המברק שהגיע ללשכת הרמטכ”ל בתל אביב בבוקר י”ד בתשרי תשל”ד (10.10.1973) נכתב אחרי לילות וימים ארוכים של דם, שכול וגבורה. “מאושר להודיעך”, כתב אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, “כי אחרי ארבעה ימי קרבות קשים הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי…קו הפסקת האש ברמת הגולן (הקו הסגול) כולו בידינו”.  בשעה שבתל אביב נשמו מפקדי הצבא לרווחה, הטנקים ולוחמי החי”ר של אוגדות רפאל איתן ודן לנר, שהצליחו סוף סוף להשמיד את הכוחות הסוריים באזור חושניה, דהרו מזרחה לעומק סוריה. עשרה ימים לאחר מכן הם כבר עמדו ארבעים ק”מ מדמשק. הסורים, שהפתיעו את הלוחמים המעטים עם תחילת המלחמה, ובמוצאי יום הכיפורים כבר היו בדרכם לכינרת ולנהר הירדן, נסוגו כשהם מותירים אחריהם מאות טנקים ונגמ”שים. ההכרעה של הפיקוד הבכיר להטיל את כל המשאבים האפשריים של כוחות האוויר והמילואים לזירה הצפונית התבררה כנכונה, וכעת ניתן היה להפנות את המאמץ לסיני. מחיר הדמים האיום ששילם צה”ל בקרבות הבלימה, מונצח עד היום באנדרטאות הפזורות כמעט בכל מקום ברחבי הרמה

המחנך הדגול שעמד בראש צעדת הילדים בדרכם אל הרכבת לטרבלינקה, שם נרצחו בכ”ד באב תש”ב (7.8.1942), נודע עוד מצעירותו כאחת הדמויות הייחודיות שהצמיחה יהדות פולין. הנריך גולדשמידט, שנהג לחתום בשמו הספרותי “יאנוש קורצ’ק” נולד בפולין (1878), גדל במשפחה קשת יום, למד רפואה ושירת כרופא צבאי בצבא הרוסי ובצבא הפולני. לאחר שירותו, החל לעבוד כרופא ילדים, ובמקביל פרסם ספרי ילדים והגות חינוכית, שבה קרא לשמור על זכויות הילד ולהאמין בכוחם של בני הנעורים. המודלים החינוכיים שפיתח אומצו בימי חייו ולאחר מותו בידי מחנכים בכל העולם. קורצ’ק, שלא זכה להקים משפחה, עמד בראש בית יתומים גדול בוורשה. שם יישם את שיטותיו החינוכיות, וטען כי בעיניו הילדים שטיפל בהם ושגידל אותם היו ילדיו לכל דבר. מי שהיה ממקימי השומר הצעיר, מחבר סדרת הספרים המופלאה “המלך מתיא”, דמות ייחודית שזכתה להערכה רבה מכלל האוכלוסייה גם בפולין האנטישמית, נאבק עד הרגע האחרון להציל את ילדיו בגטו ורשה הגווע, ומשלא עלה הדבר בידו, סירב לכל הצעות המילוט והלך עימם אל מותם.

בקיבוץ בארי שבגבול הרצועה, בקריה החינוכית והאקדמית שבבית ברל ובאתרים רבים ברחבי הארץ, זוכרת את מדינת ישראל את ברל, אחד האידאולוגים ואישי הרוח הבולטים בתנועת העבודה הציונית. ברל כצנלסון, שנולד ברוסיה בשנת 1887  (25.1.1887). עלה לארץ בימי העלייה השנייה והפך במהרה להוגה וליוצר שנחשב למורה דרכם של תנועת העבודה בכלל ושל דוד בן גוריון בפרט. הוא זה שניסח את נוסח ה”יזכור” לחללי תל חי, שהפך לימים לנוסח היזכור לחללי צה”ל, והוא זה שהקים את הוצאת הספרים “עם עובד” ואת העיתון דבר, כדי להעצים את היצירה הרוחנית והתרבותית בקרב הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. במאמריו ובכתביו קרא ברל לאחדות ישראל, חלוציות, ובניין האומה ברוח הסוציאליזם. בשונה מחלק מחבריו, לא מרד ברל במסורת היהודית, היה מאוהדיה של הציונות הדתית (אם כי לא פעם חלק על דרכה) ותקף בחריפות את אלו שביקשו לפגוע באבל ביום תשעה באב או לייבא לארץ בשר חזיר. ברל, נפטר במפתיע בגיל 57 ביום כד’ אב תש”ד (12.8.1944) .

ארבעים יום וארבעים לילה נפתחו ארובות השמים ונבקעו המעיינות. חודשים רבים עברו עד ששככו מעט המים, וניתן היה לפתוח צוהר לתיבה. משלוח העורב כשל, וכך גם שילוחה הראשון של היונה. ביום כ”ד באב (לפי שיטתו של הרמב”ן), נראתה סוף סוף התקווה. היונה שנשלחה עם בוקר שבה לעת ערב, ו”הנה עלה זית טרף בפיה”. תם עונשו של דור המבול, ונוח ומשפחתו ירדו מהתיבה וקיבלו הזדמנות להתחיל מחדש. עלה הזית שהביאה היונה בפיה הפך לאחד הסמלים הידועים בהיסטוריה. במורשת היהודית מבטא ענף הזית סמל של עצמאות, כמאמר המדרש בפי היונה החותרת לעצמאות ולקבלת מזונותיה מהבורא: “מוטב  יהיו מזונותי מרורים כזית אך מידך, ולא מתוקים כדבש ומידו של אדם”. זו הייתה גם הסיבה לענף הזית בסמלה של “ההגנה”. הנצרות, לעומת זאת, אימצה מתרבות יוון את עלה הזית כסמל השלום, ושילבה אותו יחד עם היונה של נוח. סמל יונת השלום הפך לסמל אוניברסלי, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, והתגלגל גם לסמלה של מדינת ישראל ולביטוי הפוליטי “מדיניות יונית”.

הרב יעקב קנייבסקי נולד באוקראינה (1899) בעיירה הורנוסטייפל (אשר על שמה נקרא לימים “הסטייפלר”), ולמד מנעוריו בישיבות ליטא. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הרוסי, ולאחריה נמלט מרוסיה הסובייטית לפולין עם חבריו מישיבת נוברדהוק. כבר בצעירותו הוציא לאור ספר שעסק ביסודות ההלכה. בגיל עשרים ושש עלה לארץ והתיישב בבני ברק, בסמוך לגיסו ה”חזון איש”, שבו ראה את מורו ורבו והיה מקורב אליו מאוד. במהלך השנים הפך לאחד מהמנהיגים המרכזיים בציבור החרדי, ורבים עלו לביתו להתייעץ ולהתברך. פסק בתחומים רבים והתמחה בענייני רפואה ובהדרכות בתחומים חינוכיים שונים. בעולם התורה נודע לדורות בזכות סדרת הספרים שכתב על סוגיות הגמרא בשם “קהילות יעקב”. בספריו העמיק במחשבת הגמרא ובמפרשיה, וחינך דורות לחשיבה שיטתית ולהעמקה בתוכני הלימוד. נפטר בכ”ג באב תשמ”ה (10.8.1985) והובא למנוחות בבני ברק. בנו, הרב חיים קנייבסקי, משמש כיום כמנהיג הבולט של הציבור החרדי בישראל.

ליל שבת עבר בשלווה בבית משפחתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס. השר, מנהיגה של תנועת המזרחי, כיהן כראש בנק המזרחי וכסגן ראש עיריית תל אביב, היה מחותמי מגילת העצמאות והיה חבר ממשלות ישראל מאז הקמתה. הוא לא שיער כי החלטותיו המקצועיות יעלו לו בחייו. זמן קצר קודם לכן, במסגרת מדיניות ה”צנע”, נדרשו אזרחי ישראל להימנע מלנסוע ברכביהם יומיים בשבוע כדי לחסוך דלק. שר התחבורה הורה כי אחד מהימים שבהם יושבתו הרכבים יהיה יום השבת. הזעקה נגד מה שנתפס ככפייה דתית הייתה מרה, ומסע הסתה נוהל נגד פנקס. לשני קיצוניים חילוניים, המקורבים ל”תנועת הכנענים” זה הספיק. השניים – הסופר עמוס קינן וחברו שאלתיאל יאיר – זרקו רימון לבית משפחת השר בליל שבת. הרימון לא התפוצץ ולכן חזרו השניים על מעשיהם למוחרת. השר לקה בליבו וחש ברע. חודשיים לאחר מכן, ביום כ”ג באב תשי”ב (14.8.1952), נפטר. השניים נעצרו ונחקרו, אולם התייחסות סלחנית של המשטרה ושל בתי המשפט הביאה לשחרורם המהיר. דומה כי פרשת ההתנקשות הראשונה בפוליטיקאי ישראלי לאחר הקמת המדינה נמחקה באופן תמוה מההיסטוריה.

ה”מיוחסים” היו שֵם דבר בירושלים. המשפחה עלתה לארץ לאחר גירוש ספרד, ועד מהרה הפכה לחלק מרכזי בהנהגה היהודית בירושלים. בני המשפחה כיהנו פעמים רבות כ”ראשון לציון”, נשלחו כשליחים מהארץ לאסוף כספים בתפוצות הגולה, פעלו למען קיבוץ הגלויות והיו בין הראשונים שקידמו נישואים בין העדות. בהמשך, היו בין המתיישבים הראשונים מחוץ לחומות וביתם, “בית מיוחס” שבכפר שילוח, היווה את אחד המקומות שבהם התחדשה בשנים האחרונות ההתיישבות היהודית בעיר דוד. בין הבולטים שבבני המשפחה היה חכם בכור רפאל מיוחס, פוסק ותלמיד חכם שכיהן כרבם של יהודי ארץ ישראל באמצע המאה השמונה עשרה, ונפטר בכ”ב אב תקל”א (2.8.1771) חכם רפאל, שנודע בפירושיו על הרמב”ם ועל השולחן ערוך, יצא בשליחות תושבי ירושלים לאיסטנבול (=קושטא של אותם ימים) כדי להצילם מגזרותיו של מושל עות’מאני עריץ בירושלים, ומפני רעב ובצורת שפקדו את הארץ. את התלאות שעבר במסעו ואת הצלתו בדרך ניסית מפגעי הטבע ומשודדים שניסו לרצחו נפש במדבר סיני, הנציח במגילה מיוחדת שביקש מצאצאיו לקרוא מדי שנה בתאריך הצלתו. יום זה כונה במסורת המשפחתית “פורים די לוס מיוחס”.

“אתם עומדים על סף השחרור, בקרוב תגיעו לארץ החרות ותתגשם שאיפתכם לבנות את ארץ ישראל … ובנו את ארצכם כך שתהיה לכל היושב בה מקור של חופש וזכות קיום ולא תדעו עוד מלחמה”, יופ וסטרוייל  סיים את דבריו ונפרד לשלום מהקבוצה. עוד כמה עשרות נערים יהודים עברו הלילה בהדרכתו את הגבול . הוא פנה לחזור לרוטרדם שם עבד כמנהל בית הספר. עליו לעבוד כרגיל, כדי שאיש לא יחשוד במעשיו בלילות. וסטרוויל  שנולד בשנת 1889 נודע כאישיות ייחודית. הוא דגל בהימנעות מאלימות בכל מחיר ופיתח שיטות חינוך חדשות וייחודיות שהתפרסמו בכל הולנד. כאשר החלו הנאצים לגרש את יהודי הולנד להשמדה, הוא החליט לא לעמוד מנגד, ויחד עם אשתו וילי עסק בהברחתם של מאות צעירים יהודים מהמדינה. כאשר נתפס בידי הנאצים העדיף לעבור עינויים קשים ולא הסגיר את חבריו למבצע. לאחר שהוצא להורג בידי הגרמנים, מעט לפני סיום המלחמה, בכ,ב אב תש”ד (11.8.1944) היה יופ אחד מחסידי אומות העולם הראשונים שעץ לכבודם ניטע ביד ושם.

“אני ד”ר הרצל, עזור לי להקים את המדינה היהודית”. הבקשה שהייתה בפיו של הגבר המזוקן שפקד את ביתו בלונדון בסוף 1895 זעזעה את עולמו של ישראל זנגביל. זנגביל, בן למשפחת מהגרים יהודיים מרוסיה שהתיישבה בלונדון, כבר נודע בתקופה זו כסופר מפורסם, שספריו על המשבר שחווה העם היהודי נודעו ברחבי העולם. זנגביל נשבה בקסמו של הרצל והיה מראשי הכותבים בעיתונות הציונית. כמי שהעריך שהסיכוי להתיישבות בארץ ישראל קלוש, תמך בהתלהבות בהצעת אוגנדה שבה ראה מענה לבעיה היהודית. לאחר דחיית ההצעה ומות הרצל, פרש מהתנועה הציונית והקים את התנועה “הטריטוריאליסטית”, שביקשה להקים מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם שבו נראה כי יש סיכוי ריאלי יותר להצלחה מאשר בארץ ישראל. באחרית ימיו חי זנגביל בארצות הברית, ומחזהו, “כור ההיתוך”, שעסק במהגרים באמריקה, טבע  את מטבע הלשון שהיה בשימוש שנים רבות – לשבח או לגנאי – בארצות הברית ולאחר מכן גם בישראל. זנגביל, שיחד עם רעייתו אדית איירטון, היה פעיל בתנועה לשוויון זכויות הנשים, נפטר בכ”ב באב תרפ”ו (1.8.1926)

אלפי מפגינים זועמים גדשו את רחובות ירושלים. שיתוף פעולה נדיר חיבר בין חברי תנועות הנוער “השומר הצעיר” ו”בית”ר”, ששאגו “קצין ורמאכט לך הביתה”. המשטרה הגנה בכוחות מתוגברים על דרכי הגישה לבית הנשיא, וביום כ”א באב תשכ”ה (19.8.1965) הגיש רולף פאולס, מי שאיבד את זרועו בהיותו קצין גרמני בחזית המזרחית במהלך המלחמה, את כתב האמנתו כשגרירהּ של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לנשיא מדינת ישראל זלמן שז”ר. ההפגנות לא בלמו את המהלך, גם האבנים שפגעו במכונית השגריר לא בלמו את מדיניות הממשלה שביקשה למתוח קו על העבר ולקשור קשרים עם “גרמניה האחרת”. הצורך האסטרטגי בידידים לנוכח אתגריה של מדינת ישראל הכריע. שנים ארוכות מאוחר יותר, בצל קשרים כלכליים, צבאיים ומדיניים עמוקים בין גרמניה, החשובה שבמדינות אירופה, לישראל, ובצל העובדה שמסחר עם גרמניה, ביקורי תיירות בה ואף ירידה לצורך מגורים בה הפכו ללגיטימיים בעיני חלקים גדולים מהחברה הישראלית, נותרה השאלה האם החרם והכעס על הגדול שבפשעים לא תמו מוקדם מדי.

תפריט נגישות