החלום התחיל מעבר לים. פרופ’ פנחס חורגין, איש “ישיבה יוניברסיטי” שבארצות הברית, ביקש לייסד בישראל הצעירה אוניברסיטה שתתרום “תרומה נשגבה להתפתחות הרוחנית והתרבותית של המדינה ולחוסן נפש אומתנו בתפוצות”. קבוצה של אנשי אקדמיה ציוניים דתיים מצפון אמריקה ותרומות שהגיעו גם הן מעבר לים היו הכוח המניע למהלך. הם בחרו להנציח בשמה של האוניברסיטה את מנהיגם שנפטר כמה שנים קודם לכן, הרב מאיר בר אילן. הדרך לא הייתה קלה. הממסד האקדמי בישראל התנגד (כדרכו…) להקמת מסגרת נוספת, ושאלת השילוב בין מוסד בעל אופי דתי לאקדמיה מערבית הציבה, ומציבה עד היום, אתגרים בפני האוניברסיטה. בי”ד באב תשי”ג (26.7.1953) הונחה אבן הפינה לקמפוס בפאתי רמת גן. במהלך השנים השתנה אופייה של האוניברסיטה במידה רבה. היא מאכלסת רבבות סטודנטים מכל חלקי החברה הישראלית, עומדת בחזית ההוראה והמחקר בתחומים שונים, ולמרות כל התמורות שחלו באופייה, היא עדיין מציבה את הזיקה ואת המחויבות לעם ישראל ולמדינת ישראל כערך מרכזי. בליבה ניצבים המכון הגבוה לתורה והמדרשה לבנות, מוסדות המרימים את דגל שילוב התורה והמדע, כאות ומופת לחברה הישראלית.

“הציוני הלא ציוני”, הסוציאליסט שלחם בתנועות הסוציאליסטיות. ד”ר למשפטים ולפילוסופיה, שתמך בתקופה מסוימת בעדה החרדית. הרב ד”ר יצחק ברויאר היה איש של תפיסת עולם מורכבת ומרתקת. מחד, כנכדו של רבי שמשון רפאל הירש, ראה את עצמו כממשיך הדרך של סבו בשילוב תורה ומודרנה, בהתאם לשיטת “תורה עם דרך ארץ”. מאידך, התמורות שחלו בעולם היהודי של המאה העשרים הכריחו אותו לחלוק לעיתים על סבו ולהציע דרכים חדשות. הוא היה מאוהביה של ארץ ישראל, עלה אליה, וקרא לעלייה המונית מיד. הכין חזון למדינת התורה, ודגל בשיטת “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ישראל” מחד, ומאידך לחם בציונות בשל היותה בעיניו תנועה חילונית. בכתביו הרבים התייחס לסוגיות השונות הנמצאות בממשק שבין הפילוסופיה המודרנית ליהדות, ניסה להסביר את טעמי המצוות ברוח התקופה והרבה להדגיש את ההיבטים החברתיים שבתורה. נחשב כמנהיגה האידיאולוגי של תנועת פועלי אגודת ישראל, שקראה לימים לאחד מיישוביה, כמו גם לשמו של אחד השבטים בתנועת הנוער “עזרא”, בשם “נחליאל”, כשם המפורסם שבספריו. הרב ברויאר נפטר בירושלים בי”ג באב תש”ו (10.8.1946)

בניגוד למדיניות הפתרון הסופי שביקשה להכחיד את העם היהודי עד היהודי האחרון, המדיניות הנאצית כלפי הצוענים לא הייתה עקבית. העובדה ששבטי הצוענים זוהו כקבוצה ארית, אך כזו שכבר מאות רבות של שנים נמצאת בשולי הסדר החברתי, גרמה לנאצים לסווג את הצוענים לקבוצות. חלקם (שבטי סנטי) נותרו ללא פגע ואף הורשו לשרת בצבא, ואילו מאות אלפים אחרים (בעיקר משבטי רומה) נידונו לבידוד, להגליה ולבסוף להשמדה. מספרם של הצוענים שהושמדו אינו ברור, אולם ידוע כי רבים מהם נרצחו בידי כוחות הס”ס ברחבי רוסיה. אחרים רוכזו יחד עם היהודים בגטאות פולין, והיו שנאספו והוצאו להורג במחנות ריכוז בידי השלטונות הפשיסטים בהונגריה ובקרואטיה. אלפים רבים הובלו מרחבי אירופה לאושוויץ, שם סבלו מרעב, מרדיפות ממחלות ואף מניסויים רפואיים שנערכו בהם בידי ד”ר מנגלה הידוע לשמצה. ביום י”ג באב תש”ד (2.8.1944) הקיפו כוחות ס”ס את מחנה המשפחות הצועניות באושוויץ, ושלחו את כל אלפי היושבים בו לתאי הגזים. אחרי המלחמה, הפך תאריך זה ליום הזיכרון להשמדת הצוענים בידי המשטר הנאצי.

“ר’ יושע בונה השכונות”. כך כינו תושבי ירושלים את יוסף רבלין, בן למשפחה הידועה, שיחד עם שישה מחבריו ליישוב הישן היה נחוש להרחיב את גבולות ההתיישבות היהודית שמחוץ לחומות העיר. הקשיים היו אדירים, בעיות ביטחוניות, כלכליות ומשפטיות. אך רבלין, שבמקביל לפעילותו כאחד מראשי הקהילה כתב פיוטים ושירים על הגאולה הקרבה, לא נרתע. בי”ג באב תרכ”ט (21.7.1869) חנך רבלין את ביתו ב”נחלת שבעה”, הראשונה מבין 13 השכונות שאותן הוא עתיד לייסד בירושלים. חודשים ארוכים לן רבלין לבד בביתו, ללא משפחתו שחששה לצאת אל “המדבר”. מאה וחמשים שנה מאוחר יותר, אחרי שעברה תקופות ארוכות של שפל וגאות והפכה לאחת משכיות החמדה הירושלמיות, שוכנת נחלת שבעה בליבה של ירושלים, ובעשרות שכונותיה של העיר גרים מאות אלפי יהודים. בזכות רבלין וחבריו התגשם חזון הנביאים “פרזת תשב ירושלים מרוב אדם”, ובחוצותיה שוב נשמע קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה. מזל טוב ליושבי נחלת שבעה, לירושלים ולזוגות המתחתנים בכל יום ובמיוחד ביום זה, וממשיכים באמצעות בניין עוד משפחה בישראל לבנות עוד ועוד מחורבות ירושלים.

חמישים המשפחות שהגיעו בטבת תשמ”ג (1983) ל”דיונות המוות”, כפי שנקראו החולות על שפת ימה של רצועת עזה, הניחו את היסודות לבירת חבל קטיף – המרכז האזורי נווה דקלים. למעלה משני עשורים פרח היישוב: מוסדות ממשל ומסחר, מגוון מוסדות חינוך תורה ותרבות, וביתם של למעלה מחמש מאות משפחות מכל גוני הקשת הישראלית שעמדו בנחישות גם אל מול ששת אלפים פגזי מרגמה וטילים שנורו למקום בימי האינתיפאדה השנייה. בי”ב באב תשס”ה (17.8.2005), אחרי חודשים ארוכים של ויכוח ומאבק, יצאה “תוכנית ההתנתקות” אל הדרך. אלפי שוטרים וחיילים הוציאו בכוח את המתיישבים ואת אלפי אוהדיהם שהגיעו מכל רחבי הארץ מתוך בתיהם, והעלו אותם לאוטובוסים בדרכם אל מלונות ואל אתרי “קרווילות” ברחבי הארץ. מראות קורעי לב התחוללו בשעת הוצאת המתבצרים בבתי הכנסת, אך למרות הכול, נאמנים לצו אחדות ישראל, לא היה כמעט מקרה שבו הורמה יד מצד המתיישבים על כוחות הפינוי. נווה דקלים נחרבה, בתי הכנסת שבה הועלו באש בידי הפלשתינים, ובניה, שנפוצו ברחבי הארץ, שיקמו לאיטם את חייהם תוך שהם מאמינים ומקווים לשוב יום אחד לביתם.

מאיר נקר נולד למשפחה חרדית מעולי עירק. בגיל שש עשרה זייף את גילו, והתנדב לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים. אבשלום חביב גדל בירושלים למשפחת סוחרים, ונודע בכושר הכתיבה הייחודי שלו. יעקב וייס, יליד סלובקיה, הספיק כבר בגיל עשרים להציל ממוות מאות יהודים בגטאות הונגריה, ועלה לארץ באוניית מעפילים. שלושתם הצטרפו לתנועת בית”ר ולאצ”ל, והשתתפו בסדרת פעולות קרביות נגד הבריטים. במהלך הפריצה לכלא עכו נתפסו השלושה, לאחר שהעמדה שבה שהו נותקה מעיקר הכוח ותחמושתם אזלה. במשפט שנערך להם סירבו לשתף פעולה עם סדרי הדין, והעבירו את המשפט בשירת שירים לאומיים, באמירת פרקי תהילים ובהצהרות – שזכו לתהודה רבה בעולם – נגד מדיניות הבריטים. גופים רבים בארץ ובעולם פנו אל שלטונות המנדט כדי לבטל את גזר דין המוות שהוטל עליהם, אך לשווא. בליל י”ב באב תש”ז (29.7.1947), הוצאו השלושה להורג בכלא עכו, תוך שהם שרים “התקווה” וקוראים לנקם. למחרת, תלו לוחמי האצ”ל שני סַמָּלים בריטיים שנחטפו על ידיהם בנתניה. וייס, נקר וחביב היו עולי הגרדום האחרונים שנתלו בידי הבריטים בעת שלטונם.

אליהו. הנביא שהופיע מהרי הגלעד ו”אזור בד חגור למתניו”, מי שלא נרתע מלהוכיח את החזקים שבמלכי ישראל, וזעקותיו “הרצחת וגם ירשת” אל מול עוול ורשע הפכו להיות מופת לדורות. מי שידע לגזור בצורת, ידע גם להשיב חיים. מי שהבטיח ליתומים ולאלמנות כי “כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר”, במקביל תבע מהעם להפסיק לפסוח על שני הסעיפים ולהשמיד את נביאי הבעל והאשרה. הנביא שידע לכרות את מימי הירדן, להוריד אש מן השמים, לשבוע מפי העורבים ולעלות בסערה השמיימה, נלקח לפי המסורת ביום י”ב באב. דמותו הפלאית מלווה עד היום את עם ישראל, בזמירות מוצאי השבת, ב”כיסא אליהו” בברית המילה, בהמתנה להגעתו בליל הסדר, בציפייתם של חכמי הגמרא ולפיהם “תשבי יתרץ קושיות ובעיות” (תיקו), ומעל הכול – בציפייה להגעתו כמבשר הגאולה ש”ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. דמותו של אליהו זכתה לביטוי נרחב בספרות, בציור, באומנות ובשירה. בזמר העברי, הבטיח יורם טהר לב כי את כיסא המשיח על כפיו יביא לאליהו הנביא.

הרב יצחק בלאזר נולד בליטא (1837), נחשב תלמיד חכם מגיל צעיר, והיה מגדולי תלמידיו ומקורביו של רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. בהתאם לבקשת רבו, הסכים להתמנות לרבה הראשי של פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית דאז. שם, התמודד עם השפעתן הגוברת של תנועות ההשכלה והחילון, עם לחצי השלטונות למען “תיקון” מצבם של יהודי רוסיה, עם בעיות קשות בתחום ניהול הגיטין ונושא העגונות, ועם המומרים הרבים שפעלו במקום. לאחר שש עשרה שנות רבנות, העדיף לשוב לליטא ולסייע לחבריו – תלמידיו של רבי ישראל סלנטר – בהפצת תורת המוסר ובהקמת ישיבות שילכו ברוח זו. הוא עצמו עסק בכתיבה ובדרשנות, שבאמצעותן טיפח את תיקון המידות ואת העבודה המוסרית של שומעי לקחו. בשנת 1904 עלה לארץ. הוא סירב לכהן כרבה הראשי של ירושלים, והעדיף לעסוק בסיוע לישיבות בעיר ובלימוד תורה בביתו הקטן בשכונת מוסררה. היה מתומכיו של הרב קוק, וספריו שעסקו בענייני הלכה, מדרש ומוסר (ובהם “פרי יצחק” ו”כוכבי אור”) נפוצו בעולם הישיבות בארץ ובאירופה. נפטר בי”א באב תרס”ז (22.7.1907) ונקבר בהר הזיתים.

במהלך השואה היא איבדה את משפחתה, בתה גוועה ברעב ובעלה נטש. אבל לנה קיכלר לא הרימה ידיים. במהלך המלחמה, היא חילצה לא פעם ילדים יתומים, לעיתים ממש מתוך זרועות אימותיהם המתות, ותוך שהיא מסתכנת ומתחפשת לפולניה, הבריחה אותם למנזרים ולבתי מחסה. בסוף המלחמה החליטה לנה לטפל בעשרות יהודים יתומים שפגשה בקרקוב, ותוך זמן קצר פתחה בית יתומים בעיירת הנופש הפולנית זאקפונה. בהליכתה בעקבות תפיסתו החינוכית של יאנוש קורצ’ק, ותוך שהיא דוחה הצעות מפתות לקריירה אקדמית, הפכה לנה לאם לעשרות היתומים. כאשר החריפה האנטישמיות בפולין, עברו לנה וילדיה לצרפת. משם, לאחר שלוש שנים שבהן אומצו, טופלו וחונכו על ידיה, עלו לארץ והשתלבו בחברה הישראלית. סיפורה של לנה שפורסם בספרה “מאה ילדים שלי”, וקשריה ההדוקים עם הילדים שגידלה והמשיכו לראות בה אם, גם עשרות שנים לאחר המלחמה, הפכו אותה לדמות מופת בישראל של שנות החמישים. לנה קיכלר נפטרה בי”א באב תשמ”ז (6.8.1987) לאחר שנים ארוכות כאם למאה ילדים (ועוד בת שנולדה לה בהיותה בת 47). פסיכולוגית ומחנכת.

במהלך השואה היא איבדה את משפחתה, בתה גוועה ברעב ובעלה נטש. אבל לנה קיכלר לא הרימה ידיים. במהלך המלחמה, היא חילצה לא פעם ילדים יתומים, לעיתים ממש מתוך זרועות אימותיהם המתות, ותוך שהיא מסתכנת ומתחפשת לפולניה, הבריחה אותם למנזרים ולבתי מחסה. בסוף המלחמה החליטה לנה לטפל בעשרות יהודים יתומים שפגשה בקרקוב, ותוך זמן קצר פתחה בית יתומים בעיירת הנופש  הפולנית זאקפונה. בהליכתה בעקבות תפיסתו החינוכית של יאנוש קורצ’ק, ותוך שהיא דוחה הצעות מפתות לקריירה אקדמית, הפכה לנה לאם לעשרות היתומים. כאשר החריפה האנטישמיות בפולין, עברו לנה וילדיה לצרפת. משם, לאחר שלוש שנים שבהן אומצו, טופלו וחונכו על ידיה, עלו לארץ והשתלבו בחברה הישראלית. סיפורה של לנה שפורסם בספרה “מאה ילדים שלי”, וקשריה ההדוקים עם הילדים שגידלה והמשיכו לראות בה אם, גם עשרות שנים לאחר המלחמה, הפכו אותה לדמות מופת בישראל של שנות החמישים. לנה קיכלר נפטרה בי”א באב תשמ”ז  (6.8.1987) לאחר שנים ארוכות כאם למאה ילדים (ועוד בת שנולדה לה בהיותה בת 47). פסיכולוגית ומחנכת.