אילת במצולות (הטבעת אח”י אילת)

הים התיכון מול חופי פורט סעיד בבוקר י”ז בתשרי תשכ”ח (21.10.1967) היה שקט ורגוע. ספינת אח”י אילת, ועליה כמאתיים לוחמי חיל הים ביצעה סיור שגרתי לאורך קו החוף של סיני. מורשת הקרב המפוארת של הספינה מימי פעילותה במבצע סיני ובקרבות ששת הימים עמדה להסתיים בחטף. ספינת טילים מצרית שהגיחה מנמל פורט סעיד, ירתה, בהוראתו הישירה של נשיא מצרים נאצר, שני טילי ים־ים שפגעו הישר במרכז המשחתת. זמן קצר לאחר מכן נורו שני טילים נוספים שפגעו בניצולים שקפצו לים. המשחתת החלה לשקוע, ורבים מאנשיה וממערכותיה נפגעו. רבים מהלוחמים ביצעו פעולות גבורה בעת חילוץ חבריהם. במהלך כל הלילה חולצו הלוחמים בידי כוחות אוויר וים. באסון נהרגו שלושים ושנים לוחמים, וחמישה עשר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע. במצרים הוכרז יום הטבעת אילת כיום חג של חיל הים המצרי, ואילו ישראל הגיבה בהחרבת בתי הזיקוק של העיר סואץ. במלחמת יום הכיפורים נסגר המעגל, כאשר סטי”לים ישראליים הטביעו את הספינה שירתה את הטילים על “אילת”.

המיקום המרהיב על סף מדבר יהודה: למרגלות מבצר ההרודיון, סמוך למיקומה של העיירה תקוע המקראית (עירו של עמוס הנביא). סמוך לנחל תקוע ולמערת חריטון המסתורית. כל אלה משכו את ליבם של בני הגרעין המייסד. ביום י”ז בתשרי תשל”ח (29.9.1977), במסגרת מבצע הקמתם של שנים עשר יישובים חדשים ביהודה ובשומרון, אוזרחה היאחזות הנחל תקוע, שהוקמה שנתיים קודם לכן. הדגל שהרימו המייסדים היה דגל האחדות. היישוב נפתח להתיישבותם של דתיים וחילוניים, וותיקים ועולים רבים מכל תפוצות ישראל. במהלך השנים, גדלה תקוע והפכה – על אלף ומאתיים משפחותיה – לגדול שמבין יישובי המועצה האזורית גוש עציון. האווירה המיוחדת במקום ותפיסתו הרוחנית הייחודית של רב היישוב במשך שנים רבות, הרב מנחם פרומן זצ”ל, תרמו ליצירת מסגרות רוחניות, חינוכיות, חברתיות ותרבותיות ייחודיות ביישוב, שמשכו אליהן תשומת לב מכל רחבי הארץ. ענפי חקלאות, אומנות ותיירות, אישי ציבור ותרבות המתגוררים ביישוב, ישיבה גבוהה ברוח שיטתו של הרב שטינזלץ, ובית ספר המשלב בין האוכלוסיות בשם “אחדות ישראל”, תורמים להמשך פריחתה ושגשוגה של תקוע על ספר המדבר.

מצבו של מלאי התחמושת הצה”לי הלך והדרדר. קרוב לשליש מהמטוסים כבר אבדו, ומחסור הלך והסתמן בפגזים ובציוד לחימה. מנגד, נהנו המצרים והסורים החל מיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים מרכבת אווירית וימית רוסית שמילאה את כל מחסורם. תחנוני ישראל לסיוע אמריקאי נענו בתחילה בשלילה. העמדות האנטישמיות המסורתיות במחלקת המדינה ובפנטגון, כמו גם רצונם של האמריקאים שישראל לא תשפיל יותר מדי את מדינות ערב, הביאו להתמהמהות בקבלת ההחלטה. רק לחץ של ידידי ישראל על הנשיא ניקסון, ואולי גם רמיזות על פעילות גרעינית, הביאו לשינוי. בט”ז בתשרי תשל”ד (12.10.1973) הורה הנשיא: “תנו להם כל מה שיכול לעוף”. קרוב לשש מאות טיסות של מטוסי תובלה של חיל האוויר האמריקאי התקיימו במשך ימי מבצע “ניקל גראס”. קרוב למאה מטוסי קרב ושלושים אלף טון ציוד לחימה נפרקו בנמל התעופה לוד בידי חיילי צה”ל הנרגשים. “אנחנו יורים כל בוקר מה שאנחנו מקבלים מהאמריקאים בערב” אמר הרמטכ”ל דדו.  במקביל לרכבת האווירית התקיימה גם ” רכבת ימית” שהביאה ציוד רב ואובטחה בידי חיל הים מפני התנכלויות אויב. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי משקלה וחשיבותה של הרכבת האווירית  והימית שהגיעה, למעשה, רק לקראת סוף המלחמה.

החום בבקעת הירדן היה נורא. רוב חייליו של “גדוד 38 של קלעי המלך”, הגדוד העברי הראשון שגויס לצבא הבריטי מקרב מתנדבים יהודיים מבריטניה ומארץ ישראל, חלו במלריה וסבלו מתשישות. הפקודה שהגיעה מהגנרל אלנבי דרשה מהלוחמים להתגבר על הקשיים ולהצטרף למערכה למען השלמת כיבוש הארץ מידי הטורקים. הגדוד נדרש לתפוס את מעברות הירדן ולנתק את הכוחות הטורקיים שבארץ ישראל המערבית. בפיקודו של מפקד הגדוד האירי חובב התנ”ך, קולונל פטרסון, נע הגדוד למעבר אום שורט שמצפון לגשר, שלְיָמים ייקרא “גשר אלנבי”. ההתקפה הראשונה על הכוחות הטורקיים שהחזיקו בגשר נכשלה, והגדוד סבל אבדות. פלוגה בפיקודו של זאב ז’בוטינסקי, יוזם רעיון הגדודים העבריים, ניגשה מיד להתקפה נוספת. בט”ז בתשרי תרע”ט (22.9.1918) נתפס הגשר מידי הכוחות הטורקיים. הפעילות הקרבית הראשונה (והיחידה) של הגדודים העבריים במערכה על ארץ ישראל הוכתרה בהצלחה. הלוחמים היהודיים נעו לתוככי עבר הירדן, ובהמשך חזרו עטורי ניצחון ליישובים היהודיים בארץ ישראל. לימים, הוקם במְקום הקרב היישוב “נתיב הגדוד” שנועד להנציח את פעילותם של הגדודים העבריים.

“שחקי שחקי על החלומות…כי עוד באדם אאמין”, “אומרים ישנה ארץ”, “הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח”, “בזכותם העולם קיים” – נכסי צאן הברזל של השירה העברית ועוד מאות יצירות  מקוריות ומתורגמות, היו פרי עטו של שאול טשרניחובסקי, שנולד בברוסיה בשנת 1875.  במגיל צעיר החל בכתיבת שירים ועסק בתרגום יצירות מופת מהספרות העולמית במקביל ללימודי הרפואה. בראשית שנות השלושים התיישב טשרניחובסקי בתל אביב, והפך לאחד מבכירי היוצרים בארץ. טשרניחובסקי, שנישא לאישה לא יהודייה (אמנם בִּתָּהּ לימים התגיירה), כתב יצירות רבות ובהן התריס נגד העולם הדתי וקרא ליצירת תרבות עברית השואבת מתרבות יוון הקלאסית. עם זאת, בשיריו הוא מרבה לתאר באהבה את קורות העם היהודי בגולה, ומצדיע לגבורת האמונה. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בדמותו הטראגית של המלך שאול, ובחיי הישוב היהודי המתחדש בארץ ובאתגריו, והציג בכתביו עמדות לאומיות. בחתימת הנודע שבשיריו “אני מאמין”, הבטיח כי “ישוב יפרח גם עמי ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר ממנו, עין בעין יראה אור”. שאול טשרניחובסקי נפטר בירושלים בסוכות, ט”ו תשרי תש”ד (14.10.1943), ונקבר בתל אביב.

יש הטוענים כי הגיע מתימן. אחרים טענו שהיה בן לקהילה היהודית באתיופיה  או בחצי האי ערב, ויש המשערים שאולי היה סוכן כפול מטעמו של סולימן המפואר, סולטן האימפריה העות’מאנית. העובדה הידועה היא שבשנת 1524 הוא הופיע בשערי ונציה, כשהוא מכריז שהוא נציגה של ממלכת חבור היהודית אדירת הכוח, המאכלסת את בני עשרת השבטים, וברצונו לכונן ברית משותפת יהודית נוצרית כדי לכבוש את ארץ ישראל מידי האסלאם. דמותו המרשימה של הראובני, והתסיסה המשיחית שרווחה בימים שלאחר גירוש ספרד, הביאו יהודים רבים לתמוך בו ולקדם את מטרותיו. נישא על גבי הצלחתו, נפגש הראובני עם האפיפיור ועם מלך פורטוגל, והללו שקלו לכרות עימו את הברית המבוקשת. בליסבון, הופעתו של הראובני עוררה את סופר המלך, יהודי אנוס בשם דייגו פירס, לשוב ליהדות ולהיקרא מעתה בשם שלמה מולכו. הראובני ומולכו המשיכו במסעותיהם עד שאנשי האינקוויזיציה עצרו אותם בטענה שהם מעוררים כפירה ותסיסה בקרב האנוסים שכונו “הנוצרים  החדשים”. מולכו הוצא להורג, ומספר שנים אחריו הועלה על המוקד בי”ד בתשרי ה’רצט (8.9.1538) גם הראובני.

המברק שהגיע ללשכת הרמטכ”ל בתל אביב בבוקר י”ד בתשרי תשל”ד (10.10.1973) נכתב אחרי לילות וימים ארוכים של דם, שכול וגבורה. “מאושר להודיעך”, כתב אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, “כי אחרי ארבעה ימי קרבות קשים הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי…קו הפסקת האש ברמת הגולן (הקו הסגול) כולו בידינו”.  בשעה שבתל אביב נשמו מפקדי הצבא לרווחה, הטנקים ולוחמי החי”ר של אוגדות רפאל איתן ודן לנר, שהצליחו סוף סוף להשמיד את הכוחות הסוריים באזור חושניה, דהרו מזרחה לעומק סוריה. עשרה ימים לאחר מכן הם כבר עמדו ארבעים ק”מ מדמשק. הסורים, שהפתיעו את הלוחמים המעטים עם תחילת המלחמה, ובמוצאי יום הכיפורים כבר היו בדרכם לכינרת ולנהר הירדן, נסוגו כשהם מותירים אחריהם מאות טנקים ונגמ”שים. ההכרעה של הפיקוד הבכיר להטיל את כל המשאבים האפשריים של כוחות האוויר והמילואים לזירה הצפונית התבררה כנכונה, וכעת ניתן היה להפנות את המאמץ לסיני. מחיר הדמים האיום ששילם צה”ל בקרבות הבלימה, מונצח עד היום באנדרטאות הפזורות כמעט בכל מקום ברחבי הרמה

תקלה בחימוש של מטוס הפנטום שחג מעל מטרות המחבלים בצידון בעת תקיפה שגרתית של צה”ל ביום י”ג בתשרי תשמ”ז (16.10.1986), הביאה לנטישתו בידי שני אנשי הצוות. הטייס חולץ במבצע הרואי על ידי מסוק קוברה, ואילו הנווט, סרן רון ארד (יליד 1958), נלכד בידי אנשי ארגון “אמל”, ומאז נעלמו עקבותיו. במשך עשרות שנים השקיעה מדינת ישראל מאמצים אדירים חובקי עולם כדי לאתר את רון, אך לשווא. הנווט הועבר, כנראה, בשלב כלשהו מידי אנשי אמל לידי החיזבאללה. אלו, מצידם, העבירו לישראל מפעם לפעם תמונות וחפצים של רון, אולם לא הסכימו לעסקת חילופין. עשרות בכירי חיזבאללה נחטפו בידי צה”ל כדי להוות קלפי מיקוח לארד, אך המהלך לא צלח והחטופים שוחררו בפקודת בג”ץ. שמועות על שהותו של ארד בסוריה או באיראן לא הוכחו כמבוססות, ודוחות מודיעין קבעו בראשית המאה העשרים ואחת כי ככל הנראה הוא כבר אינו בחיים, אבל לא ניתנה לכך הכרה רשמית. במהלך השנים חיבק עם ישראל את אשתו תמי ואת ביתו יובל, והתקווה כי “לחופש נולד” הייתה שותפה לרבים.

“המשדר הצבאי המתחיל היום בפעילותו נועד לשניים: לשמש מכשיר ביטחון והתגוננות, אמצעי קשר מהיר ויעיל לגיוס ואימון לזירוז ולהפעלה של כוחות הסדיר וחטיבות המילואים בכל חטיבות צבא ההגנה לישראל…הוא נועד גם לשמש בצבא מכשיר לחינוך העם והנוער, אמצעי עזר תרבותי לקליטת עולים, להנחלת הלשון, להקניית ידיעת הארץ ותולדות האומה, לליכוד שבטי ישראל, לחישול רצון לאומי ואחריות ממלכתית, להאדרת החזון ההיסטורי של עם ישראל לחיי עבודה, שלום, צדק, חירות ואחווה”. כך פתח שר הביטחון וראש הממשלה, דוד בן גוריון, את שידוריה של תחנת השידור הצבאית גלי צה”ל ביום י”ג בתשרי תש”י (24.9.1950). תוך מספר שנים הפכה התחנה לאחת הפופולריות בקרב קהל המאזינים הישראלי. אנשי תקשורת מקצועיים ליד חיילים צעירים (שלימים הפכו לכוכבי תקשורת) שילבו בין אופי אזרחי לצבאי במסגרת השידורים. במשך השנים נמתחה ביקורת ציבורית רבה על האופי ה”תל אביבי” של אנשי התחנה (שהשתנה במידת מה בשנים האחרונות), על מידת ההתאמה שלה ליעדים שאותם קבע בן גוריון, ועל הצורך העקרוני בתחנה מסוג זה.

הדיון במליאת הכנסת בליל י”ב בתשרי תשנ”ה (5.10.1995) היה סוער. על הפרק עמד ההסכם שנחתם ימים ספורים קודם לכן בין ממשלת ישראל לאש”ף (הסכם אוסלו ב). במסגרת ההסכם, הסכימה ישראל להעביר לשליטת אש”ף חלקים משטחי יהודה ושומרון וכמעט את כל רצועת עזה. בשטח זה נכללו כשש ערים, ארבע מאות וחמישים כפרים ותשעים אחוז מהאוכלוסייה הפלשתינית.  כל הישובים היהודיים וצירי הגישה אליהם נשארו בשלב זה בשליטת צה”ל, והשטח עצמו חולק לשטחי A, B ו-C, על פי היקף השליטה בהם של צה”ל ושל הפלשתינים. ראש הממשלה, רבין, ותומכיו טענו כי ההסכם ידאג לביטחון ישראל, ויביא לשמירת השליטה על ירושלים, על הבקעה ועל גושי ההתיישבות. מנגד, טענו אנשי האופוזיציה מימין, כי ההסכם מסכן את בטחון ישראל וימיט על המדינה טרור בהיקף שלא ידענו. בסופו של דבר, הוכרעה ההצבעה על חודם של שני קולות, לטובת תומכי ההסכם. בין התומכים היו שניים מחברי סיעת “צומת” הימנית, שהסכימו לתמוך בהסכם לאחר שהובטחו להם מינויים ומשרות. מסביב לכנסת וברחובות ירושלים נערכה הפגנת ענק של המונים שמחו נגד ההסכם, אך ללא הועיל.