יובל נאמן נולד (1925) וגדל בתל אביב. מגיל צעיר נודע כמדען מבריק, והקריירה שלו, שכללה לימודים בטכניון כבר בגיל שש עשרה, מחקרים בתחומי ההנדסה והפיזיקה שתרמו רבות למדע העולמי, חברות באקדמיה הלאומית למדעים בארץ ובארצות הברית וכהונה כנשיא אוניברסיטת תל אביב, נמשכה עד לפטירתו ביום כ”ח בניסן תשס”ו (26.4.2006). במקביל, הקדיש נאמן את חייו לביטחון ישראל. הוא לחם כמפקד גדוד וכסגן מפקד חטיבה במלחמת העצמאות, עמד בראש אגף המודיעין ובראש אגף התכנון בצה”ל, היה בין מובילי פרויקט הגרעין הישראלי, הוביל שליחויות מדיניות חשובות ועלומות, ופעל למען קהילות יהודיות במצוקה ברחבי העולם. נאמן, איש חזון ומייסד סוכנות החלל הישראלית, האמין בכל ליבו בזכותו של העם היהודי על ארצו, וכאתאיסט מוחלט כרת ברית עם תלמידי ישיבת “מרכז הרב” והיה בין מקימי תנועת התחיה, שאיחדה בין נאמני ארץ ישראל דתיים וחילוניים, ואף כיהן מטעמה כשר. לאחר סיום פעילותו הפוליטית, פנה נאמן להמשך פעילותו המדעית, לסיוע למדענים עולים ולהפצת בשורת המדע לדור הצעיר. על קברו נכתב: מדען בינלאומי, יהודי וציוני.

בפסח תשס”ב (2002), עם ראשיתו של מבצע “חומת מגן”, שנועד למגר את הטרור שהיכה בישראל בימי האינתיפאדה השנייה, נכנסו כוחות מילואים וסדיר רבים למחנה הפליטים בג’נין, והחלו לטהרו ממחבלים. המחבלים מלכדו אזורים רבים במחנה, והמתינו בנקודות שולטות כדי לצלוף בחיילים תוך שהם משתמשים, כהרגלם, באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה זו, צה”ל העדיף לטהר את המחנה בית אחר בית, ללא שימוש בארטילריה ובשריון. במהלך התקדמות הכוחות, ביום כ”ז בניסן תשס”ב (9.4.2002), נקלעה פלוגת מילואים למארב מחבלים מתוכנן, שפגע ברבים מהלוחמים, כמו גם בכוחות שפעלו לחלצם. לאחר שעות ארוכות של קרבות ושל מעשי גבורה רבים, חולצו שלושה עשר ההרוגים והפצועים הרבים. בעקבות האירוע הוחלט להרוס בתים רבים במחנה (לאחר שתושביהם נקראו להיכנע) בעזרת בולדוזרים משוריינים. השיטה הוכיחה את עצמה, ותוך זמן קצר נכנעו אחרוני המחבלים. הפלשתינים ניסו להעליל על כוחות צה”ל כי במחנה הפליטים בוצע טבח המוני, ואפילו סרטים, מחזות וספרים הופקו כדי להפיץ  את עלילת השווא הזו. חיילי צה”ל שנפלו בקרב הונצחו בספר תורה שהוכנס לזכרם לבית הכנסת בסוסיא, ובאנדרטה בכפר סבא.

הרב יהודה ביבאס נולד (1789) במרוקו למשפחת רבנים. בלחץ רדיפות המוסלמים במדינה, נמלטה המשפחה לגיברלטר, שם למד ביבאס תורה ורכש גם השכלה כללית. הוא המשיך את לימודיו בליוורנו שבאיטליה, ולאחר ששהה זמן מה בלונדון, הפך לרבה ולמנהיגה של הקהילה היהודית באי קורפו. במשך עשרות השנים, כשהוא שוקד על מלאכת החינוך (שבו תבע לשלב גם לימודים כלליים) ועל שמירת ההלכה, החל הרב ביבאס לפעול למען שיבת עם ישראל לארצו. הוא יצא למסעות ברחבי העולם היהודי, וקרא ל”גאולה בדרך הטבע, מבלי לחכות לניסים”. במידה רבה, הקדים הרב ביבאס את הרצל בחזון הציונות המדינית, ותבע עלייה לארץ ברישיון האומות. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית, קרא לעם היהודי ללמוד להשתמש “בכוח הכידון” כדי לגאול את הארץ מידי הטורקים. בין הרבים שהושפעו מדעותיו היה הרב יהודה אלקלעי, שהפך לימים לאחד ממבשרי הציונות החשובים. באחרית ימיו, עלה הרב ביבאס לארץ, והתיישב בחברון עם ספרייתו הגדולה (שעלתה כולה באש במאורעות תרפ”ט). נפטר בי”ז בניסן תרי”ב (1.4.1852) ונקבר בבית העלמין היהודי בחברון.

אהוד מנור נולד בבנימינה בשנת 1941, למד בארץ ובארצות הברית ועסק בהגשת תוכניות רדיו וטלוויזיה. במהלך השנים הפך מנור לגדול הפזמונאים בישראל, וכתב והלחין למעלה מאלף שירים שליוו את התרבות הישראלית שנות דור. הוא צרב את האהבה לעם ולארץ ב”אין לי ארץ אחרת”,  ב”חי” וב”רק בישראל”. ביקש לנחם את העם האבל אחרי מלחמת יום כיפור ב”ללכת שבי אחרייך”. התגעגע לשובו של רון ארד ב”שתבוא”. העלה את זכרו של “אחי הצעיר יהודה” שנפל במלחמת ההתשה, וגם הזכיר את שאר חללי מערכות ישראל בשירים רבים, ובהם “בן יפה נולד” ו”שלושה דורות”. מנור התגעגע לימי התום של בנימינה ב”בית שליד המסילה”, והביא תקווה ב”בשנה הבאה” ב”הלוואי וב”עוד נגיע”. במהלך חייו כתב והלחין מנור כמעט לכל סגנונות השירה והתרבות בישראל. הוא ליווה את ילדי ישראל ב”שלום כיתה א'”, וכתב שירי אהבה ולהיטים כמו “הללויה”, “אבניבי”, “תן לי כוח” ו”העוקד, הנעקד והמזבח”. במקביל, תרגם שירים רבים ועסק בחיבור מחזות. אהוד מנור, חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים, נפטר בג’ בניסן תשס”ה (15.4.2005).

בנייני המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה בירושלים היו מרכז העצבים של היישוב היהודי בתקופת המנדט. כאן חגגו המונים את החלטת החלוקה, מכאן נוהלה הפעילות הפוליטית והצבאית בימי מלחמת העצמאות, וכאן, יותר מבכל מקום אחר, ביקשו להכות מרצחי הכנופיות הערביות שהסתערו על תושבי העיר בתש”ח. ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, ששימש כנהג הקונסוליה האמריקאית, רכש את אמונם של השומרים במתחם המאובטח, והציע לספק להם נשק ותחמושת. דאוד הגיע בבוקר ל’ באדר א’ תש”ח (11.3.1948) לחניית הבניין. הוא לא עורר את חשד השומרים בכך שהותיר בכניסה הראשית את המכונית הגדולה, שלמפרע התברר שהייתה עמוסה בחצי טון חומר נפץ, והלך לדרכו. בפיצוץ האדיר נהרגו שנים עשר מעובדי הבניין, ארבעים נפצעו, ואגף שלם של מטה קרן היסוד נפגע קשה. הפיגוע הצטרף לסדרת אירועי “מרץ השחור”, שהביאו את המצב היהודי לשפל חסר תקדים, וחייבו את היישוב לשנות את הגישה ממגננה למתקפה. שנה מאוחר יותר, התכנסה בבניין המשוקם כנסת ישראל, במדינה הריבונית והמנצחת.

הרב מיכאל ליפסקר, מראשי חסידי חב”ד, שסייע בהוצאתם של חסידים רבים משטח השליטה הסובייטי לארצות המערב, הופתע מאוד ביום כ’ בשבט תש”י (7.1.1950). האדמו”ר החדש, הרב מנחם שניאורסון, העביר לו את הוראת קודמו, הרב יוסף יצחק, עשרה ימים לאחר שנפטר. לפי אותה הוראה, היה עליו לצאת למרוקו ולסייע בחיזוק מוסדות החינוך והדת בקרב היהודים במקום. כחסיד נאמן, מילא ליפסקר את הוראת הרבי מבלי לדעת כיצד יארגן, יממן ויפתח פעילות בארץ שהיא, תרבותה, וקהילתה זרים לו. המסירות עשתה את שלה, ולמרות הקשיים הרבים, תוך מספר שנים הוקמו מוסדות חב”ד בכל רחבי מרוקו. במורשת חב”ד נחשב ליפסקר כראשון ה”שלוחים”, וכמייסד המפעל העצום שבמסגרתו נמצאים כיום כחמשת אלפים שלוחים של חב”ד באלפי אתרים במאה מדינות. הם מהווים כתובת ידועה ומוכרת היטב בכל עניין יהודי, לכל יהודי ואף לשאינם יהודים. השלוחים מחויבים בדרך כלל להשיג את יעדיהם בעצמם, והם מגובים באמצעות מערכות גלובליות של חינוך, סיוע ותקשורת. מסירותם של השלוחים הפכה את חב”ד לאחד הארגונים הנפוצים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי.

האולם הגדול של בית העם בתל אביב היה מלא מפה לפה ביום י”ג בשבט תש”ח (24.1.1948). רבים מהנוכחים היו חברי הקיבוץ הארצי, ואחרים אנשי פלמ”ח, שכמו כמעט כל חבריהם לחטיבה שלחמה באותם ימים לעצמאות ישראל, היו מתומכי המפלגה החדשה. ראשי התנועה הקיבוצית – יצחק טבנקין, מאיר יערי ויעקב חזן – היו מראשי הנואמים. ההחלטה שהתקבלה הייתה לבצע איחוד בין תנועת השומר הצעיר לתנועת אחדות העבודה, ולהכריז על הקמתה של מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ”ם. ההבדל המרכזי בין מפ”ם לבין שאר אנשי תנועת העבודה הציונית שהיו מאוגדים במפא”י, היה היחס לנאמנות המלאה לעקרונות הסוציאליזם והקומוניזם, והברית הרצויה עם ברית המועצות, זו שבאותם ימים הייתה המשענת המרכזית של המדינה היהודית שלחמה על קיומה. שנה לאחר מכן, בבחירות הראשונות, זכתה מפ”ם להיות המפלגה השנייה בגודלה, אולם בן גוריון העדיף להקים ממשלה עם חלקים קיצוניים פחות מבחינה סוציאליסטית בציבור, ובראשם המפלגות הדתיות. מפ”ם, שידעה עוד ימים לא פשוטים של נאמנות תמוהה למדי לסטלין, לימים השתלבה במפלגת העבודה, ומאוחר יותר ב’מרצ’.

משה מושקוביץ (מושקו) נולד בברטסלבה שבסלובקיה (1925), ועלה לארץ עם משפחתו בגיל 10. למד בבית הספר “מקווה ישראל” והצטרף למחתרת אצ”ל ולאחריה למחתרת לח”י. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, היה בין מייסדי משואות יצחק שבגוש עציון. שימש כשליח הקיבוץ הדתי במחנות המעצר למעפילים בקפריסין, שם שהה בעת נפילת הגוש. לאחר המלחמה ריכז מושקו את הטיפול באנשי הגוש ששרדו מקרבות תש”ח  והוביל את ההתיישבות במושב משואות יצחק שהוקם מחדש בחבל שפיר, שם כיהן כראש המועצה. לאחר מלחמת ששת הימים, נרתם מושקו למשימת חייו: הקמתו מחדש של גוש עציון. בזכות פעלתנות שקטה ושיטתית, עמד מאחורי הקמתם של ישיבת הר עציון, של היישוב אלון שבות ושל העיר אפרת, והצליח לרתום לפיתוחו, לחיזוקו ולשגשוגו של הגוש, ולהפיכתו לקונצנזוס בקרב רוב החברה הישראלית. במהלך השנים עמד מושקו בראש עשרות גופים ציבוריים שונים, והקדיש מאמץ רב לליקוט תשמישי קדושה ששרדו בקהילות הגולה. הוא הביא אותם למוזיאון לתרבות יהודית, שהיה בין מקימיו, בהיכל שלמה בירושלים. משה מושקוביץ, חתן פרס ירושלים וממדליקי משואות יום העצמאות. נפטר בי”א בשבט תשפ”א (24.1.2021).

אלף שירים, מאות מאמרים, תרגומים, מחזות וספרים, ובעיקר – עיצוב פס הקול של התרבות הישראלית היונקת מנופי הארץ ומתולדותיה, כמו גם מפסוקי התנ”ך ומתחושות הנוער והמבוגרים. טהרלב, יליד קיבוץ יגור (1938), הנציח ב”הר הירוק” את נופיו ואת חוויותיו, ובשיר “האורח” הנציח את קליטת מעפילי עתלית בקיבוץ בימי המנדט. טהרלב ליווה את חיילי צה”ל ב”גבעת התחמושת”, ב”שיר השריונר”, ב”המלח”, ב”הצנחן” וב”אנשי הדממה”; הנגיש את תולדות הציונות ב”בוקר לח”, ב”בן גוריון”, ב”הרצל” וב”אגדת הל”ה”; התחבר לשורשים היהודיים ב”על כפיו יביא”, ב”מלאך מסולם יעקב” וב”להיות יהודי”; וחיכה לאסירי ציון ב”בלליקה”. רבים יצאו בעקבותיו “אל הדרך” תוך שהם מפזמים את “קום והתהלך בארץ”, ואת “שני חברים יצאו לדרך”, לפעמים “עולים לג’מבו” ומאמינים ש”אין כבר דרך חזרה”. שירי טהרלב מלאי אהבה לארץ שבה “צל ומי באר” ו”עוד לא תמו כל פלאייך”. המתפללים ש”השמש תעבור עליי” זכו לאין סוף עיבודים וסגנונות, והפכו לנכס צאן ברזל של החברה. טהרלב, שהיה אחד האומנים המשפיעים והזכורים ביותר בארץ, נפטר בד’ בשבט תשפ”ב (6.1.2022).

חורף תש”ח. הארץ כולה בערה בקרבות מלחמת העצמאות, אולם גם בתוך המחנה היהודי עצמו לא שרר השלום. סדרת פעולות נקם של לוחמי האצ”ל בערביי חיפה, בעקבות מעשי טבח קשים שבוצעו על ידם, הביאה למחלוקת קשה בין מפקדי ההגנה לאצ”ל. אנשי ההגנה דרשו מהאצ”ל להפסיק את פעילותם, והמחלוקת עברה במהירות לאיומים ולחטיפות הדדיות. בין החטופים ביום א’ בשבט תש”ח (12.1.1948) בידי ההגנה היה ידידיה סגל (יליד 1926), נער צעיר, תושב אחוזה ומלוחמי האצ”ל. ידידיה נחקר בעינויים קשים בידי אנשי ההגנה, ולאחר מכן, במסגרת הסכם עם האצ”ל, טענו חוטפיו כי שחררו אותו עם תום חקירתו. בפועל, ידידיה לא שב מעולם לביתו, וגופתו נמצאה ליד הכפר הערבי, טירה. משפחתו ואנשי האצ”ל טענו כי הוא נרצח במהלך חקירתו, וגופתו הושלכה סמוך לכפר כדי לטשטש עקבות. משפטים וועדות חקירה לא הגיעו לבירור האמת. זכרו של ידידיה הועלה בספרו של אחיינו, העיתונאי חגי סגל, שכותרתו הייתה המסר שביקשה להעביר משפחתו של ידידיה למרות הרצח: “רק לא מלחמת אחים”.

תפריט נגישות