“מייסדי המושבה מתחייבים בכל לבבם ובכל נפשם לטובת רעיון יישוב ארץ ישראל, ולהתהלך לרוח תורתנו ולאום ישראל…ומתחייבים לעורר ליבות עמנו ליישוב ארץ ישראל ובניין הריסות הלאום”.  ההסכם שעליו חתמו חברי “ועד חלוצי יְסוּד הַמַּעֲלָה”, קבוצת עולים ותושבים ותיקים בארץ שתרו אחרי קרקעות להקמת התיישבות, סלל את הדרך להקמת המושבה. 3,340 דונם שנקנו במחיר 15 פרנק לדונם, היו המחיר לאדמת “עין הקורא”, שנקראה בפי המתיישבים “ראשון לציון”. בט”ו באב תרמ”ב (31.7.1882) עלו על גבעה בין רמלה לחוף הים מייסדי המושבה. בדרכם להיות העיר הרביעית בגודלה בישראל, בת כרבע מיליון תושבים, התמודדו מייסדי ראשון עם הצקות התורכים, קשיי פרנסה ואתגר אדיר במציאת באר המים שהונצחה גם בסמל העיר. הברון רוטשילד שנחלץ לעזרת המתיישבים, ושלעיתים פקידיו גם רדו בהם, הקים בראשון את יקב כרמל הראשון (שהיה גם המקום הראשון שבו פרצה בארץ שביתת פועלים עבריים…). בראשון לציון גם הוקמו גן הילדים העברי הראשון ובית הספר העברי הראשון, התארגנו פעולות “ההגנה” באזור הדרום, ופרח ענף הגפנים. מזל טוב ראשון!

הגסטאפו ומשתפי הפעולה הבלגיים הלכו וסגרו על הקהילה היהודית במדינה. עוד ועוד יהודים נשלחו למחנות המעבר והריכוז, ומהם מזרחה למחנות המוות שבפולין. צעירים יהודים אמיצים ועסקני הקהילה חברי “ועד ההגנה של יהודי בלגיה” חיפשו נואשות אחר מי שיוכל להושיע. פנייתם אל איבון נוז’ן(ילידת 1900), ראש “הסוכנות הלאומית למען הילד” והאחראית על בתי היתומים במדינה, לא נפלה על אוזניים ערלות. ארבעת אלפים הילדים שהצליחה המחתרת להבריח שוכנו בידי איבון ואנשיה בבתי יתומים ובקרב משפחות של חסידי אומות העולם, רבים מהם קתוליים. קשריה והכספים שהצליחה לגייס למימון המבצע (כולל אלו שהוצנחו במיוחד עבורה ממטוסים בריטיים שטסו מעל שמי בריסל) לאחר שכספיה של המחתרת היהודית אזלו, אפשרו את הצלת היהודים ואת חילוצם, גם כאשר הסגירו אותם מלשינים לגרמנים. היא לא היססה לערב במבצע גם את מלכת בלגיה, אליזבת, וכך הצליחה להציל בית יתומים גדוש בילדים יהודיים שכמעט ונלכד בידי הגרמנים. איבון, הנחשבת כגיבורה לאומית בבלגיה ומי שקיבלה את תואר “חסידת אומות העולם” מיד ושם, נפטרה בט”ו באב תשמ”ז (10.8.1987)

החלום התחיל מעבר לים. פרופ’ פנחס חורגין, איש “ישיבה יוניברסיטי” שבארצות הברית, ביקש לייסד בישראל הצעירה אוניברסיטה שתתרום “תרומה נשגבה להתפתחות הרוחנית והתרבותית של המדינה ולחוסן נפש אומתנו בתפוצות”. קבוצה של אנשי אקדמיה ציוניים דתיים מצפון אמריקה ותרומות שהגיעו גם הן מעבר לים היו הכוח המניע למהלך. הם בחרו להנציח בשמה של האוניברסיטה את מנהיגם שנפטר כמה שנים קודם לכן, הרב מאיר בר אילן. הדרך לא הייתה קלה. הממסד האקדמי בישראל התנגד (כדרכו…) להקמת מסגרת נוספת, ושאלת השילוב בין מוסד בעל אופי דתי לאקדמיה מערבית הציבה, ומציבה עד היום, אתגרים בפני האוניברסיטה. בי”ד באב תשי”ג (26.7.1953) הונחה אבן הפינה לקמפוס בפאתי רמת גן. במהלך השנים השתנה אופייה של האוניברסיטה במידה רבה. היא מאכלסת רבבות סטודנטים מכל חלקי החברה הישראלית, עומדת בחזית ההוראה והמחקר בתחומים שונים, ולמרות כל התמורות שחלו באופייה, היא עדיין מציבה את הזיקה ואת המחויבות לעם ישראל ולמדינת ישראל כערך מרכזי. בליבה ניצבים המכון הגבוה לתורה והמדרשה לבנות, מוסדות המרימים את דגל שילוב התורה והמדע, כאות ומופת לחברה הישראלית.

בקיץ 1934 גילה ברל כצנלסון, מי שזוהה בימי המנדט כאידיאולוג המרכזי של תנועת העבודה, כי אחת מתנועות הנוער של תנועת העבודה החליטה להוציא את חניכיה למחנה קיץ ביום תשעה באב. כצנלסון הזועם על התעלמותם של מדריכי התנועה ממשמעותו ההיסטורית והלאומית של היום, הגיב במאמר שפורסם בעיתון “דבר” בי”ד באב תרצ”ד (26.7.1934) תחת הכותרת: “חורבן ותלישות”. בדבריו טען ברל כי אסור לנתק את הציונות המתחדשת מהעבר היהודי המפואר וכי כל התנועה הציונית תלויה בהכרה ובהזדהות עם העבר היהודי: “אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזכרון, בכל חריפות ההרגשה…של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל”. עוד כתב כי על הציבור החילוני בארץ לא להתנתק מסמלי העבר, אלא למלא אותם בתוכן חדש: “האומנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים”. המאמר היכה גלים ביישוב היהודי, ומשמש עד היום כמקור מרכזי בדיונים על אודות בירור זהותה היהודית של מדינת ישראל.

“ר’ יושע בונה השכונות”. כך כינו תושבי ירושלים את יוסף רבלין, בן למשפחה הידועה, שיחד עם שישה מחבריו ליישוב הישן היה נחוש להרחיב את גבולות ההתיישבות היהודית שמחוץ לחומות העיר. הקשיים היו אדירים, בעיות ביטחוניות, כלכליות ומשפטיות. אך רבלין, שבמקביל לפעילותו כאחד מראשי הקהילה כתב פיוטים ושירים על הגאולה הקרבה, לא נרתע. בי”ג באב תרכ”ט (21.7.1869) חנך רבלין את ביתו ב”נחלת שבעה”, הראשונה מבין 13 השכונות שאותן הוא עתיד לייסד בירושלים. חודשים ארוכים לן רבלין לבד בביתו, ללא משפחתו שחששה לצאת אל “המדבר”. מאה וחמשים שנה מאוחר יותר, אחרי שעברה תקופות ארוכות של שפל וגאות והפכה לאחת משכיות החמדה הירושלמיות, שוכנת נחלת שבעה בליבה של ירושלים, ובעשרות שכונותיה של העיר גרים מאות אלפי יהודים. בזכות רבלין וחבריו התגשם חזון הנביאים “פרזת תשב ירושלים מרוב אדם”, ובחוצותיה שוב נשמע קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. מזל טוב ליושבי נחלת שבעה, לירושלים ולזוגות המתחתנים בכל יום ובמיוחד ביום זה, וממשיכים באמצעות בניין עוד משפחה בישראל לבנות עוד ועוד מחורבות ירושלים.

בניגוד למדיניות הפתרון הסופי שביקשה להכחיד את העם היהודי עד היהודי האחרון, המדיניות הנאצית כלפי הצוענים לא הייתה עקבית. העובדה ששבטי הצוענים זוהו כקבוצה ארית, אך כזו שכבר מאות רבות של שנים נמצאת בשולי הסדר החברתי, גרמה לנאצים לסווג את הצוענים לקבוצות. חלקם (שבטי סנטי) נותרו ללא פגע ואף הורשו לשרת בצבא, ואילו מאות אלפים אחרים (בעיקר משבטי רומה) נידונו לבידוד, להגליה ולבסוף להשמדה. מספרם של הצוענים שהושמדו אינו ברור, אולם ידוע כי רבים מהם נרצחו בידי כוחות הס”ס ברחבי רוסיה. אחרים רוכזו יחד עם היהודים בגטאות פולין, והיו שנאספו והוצאו להורג במחנות ריכוז בידי השלטונות הפשיסטים בהונגריה ובקרואטיה. אלפים רבים הובלו מרחבי אירופה לאושוויץ, שם סבלו מרעב, מרדיפות ממחלות ואף מניסויים רפואיים שנערכו בהם בידי ד”ר מנגלה הידוע לשמצה. ביום י”ג באב תש”ד (2.8.1944) הקיפו כוחות ס”ס את מחנה המשפחות הצועניות באושוויץ, ושלחו את כל אלפי היושבים בו לתאי הגזים. אחרי המלחמה, הפך תאריך זה ליום הזיכרון להשמדת הצוענים בידי המשטר הנאצי.

“הציוני הלא ציוני”, הסוציאליסט שלחם בתנועות הסוציאליסטיות. ד”ר למשפטים ולפילוסופיה, שתמך בתקופה מסוימת בעדה החרדית. הרב ד”ר יצחק ברויאר היה איש של תפיסת עולם מורכבת ומרתקת. מחד, כנכדו של רבי שמשון רפאל הירש, ראה את עצמו כממשיך הדרך של סבו בשילוב תורה ומודרנה, בהתאם לשיטת “תורה עם דרך ארץ”. מאידך, התמורות שחלו בעולם היהודי של המאה העשרים הכריחו אותו לחלוק לעיתים על סבו ולהציע דרכים חדשות. הוא היה מאוהביה של ארץ ישראל, עלה אליה, וקרא לעלייה המונית מיד. הכין חזון למדינת התורה, ודגל בשיטת “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ישראל” מחד, ומאידך לחם בציונות בשל היותה בעיניו תנועה חילונית. בכתביו הרבים התייחס לסוגיות השונות הנמצאות בממשק שבין הפילוסופיה המודרנית ליהדות, ניסה להסביר את טעמי המצוות ברוח התקופה והרבה להדגיש את ההיבטים החברתיים שבתורה. נחשב כמנהיגה האידיאולוגי של תנועת פועלי אגודת ישראל, שקראה לימים לאחד מיישוביה, כמו גם לשמו של אחד השבטים בתנועת הנוער “עזרא”, בשם “נחליאל”, כשם המפורסם שבספריו. הרב ברויאר נפטר בירושלים בי”ג באב תש”ו (10.8.1946)

חמישים המשפחות שהגיעו בטבת תשמ”ג (1983) ל”דיונות המוות”, כפי שנקראו החולות על שפת ימה של רצועת עזה, הניחו את היסודות לבירת חבל קטיף – המרכז האזורי נווה דקלים. למעלה משני עשורים פרח היישוב: מוסדות ממשל ומסחר, מגוון מוסדות חינוך תורה ותרבות, וביתם של למעלה מחמש מאות משפחות מכל גוני הקשת הישראלית שעמדו בנחישות גם אל מול ששת אלפים פגזי מרגמה וטילים שנורו למקום בימי האינתיפאדה השנייה. בי”ב באב תשס”ה (17.8.2005), אחרי חודשים ארוכים של ויכוח ומאבק, יצאה “תוכנית ההתנתקות” אל הדרך. אלפי שוטרים וחיילים הוציאו בכוח את המתיישבים ואת אלפי אוהדיהם שהגיעו מכל רחבי הארץ מתוך בתיהם, והעלו אותם לאוטובוסים בדרכם אל מלונות ואל אתרי “קרווילות” ברחבי הארץ. מראות קורעי לב התחוללו בשעת הוצאת המתבצרים בבתי הכנסת, אך למרות הכול, נאמנים לצו אחדות ישראל, לא היה כמעט מקרה שבו הורמה יד מצד המתיישבים על כוחות הפינוי. נווה דקלים נחרבה, בתי הכנסת שבה הועלו באש בידי הפלשתינים, ובניה, שנפוצו ברחבי הארץ, שיקמו לאיטם את חייהם תוך שהם מאמינים ומקווים לשוב יום אחד לביתם.

מאיר נקר נולד למשפחה חרדית מעולי עירק. בגיל שש עשרה זייף את גילו, והתנדב לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים. אבשלום חביב גדל בירושלים למשפחת סוחרים, ונודע בכושר הכתיבה הייחודי שלו. יעקב וייס, יליד סלובקיה, הספיק כבר בגיל עשרים להציל ממוות מאות יהודים בגטאות הונגריה, ועלה לארץ באוניית מעפילים. שלושתם הצטרפו לתנועת בית”ר ולאצ”ל, והשתתפו בסדרת פעולות קרביות נגד הבריטים. במהלך הפריצה לכלא עכו נתפסו השלושה, לאחר שהעמדה שבה שהו נותקה מעיקר הכוח ותחמושתם אזלה. במשפט שנערך להם סירבו לשתף פעולה עם סדרי הדין, והעבירו את המשפט בשירת שירים לאומיים, באמירת פרקי תהילים ובהצהרות – שזכו לתהודה רבה בעולם – נגד מדיניות הבריטים. גופים רבים בארץ ובעולם פנו אל שלטונות המנדט כדי לבטל את גזר דין המוות שהוטל עליהם, אך לשווא. בליל י”ב באב תש”ז (29.7.1947), הוצאו השלושה להורג בכלא עכו, תוך שהם שרים “התקווה” וקוראים לנקם. למחרת, תלו לוחמי האצ”ל שני סַמָּלים בריטיים שנחטפו על ידיהם בנתניה. וייס, נקר וחביב היו עולי הגרדום האחרונים שנתלו בידי הבריטים בעת שלטונם.

אליהו. הנביא שהופיע מהרי הגלעד ו”אזור בד חגור למתניו”, מי שלא נרתע מלהוכיח את החזקים שבמלכי ישראל, וזעקותיו “הרצחת וגם ירשת” אל מול עוול ורשע הפכו להיות מופת לדורות. מי שידע לגזור בצורת, ידע גם להשיב חיים. מי שהבטיח ליתומים ולאלמנות כי “כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר”, במקביל תבע מהעם להפסיק לפסוח על שני הסעיפים ולהשמיד את נביאי הבעל והאשרה. הנביא שידע לכרות את מימי הירדן, להוריד אש מן השמים, לשבוע מפי העורבים ולעלות בסערה השמיימה, נלקח לפי המסורת ביום י”ב באב. דמותו הפלאית מלווה עד היום את עם ישראל, בזמירות מוצאי השבת, ב”כיסא אליהו” בברית המילה, בהמתנה להגעתו בליל הסדר, בציפייתם של חכמי הגמרא ולפיהם “תשבי יתרץ קושיות ובעיות” (תיקו), ומעל הכול – בציפייה להגעתו כמבשר הגאולה ש”ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. דמותו של אליהו זכתה לביטוי נרחב בספרות, בציור, באומנות ובשירה. בזמר העברי, הבטיח יורם טהר לב כי את כיסא המשיח על כפיו יביא לאליהו הנביא.

תפריט נגישות