הוא נולד באלג’יר למשפחת רבנים. שירת, לחם ונפצע בשורות צבא צרפת, במלחמת העולם השנייה, היה ממנהיגי הנוער היהודי בצרפת. איש היסטוריה, ספרות , מדע ופילוסופיה. ומעל הכל, מגדולי התורה והמחשבה, וממובילי ההתחדשות הציונות הדתית, בקרב יהודי צרפת, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב יהודא ליאון אשכנזי, שכונה בפי חניכיו בתנועת “הצופים היהודים”: “מניטו” (“הרוח הגדולה” בתרבות האינדיאנית) פיתח תפיסה תורנית ואמונית מעמיקה המתבססת על ניתוח מקורי של התנ”ך, ועל חידוש ייחודה של האמונה “העברית”, כשלב נוסף בהתפתחות היהדות והתורה, לאחר קום המדינה. פגישתו עם הרב צבי יהודה קוק , הובילה את הרב אשכנזי לעלייה לארץ, ולהפצת תורה במסגרות שונות ובראשם “מכון מאיר” בירושלים. רבים מתלמידיו עלו בעקבותיו, והוא הפך למעשה למנהיגם של עולי צרפת בישראל. תורתו של הרב אשכנזי שנפטר אור לט’ בחשוון תשנ”ז ( 21.10.1996) נכתבה ברובה בצרפתית. בשנים האחרונות מרבים לתרגם את ספריו לעברית, ותורתו המקורית והייחודית, הולכת ותופסת לה מקום של כבוד בבתי מדרש רבים, בישראל ובתפוצות.
כבר בגיל 12 אייר יעקב פרקש את הקריקטורות הראשונות, והוא המשיך לתאר את המציאות באמצעות מכחולו כמעט עד יומו האחרון. פרקש, יליד הונגריה (1920), הגיע למדינת ישראל אחרי מסע ייסורים שכלל את מחנות בוכנוואלד ודכאו, מעצר על ידי הבריטים בקפריסין והשתתפות בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. ידידו מהונגריה, אפרים קישון, המליץ על קבלתו לעיתון מעריב, ותוך זמן קצר הפך לאחד מבכירי הקריקטוריסטים בישראל. במשך עשרות שנים נהג פרקש, שאימץ את הכינוי ‘זאב’ (פרקש = זאב בהונגרית), לאייר עמוד שלם במוסף השבועי של “הארץ”, בו ניתח בעין בוחנת ובהומור את המצב במדינה ובעולם, וחתם בדיוקן זעיר שלו מחזיק מכחול שהפך לסמלו המסחרי. איוריו פורסמו בכל העיתונים הגדולים בעולם. עסק באיור ספרים ופרסומים שונים מטעם צה”ל ומוסדות המדינה. זאב שכל את בנו באסון מחניים לאחר מלחמת יום כיפור. זכה לפרס ישראל על “התמדתו במשך שנים ארוכות להביע באמצעות קווים, להציג עמדות בענייני מדינה ועולם בדרך חדה ומצליפה, אך תמיד עם חיוך”. נפטר בט’ במרחשוון תשס”ג (15.10.2002)
תלאות אין קץ עברו על חבורתו של רבי יהודה החסיד בדרכם מאירופה לארץ ישראל. בסופן, הגיעו קרוב לאלף יהודים לירושלים, גאלו את “חצר האשכנזים” הנטושה, והחלו בבניית בית כנסת גדול במקום. פטירתו הפתאומית של מנהיג הקבוצה, עימותים פנימיים וקשיים מבית ומחוץ הביאו להתמוטטות החבורה. ביום ח’ במרחשוון הת”פא (8.11.1720) שרפו נושים מוסלמים, שנואשו מגביית החובות שבני הקהילה חבו להם, את בית הכנסת וגירשו באלימות את כל היהודים יוצאי אירופה שבירושלים. בית הכנסת הפך ל”חֻרְבַּת רבי יהודה החסיד” לתקופה ארוכה. רק מאה ושלושים שנה מאוחר יותר הצליחו תלמידיו של הגאון מווילנא, שעלו לארץ לגאול את המקום, במאמץ משותף עם יהודים מכל רחבי העולם, להקים מחדש בית כנסת מפואר, שהפך לאחד החשובים בבתי הכנסיות של ירושלים. בתש”ח נחרב בית הכנסת שנית,. לאחר שחרור העיר נבנתה במקום קשת שנועדה להזכיר את שלוש הקומות של הבניין החרב. . בראשית המאה הנוכחית שיקמה ממשלת ישראל את בית הכנסת, שחזר שוב להיות אחד מסמליה המרכזיים של ירושלים ולאחד האתרים המשמעותיים ביותר ברובע היהודי. והפעם – לתמיד.
יעקב רוזנהיים נולד בגרמניה בשנת 1870 למשפחה אורתודוקסית, מתלמידיו של הרש”ר הירש. מגיל צעיר, במקביל ללימודיו התורניים ולעבודתו כפקיד בנק, עסק בפעלתנות ציבורית למען זכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות בגרמניה. כך איגד את הנאבקים למען שומרי שבת, ונשא ברמה את קולה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה בעיתונו “האיזרעליט”. תוך זמן קצר הפך רוזנהיים לדמות מוכרת בעולם היהודי, ויצר קשרים עם קהילות בכל רחבי תבל. כדי להתמודד עם השפל במעמדם של שומרי המצוות בראשית המאה העשרים, השתתף בהקמת “אגודת ישראל”, תוך שהוא יוצר שותפות לא מובנת מאליה בין בני קהילות שונות ובעלי מסורות ותפיסות שונות. כל זאת באמצעות מרצו הרב ומזגו הנוח. פעל רבות למען יישובה של ארץ ישראל. נמלט מגרמניה הנאצית ללונדון, ומשם לארה”ב, שם פעל כדי לשכנע את הממשל לנקוט פעולות משמעותיות להצלת היהודים. פעל מול הוועדות הבינלאומיות השונות למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ותמך בהשתלבותה של האגודה במוסדות המדינה. כונה בהערצה “מורנו” על ידי תלמידיו וחבריו. נפטר בירושלים בגיל תשעים וחמש, בח’ במרחשוון תשכ”ו (3.11.1965).
קניית האדמות נעשתה כבר כמה חודשים קודם לכן, “בבוקר לח בשנת תרל”ח”, אבל, העלייה להתיישבות עצמה, התקיימה בבוקר לח אחר- ביום ז’ בחשוון תרל”ט (3.11.1878), כאשר החלוצים מירושלים: בני משפחת ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן וכמובן יואל משה סלומון, (בתמיכתו של “הגביר” זרח ברנט) החלו להתגורר ולעבוד באדמות אומלבס היא – פתח תקווה. המייסדים הראשונים, כולם ירושלמים שומרי תורה ומצוות. מנהגי ירושלים שמוסדו על ידם בעיר (כמו לגבי זמן קבלת השבת) עדיין מקובלים ומבוצעים, על ידי רבים מתושביה.
גלגולים רבים עברה המושבה. הקדחת והמחסור, הבריחו את תושביה ואת בני שכונת “הירקונים” שהצטרפו אליהם, כמה חודשים לאחר העלייה לקרקע. היא נוסדה מחדש בידי עולים ממזרח אירופה, התמודדה בגבורה עם התקפות הערבים במאורעות תרפ”א (1921), זכתה לכינוי “אם המושבות” והייתה הישוב השני שהוכר כעיר בידי הבריטים. אחרי הכל הפכה פתח תקוה, לבירת מוסדות הבריאות של ישראל ולעיר החמישית בגודלה עם כרבע מליון תושבים.
כארבעה חודשים כבר חלפו מאז היום הנורא שבו נכבשה קובנה בידי הכוחות הגרמניים. הקהילה היהודית המפוארת במקום, שהוציאה מקרבה רבים מגדולי ישראל ומנתה כרבע מאוכלוסיית העיר, עברה גלי רציחות ורדיפות ונדחקה לרובע סלובודקה העני בפרברי העיר. בבוקר ז’ במרחשוון תש”ב (28.10.1941) נדרשו כל עשרים וחמישה אלף תושבי הגטו להתייצב בכיכר המרכזית. מפקדי הגסטאפו עברו, בליווי שומרים גרמניים וליטאיים, בין שורות הנאספים. בסלקציה מהירה ואכזרית, שלחו כתשעת אלפים מהם, גברים נשים וטף, אל “הפורט התשיעי” – המבצר הגדול שבפאתי העיר – תוך שגרמנים מסרבים לתחינותיו של ראש היודנראט הנערץ של הגטו, ד”ר אלחנן אלקס. הנלקחים הוצאו מיד להורג בחצר המבצר, והצטרפו לרבבות שנטבחו במבצר במהלך השואה. הניצולים המשיכו בחיי אימה ובניסיונות התמודדות עם רדיפות הגרמנים, תוך הקמת מחתרות וניסיונות להמשך מאבק ההישרדות עד שחוסל הגטו סופית שנתיים מאוחר יותר. חצר הפורט התשיעי הוכרזה לימים כאתר הנצחה לאומי בידי ממשלת ברית המועצות, ופעילים ציוניים ערכו במקום, בניגוד להוראות, עצרות זיכרון והזדהות עם סבל היהודים כחלק מהמאבק לשחרור יהדות רוסיה.
“שני ילדים יש לי”, נהג לומר הרב מאיר שפירא, שהוא ורעייתו מלכה היו חשוכי ילדים, “הדף והישיבה”. את מפעל “הדף היומי”, שבמסגרתו לומדים יהודים בכל העולם באותו יום את אחד מדפי הגמרא, הגה הרב שפירא במסגרת תפקידו כנשיא אגודת ישראל בפולין. הרעיון זכה להצלחה אדירה, ובחודשים הקרובים יציינו רבבות לומדים את סיומו של מחזור הלימוד השלושה עשר. את “ילדו” השני, ישיבת חכמי לובלין, הקים הרב שפירא לאחר שבע שנות התרמה ובניין, במגמה לבנות בניין ופנימייה מפוארים לשירות לומדי התורה. חנוכת הבניין, בנוכחות רבבות מיהודי פולין, ציינה את תפארתו של עולם התורה היהודי במדינה, רגע לפני חורבנו. הרב שפירא השתייך לחסידות צ’ורקטוב, כיהן במהלך חייו ברבנות של מגוון קהילות ומילא סדרה של תפקידים ציבוריים. החובות הרבים שנטל על עצמו לצורך הקמת הישיבה הביאו למחלתו ולפטירתו בגיל ארבעים ושש בז’ במרחשוון תרצ”ד (27.10.1933). לאחר השואה, הועלו עצמותיו של הרב, שהיה מגדולי אוהבי ארץ ישראל, להר המנוחות בירושלים, ושכונת זיכרון מאיר בבני ברק נקראה על שמו.
