גלגולים רבים ידעו  שדות סג’רה שבגליל התחתון. נסיון התיישבות כושל של אנשי העלייה הראשונה וחוות הכשרה ללימודי חקלאות, שהוקמה למען עולי העלייה השנייה. בג’ בכסלו תרס”ב (14.11.1901) הפך השטח בחלקו למושבה בשם אילניה. אל סג’רה התקבצו עולים מכל רחבי הארץ, וביניהם צעיר בשם דוד גרין, לימים דוד  בן גוריון. בשדותיה נוסדו ארגוני השמירה היהודים “בר גיורא” ו”השומר”, שהיוו את הבסיס לארגון “ההגנה”. בין בתיה נרקם רעיון הקיבוץ, והחלה ההתארגנות הראשונה לעבודת פועלות יהודיות בחקלאות. קרבות קשים התחוללו במקום במלחמת העצמאות, ולאחריה הוקם באזור, המושב הדתי שדה אילן. חוות סג’רה הפכה לימים בסיס ייחודי של צה”ל, “חוות השומר”, בו הוכשרו חיילים שהתקשו להתגייס לשרות צבאי רגיל. היוזמה, שנהגתה בידי הרמטכ”ל רפאל איתן, ונקראה על שמו (“נערי רפול”), הפכה מאות נערים, שכבר ויתרו על יכולתם להשתלב בחברה, לחיילים ואזרחים טובים. דומה כי הסיסמא  “בזכות האמונה באדם”, המתנוססת בכניסה לחווה, מתייחסת לכלל ההישגים של חלוצי סג’רה לאורך כל השנים.

הימים – ימי השיא של האימפריה הנאצית והפשיסטית. דומה היה שאין מה שיעצור את כוחות גרמניה שהתקדמו ברחבי אירופה וצפון אפריקה. רגע לפני שכוס התרעלה פגעה גם בקהילות מרוקו ואלג’יריה, אירע המהפך. צבאות בעלות הברית פתחו במבצע “לפיד”, שבמהלכו השתלטו על המושבות הצרפתיות שחסו תחת משטר וישי, משתף הפעולה עם הנאצים. בא’ בכסלו תש”ג (11.11.1942) שוחררה קזבלנקה. יהודי העיר חגגו את הצלתם. פיוטים ותפילות הודיה חוברו. הידועה שביצירות הייתה “מגילת היטלר” – יצירתו של פרוספר חסין, מורה לעברית ומראשי התנועה הציונית בעיר (לימים – אשר חסין, ח”כ מטעם מפא”י במשך שנים רבות). ביצירה, חיקה חסין את מגילת אסתר (ומנה בין “בני המן” המודרניים את ראשי המשטר הנאצי ומשטר וישי), ואילו בתפקיד מרדכי ואסתר היו צ’רצ’יל רוזוולט וסטלין… המגילה הסתיימה בתפילה לתשועת קהילות ישראל ובהצעה להפוך את היום ליום הודיה לדורות בקהילות מרוקו. בניגוד לאירועי פורים המקוריים הידועים בסופם הטוב, ידע חסין כי גורלם של רוב יהודי העולם לא שפר עליהם, וביקש לקרוא את המגילה בכובד ראש מתוך התייחדות עם הנספים.

תהיה אוניברסיטה בנגב! כך קבע ראש העיר הראשון והמיתולוגי של באר שבע דוד טוביהו, עוד בשעה שבתיה הראשונים של בירת הנגב החלו להציץ מתוך חולות המדבר. עמל של שנים הביא לייסוד “המכון להשכלה בנגב”, ובא’ בכסלו תשכ”ט (22.12.1968) הכריז שר החינוך יגאל אלון על הקמת אוניברסיטת הנגב. בראשה נבחר לעמוד פרופ’ אהרן קציר, מגדולי מדעני ישראל. למרבה הצער, קציר נרצח זמן קצר לאחר מכן בפיגוע בשדה התעופה לוד, והוחלף בידי פרופ’ משה פריבס. החלום קם והיה, והאוניברסיטה שנקראה על שמו של דוד בן גוריון, איש הנגב, הפכה למוסד מרכזי בדרום. רבבות סטודנטים נהרו אל העיר מרחבי הארץ, התיישבו בה וסייעו בהקמה ובשדרוג של קריית ההיי טק הבאר שבעית ושל בית החולים סורוקה. מיקומה הייחודי אפשר לה שיתוף פעולה עם אוכלוסיית הבדואים מזה, ועם חניכי קורס טיס בחצרים הסמוכה מזה. מכונים ייחודיים לחקר המדבר, רכבת מהירה המנגישה את הקמפוס למרכז הארץ וקמפוסים ייחודיים בשדה בוקר ובאילת הפכו את האוניברסיטה, שבה לומדים כיום כעשרים אלף סטודנטים, לאחד ממוסדות החינוך והמחקר החשובים בישראל.

דורות רבים התחבטו לומדי הספרות התורנית היהודית בשאלת זיהויים של צמחים ובעלי חיים שונים המוזכרים במקורות. עם שיבת ישראל לארצו ועם החיבור המחודש לטבע הארץ ישראלי, הרים פרופסור יהודה פליקס את הכפפה. הנער שהצליח להימלט לבד מכל משפחתו מפולין הבוערת, התחבר כבר מצעירותו לשאלות החקלאות, החי והצומח. בשהותו בקיבוץ שדה אליהו ובלימודיו באוניברסיטה העברית, החל להתחקות אחר עקבותיה ומשמעותה של החקלאות העברית הקדומה, והפך במהרה להיות בר הסמכא בתחום. עמד בראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר אילן שנים ארוכות, ועסק בזיהוי צמחים וחיות. עסק גם בפירוש ריאלי לתיאור מראות הטבע השונים המופיעים בספרי התנ”ך, תוך שהוא לא זונח את משמעותם הפרשנית. כחבר בוועדות שונות קבע את שמותם של מונחים חקלאיים ושל צמחים שונים בזיקה למקורות היהודיים. עמל רבות כדי להשיב את צמח האפרסמון האגדי למדבר יהודה. היה בין היחידים שזכה להערכה רבה גם בין לומדי התורה וגם בשורות האקדמיה. את ספרו השמונה עשר הספיק לערוך מעט לפני פטירתו, כשהוא כבר לוקה בראייתו. נפטר בא’ בכסלו תשס”ו (2.12.2005).

עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.

שנות השישים המוקדמות היו שקטות בדרך כלל מבחינה ביטחונית, בעיקר בגבול ישראל-ירדן. אולם, לקראת אמצע העשור, החלו ארגוני מחבלים לשוב ולפגוע במדינת ישראל, כשהם יוצאים מתוך ממלכת ירדן, גם אם נגד רצון ממשלתה.  לאחר שנרצחו שלושה מחיילי צה”ל, לא הרחק מערד, החליטה ישראל לפעול. בבוקר ל’ חשוון תשכ”ז (13.11.1966) יצאו גדוד צנחנים   ופלוגת שריון,  לעבר הכפר סמוע, שבדרום הר חברון.  מטרתו של המבצע שנקרא “מגרסה”, הייתה לפוצץ בתים בכפר, ממנו הגיעו מחבלים רבים, כדי להזהיר ולהרתיע. המטרה הושגה בהצלחה, אולם בניגוד לתכנון, התערב הצבא הירדני בנעשה, והחלו קרבות אוויר ושריון, בין צה”ל לצבא ירדן.   במבצע נהרגו עשרות לוחמים ירדנים, ומכוחתינו נפל מג”ד הצנחנים  סא”ל יואב שחם (לזכרו, הוקם הישוב גבעת יואב ברמת הגולן).  הירדנים, זעמו על הפעולה, והיא עמדה ככל הנראה ברקע החלטתם, חצי שנה מאוחר יותר, לצאת למלחמה עם ישראל, במלחמת ששת הימים. מתוך כך, בסופו של דבר, התגלגלו האירועים לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון.

ההשראה הגיעה, ככל הנראה, מטקס התשובה והתפילה שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים בימי בית שני, ארבעים יום לאחר יום הכיפורים. חברי קהילת “ביתא ישראל” שבאתיופיה הפכו אותו לאחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה של קהילתם. מדי שנה בכ”ט במרחשוון היו מתאספים חברי הקהילה, לאחר שטבלו והיטהרו, ועלו לאחד ההרים הגבוהים. שם, היו מקיימים טקס של קריאה בכתבי הקודש הכתובים בשפת הגעז, קריאות של מנהיגי הקהילה לתשובה ולאחדות הציבור ותפילה לשוב לירושלים. יום “הסיגד” – התפילה והסגידה, ביטֵא גם סוג של חידוש מעמד הר סיני, ויום התפילות נחגג ברוב שמחה בקהילות ברחבי אתיופיה. בשלהי המאה העשרים, עם עליית קהילת ביתא ישראל לארץ, הפך הסיגד ליום המסמל את הקהילה, את ייחודה ואת קורותיה. טקס לציון החג, שקיבל גם גושפנקא ממלכתית בחוק הכנסת, מתקיים מדי שנה בטיילת ארמון הנציב שבירושלים. מערכת החינוך מקפידה לציין גם היא את האירוע, ותנועת בני עקיבא שינתה לפני מספר שנים את מועד “חודש הארגון” בלוח השנה הקבוע שלה מ”ימים ימימה”, כדי לאפשר לחניכיה להשתתף בסיגד

עשרות המחבלים מפקיסטן, חברי אל קעידה, שירדו בחוף ימה של ממובאי שבהודו, זרעו במשך שלושה ימים הרס וחורבן ברחובות הכרך הענק, באחת מפעולות הטרור הקשות שידעה המדינה. אחד היעדים המרכזיים של הרוצחים היה בית חב”ד שבעיר. מתחמו הגדול והמפואר נוהל על ידי זוג שלוחי חב”ד – גבריאל ורבקה הולצברג. בארבע השנים שחלפו מאז פתיחתו ועד ליום המתקפה, היה המקום אבן שואבת להמוני התיירים והמטיילים היהודיים והישראליים שהגיעו לעיר. בני הזוג, יחד עם עוד מספר מבקרים ששהו במקום נרצחו, ככל הנראה  בכ”ט במרחשוון תשס”ט (27.11.2008). הגופות חולצו רק יממה לאחר מכן, לאחר שכוחות הצבא הצליחו לפרוץ לבניין. במהלך המתקפה, האומנת ההודית חילצה תחת אש את מוישי, בנם הפעוט של בני הזוג. האירוע הפנה את תשומת הלב לפעילותם של בתי חב”ד בעולם, והקורבנות נקברו והונצחו בסדרה של אירועים ממלכתיים. כמה שנים לאחר מכן, נפתח מחדש בית חב”ד במקום, כדי להמשיך את מסורת “ופרצת” של החסידים בכל רחבי העולם. זוג השלוחים שנהרגו הפכו לדמויות מופת בקהילה החב”דית ולמודל למסירות ולהקרבה.

מאות בשנים חיו יהודי לוב, בשכנות טובה עם ערביי הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה הוצרו צעדי היהודים, וכמה מהם אף נרצחו בידי השלטונות. אולם  רוב יהודי המדינה הצליחו לצאת מתקופת  המלחמה בשלום.  דווקא  כאשר השתלטו הבריטים על לוב אירע האסון. על רקע  רצונם של תושבי המדינה  למחות נגד השלטון הבריטי ולזכות בעצמאות, וככל הנראה גם על רקע הסתה של ערבים שהגיעו מארץ ישראל, פרץ בכח’ בחשוון תש”ו (4.11.1945) הפוגרום. ברחובות טריפולי הבירה, הערים והכפרים במדינה, השתולל האספסוף.  132 יהודים נרצחו, אלפים נפגעו ונפצעו, בתי כנסת הוצתו, רכוש רב נבזז. השלטונות הבריטיים עמדו רוב הזמן מנגד ולא עשו דבר, ואף מנעו מחיילים יהודים מארץ ישראל ששהו באזור, מלסייע לאחיהם. רק לאחר ארבעה ימים, נזכרו השלטונות להרגיע את השטח. יהדות לוב הבינה שזה הזמן לחסל את הגלות. הניצולים הצטרפו בהמוניהם לתנועה הציונית, והחלו לעלות ארצה.  זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל, כבר לא נותרו יהודים בלוב. על רקע ארועי השואה והתקומה, נשכח הפוגרום מהלב. כדאי לזכור ולהזכיר.

מרסל טוביאס (אריה טוביה) נולד באוסטריה בשנת 1914. כבר כנער נמשך לחיי צבא: למד בפנימייה הצבאית בווינה, ושירת כקצין זוטר בצבא אוסטריה. סיבות אישיות ויצר הרפתקנות גרמו לו לערוק מהצבא, ולשרת בלגיון הזרים הצרפתי באלג’יריה. עם חזרתו לאוסטריה, הצטרף לתנועת בית”ר, עלה ארצה באוניית מעפילים, ועסק בהדרכת לוחמי האצ”ל. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי, ובמהלכה הספיק: לשרת כקצין, להסתבך בהריגת סמל בריטי שגידף יהודים, לצאת מהכלא היישר ליחידות קומנדו שפעלו באפריקה ובאירופה, לסייע לניצולי השואה במסגרת תפקידו כמפקד בבריגדה היהודית, ולעמוד בראש חוליות נוקמים שחיסלו פושעי מלחמה נאציים. במלחמת העצמאות עמד טוביאס בראש שיירות שפרצו את הדרך לירושלים, ולחם כמפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני. לאחר המלחמה, השתמש בניסיונו הצבאי העשיר כדי להקים את מערך ההדרכה וההכשרה של חטיבת הצנחנים. נודע כ”אבי הצנחנים”, ונערץ על ידי חייליו. לחם במבצע סיני ובפעולות התגמול. עמד בראש משלחות של צה”ל להכשרת יחידות צבאיות במדינות אסיה ואפריקה, ופיקד על מבצעי חילוץ והצלה מאסונות טבע. נהרג בתאונת צניחה בזאיר ביום כ”ח במרחשוון תשל”ג (5.11.1972)

תפריט נגישות