הים התיכון מול חופי פורט סעיד בבוקר י”ז בתשרי תשכ”ח (21.10.1967) היה שקט ורגוע. ספינת אח”י אילת, ועליה כמאתיים לוחמי חיל הים ביצעה סיור שגרתי לאורך קו החוף של סיני. מורשת הקרב המפוארת של הספינה מימי פעילותה במבצע סיני ובקרבות ששת הימים עמדה להסתיים בחטף. ספינת טילים מצרית שהגיחה מנמל פורט סעיד, ירתה, בהוראתו הישירה של נשיא מצרים נאצר, שני טילי ים־ים שפגעו הישר במרכז המשחתת. זמן קצר לאחר מכן נורו שני טילים נוספים שפגעו בניצולים שקפצו לים. המשחתת החלה לשקוע, ורבים מאנשיה וממערכותיה נפגעו. רבים מהלוחמים ביצעו פעולות גבורה בעת חילוץ חבריהם. במהלך כל הלילה חולצו הלוחמים בידי כוחות אוויר וים. באסון נהרגו שלושים ושנים לוחמים, וחמישה עשר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע. במצרים הוכרז יום הטבעת אילת כיום חג של חיל הים המצרי, ואילו ישראל הגיבה בהחרבת בתי הזיקוק של העיר סואץ. במלחמת יום הכיפורים נסגר המעגל, כאשר סטי”לים ישראליים הטביעו את הספינה שירתה את הטילים על “אילת”.
המיקום המרהיב על סף מדבר יהודה: למרגלות מבצר ההרודיון, סמוך למיקומה של העיירה תקוע המקראית (עירו של עמוס הנביא). סמוך לנחל תקוע ולמערת חריטון המסתורית. כל אלה משכו את ליבם של בני הגרעין המייסד. ביום י”ז בתשרי תשל”ח (29.9.1977), במסגרת מבצע הקמתם של שנים עשר יישובים חדשים ביהודה ובשומרון, אוזרחה היאחזות הנחל תקוע, שהוקמה שנתיים קודם לכן. הדגל שהרימו המייסדים היה דגל האחדות. היישוב נפתח להתיישבותם של דתיים וחילוניים, וותיקים ועולים רבים מכל תפוצות ישראל. במהלך השנים, גדלה תקוע והפכה – על אלף ומאתיים משפחותיה – לגדול שמבין יישובי המועצה האזורית גוש עציון. האווירה המיוחדת במקום ותפיסתו הרוחנית הייחודית של רב היישוב במשך שנים רבות, הרב מנחם פרומן זצ”ל, תרמו ליצירת מסגרות רוחניות, חינוכיות, חברתיות ותרבותיות ייחודיות ביישוב, שמשכו אליהן תשומת לב מכל רחבי הארץ. ענפי חקלאות, אומנות ותיירות, אישי ציבור ותרבות המתגוררים ביישוב, ישיבה גבוהה ברוח שיטתו של הרב שטינזלץ, ובית ספר המשלב בין האוכלוסיות בשם “אחדות ישראל”, תורמים להמשך פריחתה ושגשוגה של תקוע על ספר המדבר.
מצבו של מלאי התחמושת הצה”לי הלך והדרדר. קרוב לשליש מהמטוסים כבר אבדו, ומחסור הלך והסתמן בפגזים ובציוד לחימה. מנגד, נהנו המצרים והסורים החל מיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים מרכבת אווירית וימית רוסית שמילאה את כל מחסורם. תחנוני ישראל לסיוע אמריקאי נענו בתחילה בשלילה. העמדות האנטישמיות המסורתיות במחלקת המדינה ובפנטגון, כמו גם רצונם של האמריקאים שישראל לא תשפיל יותר מדי את מדינות ערב, הביאו להתמהמהות בקבלת ההחלטה. רק לחץ של ידידי ישראל על הנשיא ניקסון, ואולי גם רמיזות על פעילות גרעינית, הביאו לשינוי. בט”ז בתשרי תשל”ד (12.10.1973) הורה הנשיא: “תנו להם כל מה שיכול לעוף”. קרוב לשש מאות טיסות של מטוסי תובלה של חיל האוויר האמריקאי התקיימו במשך ימי מבצע “ניקל גראס”. קרוב למאה מטוסי קרב ושלושים אלף טון ציוד לחימה נפרקו בנמל התעופה לוד בידי חיילי צה”ל הנרגשים. “אנחנו יורים כל בוקר מה שאנחנו מקבלים מהאמריקאים בערב” אמר הרמטכ”ל דדו. במקביל לרכבת האווירית התקיימה גם ” רכבת ימית” שהביאה ציוד רב ואובטחה בידי חיל הים מפני התנכלויות אויב. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי משקלה וחשיבותה של הרכבת האווירית והימית שהגיעה, למעשה, רק לקראת סוף המלחמה.
החום בבקעת הירדן היה נורא. רוב חייליו של “גדוד 38 של קלעי המלך”, הגדוד העברי הראשון שגויס לצבא הבריטי מקרב מתנדבים יהודיים מבריטניה ומארץ ישראל, חלו במלריה וסבלו מתשישות. הפקודה שהגיעה מהגנרל אלנבי דרשה מהלוחמים להתגבר על הקשיים ולהצטרף למערכה למען השלמת כיבוש הארץ מידי הטורקים. הגדוד נדרש לתפוס את מעברות הירדן ולנתק את הכוחות הטורקיים שבארץ ישראל המערבית. בפיקודו של מפקד הגדוד האירי חובב התנ”ך, קולונל פטרסון, נע הגדוד למעבר אום שורט שמצפון לגשר, שלְיָמים ייקרא “גשר אלנבי”. ההתקפה הראשונה על הכוחות הטורקיים שהחזיקו בגשר נכשלה, והגדוד סבל אבדות. פלוגה בפיקודו של זאב ז’בוטינסקי, יוזם רעיון הגדודים העבריים, ניגשה מיד להתקפה נוספת. בט”ז בתשרי תרע”ט (22.9.1918) נתפס הגשר מידי הכוחות הטורקיים. הפעילות הקרבית הראשונה (והיחידה) של הגדודים העבריים במערכה על ארץ ישראל הוכתרה בהצלחה. הלוחמים היהודיים נעו לתוככי עבר הירדן, ובהמשך חזרו עטורי ניצחון ליישובים היהודיים בארץ ישראל. לימים, הוקם במְקום הקרב היישוב “נתיב הגדוד” שנועד להנציח את פעילותם של הגדודים העבריים.
