מלחין ואיש חינוך, ראש מחלקת הדרכה בבני עקיבא ותלמיד חכם. כל אלו לא הספיקו לפנחס קהתי. הוא רצה עוד. עוד תורה שתמלא את נשמתם של בני הציונות הדתית, של אלו שחפצו לקבוע עיתים לתורה, אך לא מצאו את הספרות המתאימה הכתובה ברוח הדור.  עשרים שנה לאחר שעלה לארץ  מפולין,  החליט  פנחס קהתי להרים את הכפפה. מתחת ידו החלו לצאת הקונטרסים, חוברות דקות ובהן מספר משניות וקטעים מהרמב”ם ומהשולחן ערוך, שנועדו ללימוד קצר מדי יום בסניפי בני עקיבא ובמרכזי הנוער הדתי. למשניות צירף קהתי פרוש משלו, המתבסס על הפרושים הוותיקים והידועים למשנה ולגמרא, אך כתוב  בצורה בהירה ובעברית מודרנית ומלווה במבואות ובסיכומים. עשר שנים עברו עד שהסתיים המפעל ואלפי הקונטרסים נפוצו בארץ. לאור ההצלחה אוגדו הפרושים למשנה בסדרת ספרים. עם סיום  כתיבת הפרוש, חזר קהתי לעבודתו בבנק המזרחי, ונפטר בגיל 66 ביום א’ טבת תשל”ז (22.12.1976). המשניות-בפורמט גדול, ובמהדורות כיס, באפליקציות ובשיעורים בבתי הכנסת, נותרו ויישארו עוד שנים רבות לאחר פטירתו.

שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל  לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.

יפו. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה כארבעה חודשים קודם לכן, התקרבה לאזור כאשר טורקיה הצטרפה לגרמניה ולאוסטרו־הונגריה במלחמתן נגד מדינות ההסכמה. רבים מיהודי הארץ , בעקבות ביטול הקפיטולציות (זכויות היתר לזרים), הוגדרו מחדש כ”אזרחים של מדינות אויב”. שתי אפשרויות הונחו לפניהם: לעזוב את הארץ או להפוך לאזרח טורקי. היו שקיבלו את האזרחות הטורקית, היו שעזבו, והיו שהתמהמהו עם ההחלטה. באחרונים הלם ג’מאל פחה, מושל הארץ, ב”יום חמישי השחור” – חנוכה, כ”ט בכסלו תרע”ה (17.12.1914). בשעות הצוהריים פשטו מאות שוטרים וחיילים עם ערבים חמושים על השכונות היהודיות של יפו, גוררים לכיוון הנמל בכוח את היהודים שסירבו להפוך לטורקים. אנשים הוצאו מבתיהם, חולים ממיטותיהם, ילדים נלקחו כאשר הוריהם לא נמצאו, והורים לא הורשו לקחת את ילדיהם עמהם. בלי אוכל ומים, ולאחר שנשדדו והוכו, הגיעו בספינות למצרים, שהייתה תחת השלטון הבריטי. “יש לנו עכשיו מושג נאמן מגירוש ספרד…אבוי, נגרשנו מגן עדננו”. כך תיארה מגורשת במכתב לבעלה. אלפי המגורשים, ורבים שהצטרפו אליהם, שהו במחנות פליטים במצרים עד כיבוש הארץ בידי הבריטים ארבע שנים מאוחר יותר.

הקיסר הביט סביבו בסיפוק. נכבדי צרפת ואירופה כולה, עמדו כנועים לפניו. כדי למנוע אי הבנות לגבי כפיפותו למאן דהו, הוא הניח את הכתר על ראשו במו ידיו. כט’ כסלו תקס”ה (2.12.1804). הנער קטן הקומה מהאי הנידח קורסיקה מונה לקיסר צרפת. נפוליאון בונפרטה, הרגיש הוא ניצב  על גג העולם. יחסיו של הקיסר עם היהודים ידעו פנים רבות. מחד, בכל מקום שאליו הגיעו צבאותיו  הוסרו המגבלות מעל היהודים ונקרא להם דרור. מאידך, לו עצמו היו מפעם לפעם פליטות פה אנטישמיות, ורוחות המהפכה הצרפתית שהביאו עימם חייליו לקצווי אירופה, תרמו לא מעט לתהליך החילון שעבר העם היהודי. בשעה שפלש צבאו לרוסיה, במערכה שעתידה להביא עליו גם את סופו, נחלקו אדמו”רי  החסידות,  כיצד יש להתייחס אליו. היו שראו בו מבשר גאולה. אחרים וביניהם  “בעל התניא” מייסד חסידות  חב”ד, ראו בו מי שעתיד להמיט אסון על ישראל, ופעלו לטובת הצבא הרוסי. נפוליאון כבר איננו איתנו, אך דבריו למראה היהודים המתאבלים בתשעה באב: “עם שבוכה על עברו, יזכה גם לשמוח בעתידו”. התגשמו.

עוד בהיותו נער בגימנסיה הרצליה בתל אביב, החליט דב הוז, יליד 1894 להקדיש את חייו לתקומת עם ישראל בארצו. הוא עבד כפועל בשדות דגניה; שימש כקצין בצבא הטורקי במהלך מלחמת העולם הראשונה (תוך שהוא מסכן את עצמו בהברחת נשק למען היישוב היהודי); היה ממקימי הגדודים העבריים; ממייסדי ההגנה וההסתדרות; מראשי תנועת העבודה וההסתדרות הציונית; סגן ראש עיריית תל אביב; ופעיל מדיני מטעם התנועה הציונית בקרב אנשי הממשל הבריטי, שאיתם הצליח ליצור קשרי ידידות והשפעה. חלומו הגדול של הוז היה לייסד תעופה עברית בארץ ישראל. הוא עצמו עבר קורס טיס, והקים את חברת “אווירון”, שהייתה מסווה ל”שירות האוויר” של ההגנה. שדה התעופה שפעל עשרות שנים בתל אביב נקרא על שמו. ביום כ”ט בכסלו תש”א (29.12.1940) שב הוז מביקור אצל אסירי ההגנה בכלא עכו. סמוך לפרדסיה שבשרון, איבד הוז את השליטה על רכבו. הוא, אשתו רבקה, ביתו תרצה ובני משפחה וידידים נוספים שהיו ברכב נהרגו במקום. לימים, הוקם בנגב קיבוץ “דורות” המנציח את דב, רבקה ותרצה.

פעולות הטרור של הכנופיות הערביות הלכו והסלימו מיום ליום בשבועות שעברו מאז החלטת החלוקה בכ”ט בנובמבר 1947.  העובדים היהודיים שעבדו שנים ארוכות במתקני נמל התעופה בלוד החלו להרגיש מאוימים, וביקשו שוב ושוב ממעבידיהם להעבירם לאלתר לאזור יהודי, אך לשווא.  ביום ו’, כ”ט בכסלו תש”ח (12.12.1947) עלו כמה מהעובדים היהודיים על המונית שנועדה להחזירם לביתם בירושלים. יוסף ליטבק, שעבד במסעדת הנמל, מיהר לפגוש את אשתו ואת בִתו התינוקת. יוסף, כמו גם הפקידים דוד בן עובדיה ויצחק ג’יאן (שעבד בחברה הבריטית שהפעילה את השדה עוד בשהותו במצרים), נשמו לרווחה כאשר יצאה המונית מרחובות לוד העוינת, ועוד מעט קט תיכנס לאזור יהודי בטוח. עצירת בלמים פתאומית טרפה את הקלפים. מתוך שתי משאיות שחסמו את הכביש המוביל מלוד לרמלה, יצאו כמה ערבים חמושים. בצעקות, גורשו מהרכב ששת הנוסעים הערביים. כמה שעות לאחר מכן, נמצאה המונית שרופה כולה ובתוכה גופותיהם של השלושה. רק חצי שנה לאחר מכן, במסגרת מבצע דני, שבו היהודים לשדה התעופה, ללוד ולרמלה, הפעם תחת דגלו של הצבא העברי המנצח.

המוני הפורעים שצעדו ברחובות הומל שברוסיה הלבנה, בדרכם לתקוף את יהודי העיר, לא האמינו למראה עיניהם. מאות צעירים יהודים מאורגנים ומזוינים פתחו עליהם באש ומנעו את המשך הפוגרום. התערבות הצבא הביאה לפציעתו ולהימלטותו של מי שארגן את ההגנה העצמית הראשונה בתולדות יהודי רוסיה – יחזקאל חנקין. חנקין, יליד 1881 ואיש פועלי ציון, נמלט בעקבות האירועים מרוסיה יחד עם שרה בלומין, מי שבעתיד תהיה רעייתו. הוא הגיע לארץ עם ראשוני העלייה השנייה ועבד במקומות רבים. היה ממייסדי הארגונים “בר גיורא” ו”השומר”, והיה ממנהיגיהם עד יומו האחרון. פגישה מקרית בירושלים עם הזואולוג ישראל אהרוני, סללה את הדרך למסעות נועזים והרפתקניים שקיים בכל רחבי המזרח התיכון, במטרה לאתר בעלי חיים נדירים ולהתחקות אחר שרידי העבר היהודי. היה דובר ערבית שוטפת, והכיר על בוריים את מנהגי השבטים הבדואים שבפיהם כונה “הבדואי היהודי”. במלחמת העולם הראשונה סייע בהתארגנות היישוב היהודי לנוכח אתגרי התקופה. נפטר, בבית שהקים ביבנאל, ביום כ”ח בכסלו תרע”ז (23.12.1916) ממחלת הקדחת, והוא בן שלושים וחמש בלבד.

השקט ששרר ביציאה מבית לחם היה חשוד, אולם עשרים ושישה בני גוש עציון וכוחות התגבור שנלוו אליהם לא חשדו כי המהומות שפרצו עשרה ימים קודם לכן, לאחר החלטת האו”ם, יפריעו להם בדרכם. שישה קילומטרים בלבד לפני שהייתה השיירה אמורה להגיע למחוז חפצה בכפר עציון, היא נלכדה במארב מתוכנן. הנשק הדל שבידי המתיישבים לא הצליח להדוף את המוני המתנפלים. מעטים הצליחו להימלט ולהזעיק את הבריטים, אך עד שאלו הואילו בטובם להתערב, נרצחו כבר עשרה מהנוסעים בידי המון ערבי שהתעלל בגופותיהם. בין הנופלים היה שלום קרניאל – מראשי הקיבוץ הדתי, בני עקיבא וגוש עציון. במאמר שפרסם מספר ימים לפני המארב ל”שיירת העשרה” ביום כ”ח בכסלו תש”ח (11.12.1947), כתב קרניאל “הפעם שוררת ההכרה כי דמנו לא נשפך לשווא. דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת”. האסון המחיש לתושבי הגוש כי הם נתונים למעשה במצור, והחל את המערכה הקשה שהסתיימה בנפילת היישובים חצי שנה לאחר מכן. אחרי מלחמת העצמאות נקברו חללי השיירה יחד עם שאר נופלי גוש עציון בהר הרצל.

הרב שלמה דוד כהנא נולד (1869) בליטא, ולמד תורה מפי גדולי הדור שפעלו בה בשלהי המאה התשע עשרה. עם סיום לימודיו עבר לוורשה, ותוך זמן קצר הפך לאחד ממנהיגי הקהילה במקום, ולרבה הראשי של העיר. היה מקורב לכל החוגים, ולצד פעילותו כאיש אגודת ישראל, עודד תרומות לקרן הקיימת ולתנועה הציונית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החל לעסוק בהתרת עגונות המלחמה, ובעזרת מעוף, מקוריות הלכתית שהייתה מקובלת על כל החוגים, יכולת ארגון וקשרים שיצר עם קהילות ומוסדות בכל רחבי העולם, סייע בהתרתן של אלפי עגונות. עם פלישת הגרמנים לפולין ב1939, החל לפעול מייד שוב להתרת עגונות. לאחר שהנאצים פרצו לביתו, קרעו את ספריו וגזזו חצי זקנו, נמלט מוורשה והצליח להגיע בשנת 1940 לארץ ישראל. בארץ, המשיך בפעילותו הענפה להתרת עגונות המלחמה, ותרם בכך לשיקום חייהם של רבבות. מונה להיות רבה של העיר העתיקה בירושלים, והנהיג אותה גם בימי המצור והחורבן של מלחמת העצמאות. באחרית ימיו, היה רבה של שכונת מקור ברוך. נפטר בכ”ז בכסלו תשי”ד (4.12.1953).

“מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל. בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב, שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד. והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי“. נאומו של הסופר ש”י עגנון, האזרח הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל (לספרות), נישא ביום כ”ז כסלו תשכ”ז (10.12.1966), והיה רצוף – כדרכו של הסופר הגדול – במשלב לשוני מרהיב של ישן וחדש, של שנינות ושל ביטויים מן המקורות. תיאור לידתו בפני המתכנסים לטקס בשטוקהלם: “מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים”, הפך את נאומו לאחד הידועים בתולדות המדינה. רבים שמחו על ההכרה הבינלאומית בעגנון, שהחל בכתיבתו בהיותו בן חמש עשרה, והביא לקורא בארץ ובעולם את ההווי והפולקלור היהודי לדורותיו. לצידו של עגנון, קיבלה את הפרס נילי זק”ש, המשוררת היהודייה־גרמנייה שהרבתה לתאר בכתביה את מוראות השואה.

תפריט נגישות