ישראל ומתן הצהרת בלפור. אולם נגד לכל התקוות לשלום, בבית חולים בגרמניה, חייל צעיר בשם אדולף היטלר זעם על שביתת הנשק. בעיצומן של חגיגות השלום נזרעו זרעיה של המלחמה הנוראה אף יותר, שתפרוץ כעבור עשרים שנה בדיוק.
