נציגיהם של אלפי פועלים מרחבי הארץ התכנסו בכ”ג בכסלו תרפ”א (4.12.1920) בבניין הטכניון בחיפה. הימים – ימי התקווה הגדולים שאחרי הצהרת בלפור מזה, והמהפכה הקומוניסטית מזה, והחלום לבנות מדינה עברית ברוח הסוציאליזם נראה קרוב מתמיד. ארגון “ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל”, שעל הקמתו הוכרז בכינוס, היה שונה מכל ארגוני העובדים בעולם. מראשיתו, הוא לא הסתפק בהגנה על זכויות העובדים, אלא ביקש להיות שותף מרכזי בבניין הארץ. תחת הנהגתו של דוד בן גוריון וממשיכיו, הפכה ההסתדרות לאימפריה כלכלית שאותה ניהלו נציגי העובדים. הוקמו מוסדות חינוך, תרבות, בריאות ונופש, ואנשי ההסתדרות אף עמדו מאחורי ארגון ההגנה, העלייה וההתיישבות. בתקופה זו נהנתה ההסתדרות מסוג של מונופול בתחומים רבים, ופעלה לא אחת בכוחניות נגד מתנגדיה. לאחר קום המדינה, פעלה ההסתדרות במקביל לשלטונה של תנועת העבודה במערכת הממלכתית, והואשמה לא אחת בניהול לא יעיל ולא תקין. בשנת 1994, שינתה ההסתדרות את פניה והפכה ל”ההסתדרות החדשה”, תוך שהיא מתמקדת בהגנה על זכויות העובדים המאורגנים ומתנתקת מארגוני הבת הרבים שהיו בבעלותה.

ההצלחה בהפצת  המוסכמה ולפיה יש לשוחח בעברית במבטא ספרדי, שיטת הלימוד “עברית בעברית”, חידושן של המילים: מצלמה, שחקן, חקלאי, בדיחה ומצפן, וייסודה של הספריה הלאומית. כל אלו היו  בין פעולותיו של פרופסור דוד ילין, שנפטר  בכב’ כסלו תש”ב (12.12.1941). ילין, איש ירושלים ובן למייסדי “נחלת שבעה”  נולד  ביא’ אדר ב’ תרכ”ד ( 19.3.1866). נודע מגיל צעיר כעתונאי, סופר ומורה מוכשר. במהלך “מלחמת השפות” שהתחוללה בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, הקים את בית המדרש למורים העברי בשכונת בית הכרם, הידוע עד היום כמכללת דוד ילין. כאיש ציבור כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים, ראש הועד הלאומי של הישוב היהודי בארץ, והיה בין מייסדי הסתדרות המורים והאוניברסיטה העברית. עיקר עיסוקו היה בפיתוח מוסדות החינוך ובהנחלת השימוש בעברית לכל חלקי האוכלוסייה ולכל תחומי החיים בארץ. היה נשוי לאיטה, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס, מראשי ההתיישבות החדשה בארץ. ביחד פעל הזוג ילין  לקידום נושא החינוך. במהלך מאורעות תרצ”ו (1936) שכלו דוד ואיטה ילין  את בנם אבינועם, איש חינוך חשוב  שלעצמו.

קשר מיוחד במינו נרקם בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים בין רחל גיטלסון, סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית ופעילה בבני עקיבא שהגיעה מליטא (שם נולדה בשנת 1921), לבין הרב משה צבי נריה, שעסק באותם ימים בהקמת מוסדות החינוך של התנועה. מכתבי האהבה בין הצעירים (שפורסמו לאחר פטירתם בספר “מסתר המגירה”), המלמדים על שתי נפשות הנחושות לפעול יחדיו ובאהבה גדולה למען התורה, העם והארץ, הובילו לעשרות שנים של זוגיות ושל בניין משותף. הרבנית רחל עמלה יחד עם בעלה בהקמת ישיבות בני עקיבא, ועמדה עד סוף ימיה בראש ההנהלה של בית הספר לנוער עולה תורה ומלאכה (תו”מ) במושב  “חֶרֶב לְאֵת”. במשך שנים ארוכות, עסקה בחינוך לחיי משפחה וזוגיות לאור היהדות, ופרסמה מאמרים וספרים רבים בנושא שזכו לאהדה ולתפוצה רבה ולתרגום לשפות שונות. השתתפה בארגוני חסד ובפעילות חינוכית ענפה. לאחר פטירת בעלה עסקה בהוצאת כתביו. הרבנית רחל והרב משה צבי נריה נבחרו בשנת תשע”ט להיות דמויות המופת של החמ”ד. נפטרה בכ”ב בכסלו תשע”ג (6.12.2012), ונקברה בכפר הרא”ה, מקום מגוריה במשך עשרות שנים.

“עשה למען הדרום, מה שעשית למען הצפון”- ביקש דוד בן גוריון, מעובד בן עמי, איש העסקים האמיד שהקים את  העיר נתניה ועמד בראשה. בן עמי בשותפות עם מליונרים יהודים מארצות הברית ועם ממשלת ישראל, הרים את הכפפה. האתר שנבחר היה בלב הדיונות, סמוך למקום בו בלם צה”ל את המצרים מלהגיע לתל אביב בקרבות תש”ח. אשדוד היה שם המקום. בכא’ כסלו תשי”ז (25.11.1956) הגיעו למקום עשרים ושתיים המשפחות הראשונות מקרב עולי מרוקו. תוך זמן קצר חברו אליהם עולים מרומניה ומצרים. שנים קשות של חוסר תשתיות, עוני ונחל לכיש שעלה מדי חורף על גדותיו וניתק את העיירה מהמדינה, התחלפו במהירות בשגשוג ופיתוח. עשר שנים לאחר הקמתה נחנך בעיר הנמל הגדול בישראל.  אל העיר הגיעו עולים וותיקים ממאה קהילות  ומכל גווני החברה הישראלית, יוצאי אירופה וחבר העמים, גאורגיה וצרפת, חרדים וחילוניים.  לראשונה בישראל תוכננה אשדוד כעיר המבוססת על רבעים וניהול אזורי, מה שתרם לפיתוחה ושגשוגה.  רבע מליון תושבים, בית חולים, מרכזי תורה, תרבות, נופש והרבה עתיד ויופי לחופי הים התיכון. מזל טוב אשדוד.

ארבעים שנה כיהן הרב צבי פסח פרנק כאב בית הדין בירושלים, ובמשך עשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיר. לצד פסקיו בכל תחומי התורה, התמודד הרב פרנק עם שאלות השעה. הוא התיר הכנת אמצעי לחימה בשבת לצורך סיוע לגוש עציון במלחמת העצמאות; נקרא “אבי העגונות” עקב פועלו הרב להתרת עגונות השואה; ונלחם על דמות צביונה היהודי של מדינת ישראל הצעירה. הרב פרנק נולד בשנת 1873 בליטא, ולמד בישיבותיה. עם עליית הוריו (שהיו ממייסדי חדרה) לארץ, למד בישיבות ירושלים. היה מקורב מאוד לרב קוק ולרב סלנט. שימש בתפקידים ציבוריים שונים וכדיין מגיל צעיר. אהד את המפעל הציוני בכל ליבו, הדגיש לפני ועדת פיל כי “ארץ ישראל היא נשמת חיי העם העברי” ופעל לעורר את העולם בימי השואה. התנגד לפילוגים ולהפרדת קהילות ופעל למען הסדרים שיאפשר אחדות בתחומי התפילה והכשרות. היה מהתומכים הגדולים בהקמת חזית פוליטית דתית מאוחדת. ספריו – “הר צבי” בענייני הלכה ו”מקראי קודש” על מועדי ישראל – הפכו לנכס צאן ברזל של הספרות התורנית. נפטר בכ”א בכסלו תשכ”א (10.12.1960).

גאולה כהן נולדה (1925) בתל אביב למשפחה שמצד אביה הייתה מעולי תימן, ומצד אמא מוותיקות הקהילה הספרדית בארץ. למדה בתל אביב (וסולקה מסמינר לוינסקי בגלל פעילותה בלח”י), ופעלה כקריינית בתחנת השידור של המחתרת. נתפסה בידי הבריטים, ונכשלה פעמיים בניסיונה לברוח מהכלא. בפעם השלישית, בסיועו של יוסף אבו גוש, ערבי מידידי הלח”י, הצליחה לברוח מכלא הנשים בבית לחם. פעלה שנים ארוכות כעיתונאית וכסופרת ידועה, שזכתה להוקרה חוצת מגזרים ומחנות. נבחרה לכנסת ופעלה בה קרוב לשני עשורים, בעיקר בנושא ההתיישבות והנאמנות לכל חלקי ארץ ישראל, ובפעילות למען יהודי אתיופיה  ואסירי ציון מעבר למסך הברזל הרוסי. נודעה כנואמת וכפעילה פוליטית שאתגרה את מדיניות הנסיגות שהובילו כמה ממשלות ישראל. לאחר שתנועת “התחיה” שאותה הקימה לא עברה את אחוז החסימה ב1992, התמסרה לפעילות ספרותית וציבורית, וקיבעה את מעמדו של “בית מורשת אורי צבי גרינברג” בירושלים כמרכז ספרותי והגותי. כלת פרס ישראל למפעל חיים. כותרת הביוגרפיה שכתבה באחרית ימיה הייתה: “אין לי כוח להיות עייפה”. נפטרה בכ”א בכסלו תש”ף (19.12.2019)

בצוהרי כ’ בכסלו תש”ט (22.12.1948) החלו לוחמי גדוד גדעון (12) של גולני להסתער על המשלטים המצריים בפאתי חאן יונס. מבצע חורב, הגדול במבצעי צה”ל במלחמת העצמאות, יצא לדרך. המטרה הייתה לגרש את הפולש המצרי מאדמת הארץ. ההתקפות שביצעו לוחמי גולני וכוחות נוספים על אזור עזה היו למעשה חלק מתוכנית הסחה. רוב הכוחות שריכז צה”ל הבקיעו את המערך המצרי במערב הנגב, והגיעו לפאתי אל עריש דרך אזור ניצנה, במגמה לכתר את הכוחות המצריים ברצועת עזה. למרות ההישג הצבאי וההתקדמות המהירה של הכוחות אל מול לחימה מצרית עיקשת, איום בריטי בהתערבות צבאית הביא לנסיגה משטח סיני ולסיכול תוכנית הכיתור. במקום זאת, לחמו כוחות צה”ל ביבשה, בים ובאוויר, וצמצמו את שטח השליטה המצרית באזור עזה מצפון, ממזרח ומדרום. מבצע חורב (שכונה גם מבצע ע’, על שם יעדי המבצע, ביניהם עזה ועוג’ה אל חפיר) כלל בתוכו גם מבצעי משנה (כמו מבצע חיסול לכיבוש כיס פלוג’ה), והסתיים כאשר המצרים הודיעו על רצונם המיידי לשיחות להפסקת אש, שיחות שסללו את הדרך לסיומה של מלחמת העצמאות.

יהודה (ליאון) פינסקר נולד בשנת 1821 ברוסיה, וגדל באודסה במשפחה יהודית שנטשה את אורח החיים המסורתי, אך שמרה על זיקה לאומית. בצעירותו עבד כמורה, ולאחר מכן החל ללמוד רפואה, התקרב לרעיונות הליברליים, והאמין כי מתן שוויון זכויות ליהודי רוסיה יאפשר את השתלבותם בחברה. הפרעות שפקדו את רוסיה בסוף המאה התשע עשרה זעזעו את פינסקר, והוא החל לתמוך ברעיון הלאומי הציוני. בחוברת שפרסם בשנת 1882 בשם “אוטו אמנציפציה” (שוויון זכויות עצמי), טען כי היהודים מעוררים פחד בקרב העמים בשל היותם עם ללא מולדת, ובשל כך נגרמת האנטישמיות. בחוברת, קרא פינסקר לפעול למען הקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, אם לא תתאפשר ההתיישבות בארץ ישראל. את ספרו פתח פינסקר בקריאה “אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי”. ספרו של פינסקר היכה גלים בקרב יהודי רוסיה, וסייע בהתארגנותה של תנועת “חיבת ציון”, שבשלהי ימיו עמד בראשה. בכ’ בכסלו תרנ”ב (21.12.1891) נפטר פינסקר. לימים, הועלו עצמותיו למערת ניקנור שבהר הצופים. המושב “נחלת יהודה”, שהפך לשכונה בראשון לציון, נקרא על שמו.

“יכין”. כך נקרא למבצע, פסק איסר הראל שהיה ראש  המוסד. “יכין”, כי העלייה ממרוקו היא  אחד מעמודי התווך של מדינת ישראל, כפי שיכין היה אחד העמודים עליהם עמד בית המקדש, הסכים עימו ראש הממשלה  דוד בן גוריון. “יכין”, שיננו לעצמם היהודים ברבאט וקזבלנקה שזמן כה רב  חלמו ושאפו להגיע לציון.  “מבצע יכין” יוצא לדרך, הודיעו אנשי “המסגרת”, שלוחת “המוסד” בקרב יהודי מרוקו. כ’ בכסלו תשכ”ב (28.11.1961) . האוניות והמטוסים החלו לצאת מחופי מרוקו, לעבר צרפת ואיטליה ומשם  לארץ ישראל. קרוב למאה אלף מיהודי המדינה הגיעו לישראל, במהלך המבצע שנמשך שלוש שנים.  המבצע התאפשר רק לאחר שנים ארוכות וקשות של עלייה חשאית ומסוכנת, שבמסגרתה נמלטו יהודים ממרוקו אל החרות. כאשר האונייה “אגוז” שהבריחה עולים ממרוקו לספרד, טבעה על מ”ג נוסעיה, סערה דעת הקהל העולמית, וממשלת מרוקו נכנעה ללחץ. תמורת תשלום של חמישים דולר לכל יהודי, אותו העבירה לה ממשלת ישראל ובסיוע הקהילה היהודית בארצות הברית, הותרה יציאת היהודים לאירופה ומשם לישראל.  קהילת מרוקו שבה הביתה.

העימותים בין החסידים למתנגדיהם בקהילות בליטא וברוסיה הגיעו לשיאם בשנים האחרונות של המאה השמונה עשרה. חרמות, התנכלויות והלשנות הדדיות ליוו את תהליך התעצמותה של תנועת החסידות ברחוב היהודי. במסגרת המאבק, הלשינו מתנגדי החסידות למשטר הרוסי כי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, עוסק בחתרנות נגד המשטר ומסייע לאויבי המדינה. הרוסים, שהיו רגישים לכל סוג של חתרנות על רקע המהפכה הצרפתית שהתחוללה באותם ימים, מיהרו לעצור את הרב למשך חמישים ושלושה ימים. חקירות ממושכות, שבהן הסביר הרב לחוקריו את עקרונות החסידות, יחד עם השתדלות החסידים ופעילותם של פרקליטי צמרת רוסיים, הביאו לשחרורו של הרבי ביום י”ט בכסלו תקנ”ט (29.11.1798). מאז, נחגג היום בקרב חסידי חב”ד בכל העולם כיום הצלחתה של תנועת החסידות להתגבר על מתנגדיה. אירועים המוניים, לבוש חגיגי, אכילת דייסת כוסמת (שכדוגמתה אכל הרבי בכלאו), שירה וריקודים מאפיינים את “ראש השנה לחסידות” בכל אתר ואתר. בשנים האחרונות מציינים חסידי חב”ד את היום גם בפסטיבל “צמאה” המנגיש את החסידות, את ניגוניה ואת תורתה לקהל הרחב, ובעיקר לציבור הדתי לאומי.

תפריט נגישות