רעיונות שונים שעלו בזירה הבינלאומית בדבר העברת הנגב לשליטתם של מדינות ערב, הניעו את ממשלת ישראל לפעול במהירות להדיפת הכוחות המצרים ששלטו על שטחים נרחבים בצפון הנגב ומנעו קשר עם הישובים היהודים בנגב המערבי. מבצע יואב על שמו של מפקד קיבוץ נגבה  יצחק דובנו (יואב) יצא לדרך ביב’ תשרי תש”ט (15.10.1948). כוחות צה”ל פעלו  בכל כוחם כנגד הכוחות המצרים ברצועת עזה  ובאזור קרית גת (“כיס פלוג’ה). באזור זה היו הצלחות הצד הישראלי מצומצמות יחסית. הצלחה גדולה בהרבה נרשמה בחלק המזרחי של הגזרה כאשר כוחות צה”ל הצליחו להשתלט על העיר באר שבע. במבצע פעלו גם כוחות ים ואויר של צה”ל שהביאו להטבעתה של אוניית הדגל של הצבא המצרי “האמיר פארוק”. בסיום המבצע חודש הקשר עם ישובי הנגב, שליטת המצרים צומצמה לרצועת עזה ולכיס פלוג’ה, וצה”ל החל לההערך למבצע חורב, שנועד לסלק את שאריות הצבא המצרי משטחי הארץ.  במהלך הקרבות באזור עיראק סודיאן כתב משורר נתן אלתרמן שנכח במקום את השיר “ליל חניה” שהפך לאחד משירי המלחמות הידועים בישראל.

לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל יום כיפור יש את הלילה שאחריו המאפשר לבני ישראל להוציא את מחשבותיהם הטובות אל הפועל. יש העושים זאת באמצעות בניית הסוכה, וחברי התנועות המיישבות במוצאי יום הכיפורים תש”ז (5.10.1946) עשו זאת באמצעות הקמת י”א ישובים חדשים בנגב. המבצע, הגדול בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ עד אז, נועד לסייע בהכללת הנגב בגבולות המדינה היהודית העתידה לקום, ולמפרע סייע מאוד  גם בייצוב ישובים ומוצבי הגנה לקראת מלחמת העצמאות. במבצע שנערך בשיטת “חומה ומגדל”, השתתפו מאות מתיישבים מכל התנועות המיישבות שהקימו בלילה אחד את כפר דרום וסעד, נירים, בארי ונבטים וישובים רבים נוספים. הבריטים שהופתעו מהמבצע לא הפריעו לביצועו, ובמקביל החלו אנשי הקרן הקיימת בהנחת קו מים לנקודות החדשות שחלקם היו  רחוקות מאוד מכל ישוב יהודי אחר, כדי לאפשר את פיתוח ההתיישבות ועיבוד האדמות. הנגב שוב פורח

נואם כריזמטי, עסקן ומנהיג, איש תנועת חובבי ציון וראש מחנה המתנגדים לתוכנית אוגנדה של הרצל. מנחם אוסישקין שנולד ברוסיה למשפחה חב”דית  נמנה מגיל צעיר עם מנהיגיה של התנועה הציונית. הוא השתתף בקונגרסים הציונים מראשיתם,  עמד בראש המתנגדים לתוכנית אוגנדה של הרצל וניסה לפעול לארגון הישוב היהודי בארץ ישראל עוד בשלהי התקופה העותומנית .כיהן שנים רבות כיושב ראש הקרן הקיימת לישראל תוך שהוא מוביל את גאולת  אדמות עמק יזרעאל תחת הססמא “אל תאמר מחר נגאל –שמא נאחר”. .אוסישקין שהיה מובילי הקו הניצי בעימות היהודי ערבי  וכונה בשל כך “איש הברזל”, התנגד בחריפות לתוכניות לחלוקתה של הארץ וקרא להתיישבות בכל חלקיה. אוסישקין שפעל רבות להנחלת העברית והיה ממעצבי מערכת החינוך הלאומית נפטר ביא תשרי תש”ב (2.10.1941) ונקבר במערת ניקנור שבהר הצופים אותו קיווה להפוך לבית הקברות הלאומי של התנועה הציונית. על שמו מוסדות ורחובות, הישוב כפר מנחם וכמובן קבוצת הפועל אוסישקין תל אביב, ששיחקה שנים רבות באצטדיון הנושא את שמו.

אלוף משנה יצחק בן שהם נולד (1936) באיזמיר שבטורקיה, וגדל והתחנך בקיבוץ טירת צבי ובירושלים. בצבא שירת בחטיבת גבעתי ובשריון, ושלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים התמנה למפקד חטיבת ברק (חטיבה 188). עם פרוץ הקרבות בצוהרי יום הכיפורים, פיקד בן שהם על הכוחות שבמרכז הגולן ובדרומו, שניסו לעצור את שטפון הטנקים הסוריים שעלו עליהם בכמותם פי כמה וכמה. על אף שכבר בשעות הראשונות לקרבות נפגעו רוב לוחמי החטיבה ומפקדיה, המשיך בן שהם לעמוד בראש כוחותיו. בעיטור העוז שקיבל לאחר נפילתו נכתב: “למרות שהחטיבה נדלדלה, והכוחות שנותרו לו היו עייפים ומוכים, לחם עד כלות נשמתו תוך הפגנת עקשנות, אומץ לב ומנהיגות למופת”. ביום י”א בתשרי תשל”ד (7.10.1973) נהרג שהם בשעה שניסה להגן על מחנה “נפח” מפני הפלישה הסורית. יחד עימו נפל קצין האג”ם שלו, רס”ן בני קצין. הקרבות הנואשים שניהלו בן שהם ואנשיו האטו את התקדמות הסורים, ואפשרו לצה”ל להיערך להתקפת נגד. לפני מספר שנים יצא לאור הספר “על בלימה”, המתאר את קרבות הגבורה של חטיבת ברק.

במשך כל שעותיו הארוכות של הצום, חיכו לקול השופר המתפללים ברחבת הכותל הצרה והצפופה של ימי המנדט. במשך כל אותן שעות בלשו עיניהם של השומרים הבריטיים וסייעניהם הערבים אחר שופר, שהתקיעה בו הייתה עלולה “חלילה” להפר את הסטטוס קוו, ולפיו הוואקף מואיל בטובו לאפשר ליהודים להתפלל בכותל אך אסור להם להפגין בו בעלות באמצעות הצבת מתקנים או תקיעה בשופר. חניכי תנועת בית”ר סירבו לקבל עליהם את הדין. ביום הכיפורים תרצ”ד (30.9.1933) הטמין חבר בית”ר אהרן צוקרמן (שלימים נהרג כמפקד באצ”ל בעת הקרב לכיבוש יפו) שופר בבגדיו, ותקע בו עם סיום התפילה. מעצרו של צוקרמן לא הרתיע את הבית”רים, ומדי שנה היה אחד מאנשיהם מפר את האיסור ומשמיע קול תרועה בשופרו עם צאת הצום. פעילותם ומסירותם של אנשי בית”ר לשמירת המנהג והכבוד הלאומי מונצחת ב”מוזיאון פלוגת הכותל” שברובע היהודי בירושלים. לימים, קרא השופר בקול גדול עם שחרור העיר בידי לוחמי צה”ל. הציפיה ל”שופר קורא בהר הבית” עדיין ממתינה להשלמת הגאולה. גמר חתימה טובה.

מאות מאמרים וספרים ניסו לנתח את כשלונו הגדול של המודיעין הישראלי שלא צפה את המתקפה הסורית והמצרית שתואמה ליום הקדוש בשנה. התפיסה (“הקונספציה”) של “סבירות נמוכה”, למלחמה הביאה לכך שגם  בט’ בתשרי תשל”ד (5.10.1973) פחות מיממה לפני שהחלו הקרבות, העדיפו רוב הבכירים במערכת המודיעין להתעלם מתצלומי האויר של כוחות האויב הנערכים לפלישה, מאזהרתו של המלך חוסיין ומתחנוניהם של קצינים זוטרים שהתריעו מהאסון העומד בשער. רק המסר  שהעביר בליל יום כיפור עצמו סוכן  המוסד המסתורי “בבל”, אשרף מרואן המצרי, ולפיו המלחמה עומדת בפתח  שכנע את ראשי מערכת הבטחון והמדינה להתחיל בתהליך של גיוס מילואים מוגבל, מעט מדי ומאוחר מדי. צופרי האזעקה שיללו בצהרי יום כיפור נחרתו בתולדות מדינת ישראל והשפיעו על תודעתו של דור שלם. מלחמת הגבורה של  הכוחות המעטים שעמדו מעטים מול רבים מול הפולש, מסירותם של לוחמי המילואים ואומץ ליבם הצליחו תוך קרבנות מרובים להביא למהפך במלחמה ולהדיפת האויב. זכרונו של חטא היוהרה והשאננות נשאר  כאות אזהרה לדורות.

שמות רבים לאותו מסמך, שבשפה משפטית קרה ותמימה גזר את גורלם של מיליונים. יש הזוכרים אותו בתור “פקודת הגטאות”. יש המכנים אותו בשם “איגרת הבזק”, על שם המהירות שבה הופץ ליחידות הגרמניות ברחבי פולין הכבושה. ויש המשתמשים בשם “איגרת היידריך”, על שמו של מפקד שירותי הביטחון הנאציים ומחבר אותה איגרת, ריינהרד היידריך. האיגרת, שנשלחה ביום ח’ בתשרי ת”ש (21.9.1939), ציוותה על ריכוזם של יהודי פולין בכמה ערים ועיירות מרכזיות, רצוי שיהיו סמוכות למסילות ברזל. היא אף הורתה על הקמתן של מועצות יהודים שיבצעו את פקודות הגרמנים, ויישאו באחריות “על כל מלוא משמעותה” למילוי הוראות אלו. האיגרת המליצה גם על סגירת הגטאות, ניצול כלכלי של היהודים, ומעל הכול – רמזה במילים מקפיאות דם על פתרון סופי שעתיד להתחולל בקרוב, ושאת ההכנות אליו יש לשמור בסוד כמוס. בשמה של האיגרת נדחקו מיליוני יהודי פולין לגטאות, “ארגזי המוות” כפי שכינו אותם הנאצים, והופקרו לחיים של רעב, של מגפות ושל דיכוי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, ניתנו ההוראות לעבור לביצועו של הפתרון הסופי.

הטיל שפילח את השמים שמעל בסיס פלמחים, בח’ בתשרי תשמ”ח (19.10.1988), פתח תקופה חדשה בהיסטוריה של התעשייה והטכנלוגיה בישראל. אחרי שנים של פיתוחים וניסויים, שיתופי פעולה עם מדינות העולם והכנת תשתית מסובכת ומסועפת, המריא לשמיים אופק 1-הלווין הישראלי הראשון. שיגורו של אופק  לחלל, הכניס את ישראל למועדון מצומצם ויוקרתי של מדינות בעלות יכולת מסחרית, טכנלוגית ובעיקר צבאית ומודיעינית לפעול בחלל.  מאז שוגרו עוד לווינים רבים המשמשים הן את התעשייה הישראלית והן את זרועות הביטחון, בתור עיניים טובות  הבוחנות את כל הנעשה במדינות האויב מקרוב ומרחוק. אופק והלווינים שבאו אחריו מהווים את גולת הכותרת לפעילותה של התעשיה האויירית והחברות הקשורות אליה, פעולות שהחלו סמוך לקום המדינה במפעל צנוע לשיפוץ מטוסים והפכו להיות אחת מחברות הטכנלוגיה האווירית והצבאית הגדולות בעולם כולו.

סדרת הפיצוצים זעזעה את העיר קייב. פצצות עם מנגנוני השהיה שהטמינו פרטיזנים רוסיים במטות צבא הכיבוש הגרמני בבירת אוקראינה גרמו לנפגעים רבים. הממשל הנאצי החליט על פעולת תגמול מיידית. כרוזים שהופצו ברחבי קייב דרשו מכל “יהודוני העיר” להתייצב עם מטלטליהם סמוך ל”באבי יאר”, ערוץ נחל הסמוך לעיר. בבוקר ח’ בתשרי תש”ב (29.9.1941) נאספו רבבות יהודים במקום המיועד שהוקף במשמרות גרמנים ואוקראינים. בקבוצות של כמה עשרות נלקחו היהודים ללב הערוץ ושם נורו. במהלך היום נרצחו למעלה משלושים אלף יהודים, ברצח ההמוני הגדול הראשון שבוצע בידי הנאצים. בודדים שהתחזו למתים שרדו. במהלך המלחמה רצחו הגרמנים במקום עוד רבבות יהודים, צוענים ושבויים. לקראת סוף המלחמה הביאו הנאצים למקום אסירי מחנות ריכוז שאולצו לטשטש את עקבות הרצח. גם המשטר הסובייטי שחזר למשול במקום בסוף המלחמה העדיף להשכיח את האירועים. במהלך השנים נערכו בבאבי יאר אזכרות מחתרתיות שאותן ארגנו פעילי עלייה יהודיים ופעילי זכויות אדם. כיום, נחשב המקום כאתר הנצחה לאומי באוקראינה, שאף הוציאה בול המוקדש למקום.

במסיבת העיתונאים הסודית שערך שר האוצר, לוי אשכול, נדהמו עורכי העיתונים לראות את הבקבוק הקטן המלא בנוזל השחור שאותו שלף השר מתיקו. החדשות שהגיעו מקידוח הנפט של חברת לפידות בחוליקאת (חלץ) שבצפון הנגב, הכניסו את מדינת ישראל הצעירה לאופוריה. כותרות העיתונים בז’ בתשרי תשט”ז (23.9.1955), “יום שישי הגדול”, היום שבו פורסמה הידיעה בציבור, הכריזו כי “ארובות השפע נפתחו”. המונים, כולל כיתות בתי ספר על מוריהם ותלמידיהם ויחידות צבא שלמות, הגיעו לדרום לחזות בפלא, ומניות חברת הנפט זינקו פלאים. המשורר חיים שלמוני כתב את הלהיט “במחול צאו, צאינה, מני דן ועד אילת, ובקול קראו קראנה: נפט! נפט זורם בחוליקאת”, שהתנגן בתחנות הרדיו ללא הפסקה. מומחים העריכו כי מעתה תזכה ישראל לעצמאות כלכלית. האכזבה הייתה מהירה. חודש לאחר גילויו, התברר כי השדה מצומצם למדי, ובמשך שנים הוא הפיק רק מספר מועט של חביות נפט. מדינת ישראל המשיכה לחפש אוצרות טבע, ובשנים האחרונות זכינו לגילוי מרבצי הגאז, ועדיין ובסופו של דבר הסתמכה מדינת ישראל  על אוצר הטבע החשוב ביותר הקיים בה…המשאב האנושי.

תפריט נגישות