ויקטור פרנקל נולד למשפחה יהודית בווינה, בירת אוסטריה (1905). מגיל צעיר עסק ברפואת הנפש, והיה מתלמידיו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. פרנקל כיהן כמנהל בית החולים היהודי בעיר, ועם השתלטות הנאצים על אוסטריה, הייתה לו הזדמנות להימלט. אולם, הוא העדיף להישאר כדי לשמור על הוריו. במהלך השואה נרצחו כמעט כל בני משפחתו, ובהם רעייתו והוריו. הוא עצמו שהה במחנות טרזינשטט, שם פעל כרופא למען האסירים, ובאושוויץ. לאחר השואה, ולאור ניסיונו האישי מימי המחנות, פיתח פרנקל את גישת ה”לוגותרפיה”, הטוענת כי אדם יכול להתגבר על הקשיים בחייו אם יצליח למצוא להם ייעוד ומשמעות. ספרו, “האדם מחפש משמעות”, שבו תיאר את חוויותיו האישיות מימי השואה ואת התובנות שהביאו לייסוד גישת ה”לוגותרפיה”, תורגם לעשרות שפות והודפס במיליוני עותקים. בניגוד לפרויד, שטען כי האדם צריך להכיר בעמוקים ובנחותים שבדחפיו כדי להתמודד עם בעיותיו, פרנקל סבר שעל האדם לשאוף להגיע לפסגת חלומותיו, שאיפותיו ומעלותיו כדי להתגבר על קשיים ועל משקעים. הוא קרא לדרוש מהאדם תמיד להגיע ליותר. נפטר בא’ באלול תשנ”ז (2.9.1997)

זה היה נגד כל הסיכויים. עשירי העם סירבו לסייע. חובבי ציון לא התלהבו. המתבוללים סיכלו את קיומו של האירוע במינכן. ובכל זאת, במאמץ עילאי, נפתח בקזינו העירוני של בזל ביום א’ באלול תרנ”ז (29.8.1897) הקונגרס הציוני הראשון, בנוכחות 208 צירים. שלושה ימים של דיונים השיגו יעדים חסרי תקדים. קמה תנועה ציונית מאורגנת ולה מוסדות דמוקרטיים שהחזיקו מעמד עשרות שנים. נציגים מכל העולם היהודי הסכימו לתוכנית בזל, ולפיה “הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט הכלל”. דגל כחול־לבן הונף ברגע האחרון בכניסה לבניין, והפך במהירות לדגל הלאומי. ומעל הכול, דעת הקהל היהודית והעולמית התוודעה לרעיון הציוני. העיתונאי הצעיר, בנימין זאב הרצל, שחולל את המהפכה, שב למלונו וכתב במידה רבה של אופטימיות, שלא לקחה בחשבון את הקשיים המרובים שעוד היו צפויים: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. בעוד חמש שנים, ולכל המאוחר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, הכריז האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

זה היה נגד כל הסיכויים. עשירי העם סירבו לסייע. חובבי ציון לא התלהבו. המתבוללים סיכלו את קיומו של האירוע במינכן. ובכל זאת, במאמץ עילאי, נפתח בקזינו העירוני של בזל ביום א’ באלול תרנ”ז (29.8.1897) הקונגרס הציוני הראשון, בנוכחות 208 צירים. שלושה ימים של דיונים השיגו יעדים חסרי תקדים. קמה תנועה ציונית מאורגנת ולה מוסדות דמוקרטיים שהחזיקו מעמד עשרות שנים. נציגים מכל העולם היהודי הסכימו לתוכנית בזל, ולפיה “הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל על פי משפט הכלל”. דגל כחול־לבן הונף ברגע האחרון בכניסה לבניין, והפך במהירות לדגל הלאומי. ומעל הכול, דעת הקהל היהודית והעולמית התוודעה לרעיון הציוני. העיתונאי הצעיר, בנימין זאב הרצל, שחולל את המהפכה, שב למלונו וכתב במידה רבה של אופטימיות, שלא לקחה בחשבון את הקשיים המרובים שעוד היו צפויים: “בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. בעוד חמש שנים, ולכל המאוחר בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול”. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנת 1947, הכריז האו”ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

” טיטוס גרש אותנו וטטיס מחזירה אותנו ” כך הכריזו ביום א’ אלול תרמ”ב (16.8.1882) מאתים עשרים ושמונה יהודי רומניה שעלו על האוניה  האוסטרית  טטיס בדרכם לארץ ישראל. מדיניותה האנטישמית של הממשלה המקומית, יחד עם ההתעוררות של יהודי רומניה שפעלו כדי לקדם את השיבה לארץ, התארגנות ששיאה היה בקונגרס פושקאן, שהתקיים כמה חודשים קודם לכן, היו בין הגורמים לעליה הגדולה. אלפי יהודים  ליוו בתפילה ובשירה  את שיירת העולים בשעה שהיו בדרכם לנמל גאלאנץ, העתונות הרומנית הכללית הקדישה גם היא מקום נרחב לתנועת השיבה היהודית לארץ הקודש, ועם תחילת ההפלגה תקעו העולים בשופר גדול, בתפילה לגאולת ישראל. במהלך ההפלגה חל פילוג על רקע ההקפדה בשמירת מצוות בין קבוצות העולים ומעז יצא מתוק, במקום להקים מושבה אחת כמתוכנן, הקימו העולים מחדש את גיא אוני הנטושה בהרי הגליל שהפכה לראש פינה, ואת זמרין-לימים שומרון ולימים זכרון יעקב שבכרמל. תלאות רבות עברו על עולי “טטיס” וברכם, והם היו עוד כאין וכאפס לעומת ההתמודדויות שנכונו להם עם ייסוד המושבות הראשונות, אולם הזרע שזרעו עולי רומניה החזיק מעמד בכל הקשיים והסערות והפך לאחד היסודות לשיבת ציון ותקומת ישראל.

“תשיגו לי מטוס מיג 21″  ביקש מפקד חיל האוויר עזר וייצמן, שביקש להכין את טייסיו לעימות עם המטוס המרכזי שהיה בשימוש במדינות ערב ולמודיעין ישראלי כמעט ולא היה מידע אודותיו, מראשי המוסד למודיעין. המשימה הדמיונית יצא לפועל כאשר אנשי המוסד איתרו בעיראק  טייס, איש חיל האוויר העיראקי ממוצא נוצרי שהיה מתוסכל מהאפלייה שחווה עקב מוצאו. המגעים עם הטייס הבשילו לאיטם והוא הסכים לערוק לישראל תמות חמישים אלף דולר ודאגה לגורל משפחתו. תיאום מדוקדק שנמשך חודשים ארוכים וכלל פגישות חשאיות של הטייס עם גורמים ישראלים באירופה ובארץ הכין את יום העריקה. בל’ באב תשכ”ו (16.8.1966) יצא מבצע יהלום כפי שכונה לדרך ו”הציפור הכחולה” כפי שכונה המיג על ידי מתכנני המבצע, המריא מבסיסו שבעיראק היישר לשדה התעופה בישראל. מיד עם הגעתו הפך המטוס למושא לעיון מדוקדק של אנשי חיל האוויר (שיותר מאוחר העבירו אותו גם לרשות עמיתיהם האמריקאים) וסיפק מודיעין איכותי וחיוני שאפשר את הצלחת חיל האוויר במלחמת ששת הימים שפרצה כמה חודשים מאוחר יותר.

צירי הקונגרס הציוני השישי שהתכנס בבאזל בל’ באב תרס”ג (23.8.1903) הוכו בתדהמה לשמע דבריו של הרצל שפתח את הדיונים. שר המושבות הבריטי, צ’מברלין, הציע להקים מסגרת אוטונומית להתיישבות יהודית במזרח אפריקה, הכריז הרצל. הואיל וכרגע לא ניתן להתקדם מול הטורקים בנושא ארץ ישראל, וצרת היהודים באירופה הולכת ומתגברת, “נציל נא את מי שניתן להצילם”, ונקים “מקלט לילה זמני” עד שנוכל להגיע לארץ ישראל, המשיך להסביר יו”ר התנועה הציונית הצעירה. לאחר רגע של דממה פרצה סערה באולם. תשואות רמות לצד מחאות תקיפות הביאו לקרע בתנועה הציונית. 295 צירים (כמנין “צָרָה”, כדברי המתנגדים) הצביעו בעד המשך בדיקת ההצעה, ו178 התנגדו. מאמרים ואספות עם סוערות הלהיטו את העולם היהודי, וגם שבועתו של הרצל בפני אספת המתנגדים “אם אשכחך ירושלים” לא הפחיתה את הכעס של “ציוני ציון”. משלחת הבדיקה שיצאה לאוגנדה הבריטית וחזרה עם מסקנות לא מעודדות במיוחד, כמו גם ההתנגדות התקיפה שהובילו חיים ויצמן וציוני רוסיה, וכן פטירתו של הרצל זמן קצר לאחר מכן, הביאו להורדת התוכנית מעל סדר היום. הציונות נותרה בציון.

רבבות הנהגים החולפים מדי יום במֶחלף “אלוף שדה” שבמרכז הארץ, פוסעים בעקבותיה של אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה הציונית. שדה, שנולד בפולין כיצחק לנדבורג, גדל במשפחה מסורתית. בבחרותו, הצטרף לצבא הרוסי ולאחר מכן לצבא האדום, שם הגיע לתפקידי קצונה. הוא עלה לארץ בעקבות פגישה עם יוסף טרומפלדור. לנדבורג, שעברת את שמו לשדה, היה ממקימי גדוד העבודה, הקים את ארגון “הפועל”, יזם את הכניסה העברית לעבודה במחצבות מגדל צדק, והיה ממייסדי ההגנה. בימי מאורעות 1936 – 1939, הוביל שדה את תפיסת ה”יציאה מו הגדר”, שבמסגרתה עברו כוחות ההגנה ממגננה למתקפה. בהמשך, הקים את הפלמ”ח ועמד בראש תנועת המרי העברי. חילוקי דעות קשים על רקע רעיוני עם בן גוריון מנעו ממנו להוביל את צה”ל במלחמת העצמאות, אולם הוא נטל חלק משמעותי בקרבות מכריעים כמו קרב משמר העמק, מבצע יבוסי והקמת יחידות השריון הראשונות. זמן קצר לאחר המלחמה, פרש שדה לביתו שביפו, ונפטר בכ”ט באב תשי”ב (28.8.1952). תלמידיו בפלמ”ח, שראו בו גם הוגה דעות רעיוני ומעצב דרך, הקימו לזכרו את הקיבוצים ניר יצחק ומשאבי שדה.לזכרו הוקם גם המושב שדה יצחק בשרון.

הצעיר שהגיע לחופי ניו יורק זמן קצר לאחר תחילתה של מלחמת העולם השנייה היה המום. מנהיגי יהדות אמריקה סירבו בכל תוקף להפעיל לחץ ציבורי על הממשל האמריקאי כדי שיסייע ליהודי אירופה, שטבעת החנק סביבם הלכה והתעבתה מיום ליום. חששם של מנהיגי היהודים מלעורר אנטישמיות ומלהרגיז את השלטון לא מנע מהלל קוק להתחיל לפעול. הצעיר (יליד 1915) שלמד בירושלים אצל דודו, הרב קוק, בישיבת מרכז הרב ובאוניברסיטה העברית, והספיק להיות ממפקדי האצ”ל, הקים את “הוועד לשחרור האומה”. יחד עם פעילים יהודיים ולא יהודיים החל במסע אגרסיבי של יחסי ציבור, עצומות, הפגנות ועצרות, שכמותו לא ידעה אמריקה ושנועד להזעיק את דעת הקהל והממשל לטובת יהודים. הלחץ נשא אט אט פרי, ובשלהי המלחמה החלו האמריקאים (גם אם מעט מדי ומאוחר מדי) לפעול לעזרת הפליטים, ואפשרו את הצלחתם של רבבות יהודים. קוק (ששינה את שמו בארצות הברית לפיטר ברגסון) סייע בגיוס משאבים לטובת לוחמי האצ”ל, והיה ממארגני האונייה אלטלנה. היה חבר הכנסת הראשונה, הוגה דעות וממנהיגי הימין החילוני בישראל הצעירה. נפטר בכ”ט באב תשס”א (18.8.2001).

בעלות הברית, שהתקדמו ממקום נחיתתן בנורמנדי לעבר פריז, שחררו ביום כ”ח באב תש”ד (17.8.1944) את מחנה דרנסי – מחנה המעצר ומרכז המשלוח הידוע לשמצה של יהודי צרפת. המחנה, שהוקם לפני המלחמה כמבנה גדול ומיוחד של שיכון ציבורי וכלל מבנה ארוך ורחב, שימש תחילה כבסיס צבאי. אולם, עם נפילת צרפת, החלו הגרמנים ואנשי ממשל וישי להשתמש בו כמרכז מעצר. כשבעים אלף איש היו עצורים בדרנסי במהלך שנות השואה, רובם המוחלט יהודים שנשלחו משם לאושוויץ ושם נספו. תנאי החיים במחנה הקטן, שגודלו היה מאתיים מטר אורך וארבעים מטר רוחב ובו היו כלואים בעת ובעונה אחת בכל פעם קרוב לארבעת אלפים אסירים, היו קשים. השומרים הצרפתיים והגרמניים התייחסו באכזריות ליהודים, ובעיקר לילדים שהופרדו מהוריהם. היהודים הכלואים ניסו לא פעם לארגן בריחה מהמחנה, ומנהרות ארוכות הוכנו לצורך כך, אך נתפסו לבסוף בידי הגרמנים, וחופריהן הוצאו להורג. היום משמש דרנסי כאתר הנצחה חשוב בצרפת. מפקד המחנה, הפושע הנאצי יוליוס ברונר, נמלט לאחר המלחמה לסוריה, שם פעל למען המשטר עד למותו בסוף שנות התשעים.

בילדותו, הוא נודע דווקא כבעל כישרונות בינוניים יחסית. אבל כוח רצון והתמדה הפכו אותו לאחד מהידועים שבגדולי התורה בעת החדשה. במשך עשרות שנים עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין בראש ישיבת וולוז’ין, וחינך מאות רבות של תלמידי חכמים ושל צעירים שהפכו ברובם לחוט השדרה של הנהגת העולם הרבני, כדוגמת הרב קוק, או לדמויות בולטות בתנועה הציונית, כמו ביאליק. הנצי”ב נודע באהבתו הגדולה לארץ ישראל, הטיף לעלייה אליה, והיה בין ראשיה של “חיבת ציון”. בחיבוריו, עסק  הנצי”ב בתחומים שבדרך כלל לא היו במוקד תשומת הלב התורנית, כמו תשובות מתקופת הגאונים או מדרשי הלכה תנאיים. בפירושו הפופולרי לתורה, “העמק דבר”, הרבה הנצי”ב להדגיש היבטים מוסריים ולאומיים. השלטון הרוסי הרבה להתנכל לישיבת וולוז’ין מתוך רצון לכפות על הנוער היהודי חינוך מתבולל, ובסופו של דבר בחורף תרנ”ב (1892) נסגרה הישיבה בצו השלטונות. שנה וחצי מאוחר יותר, ביום כ”ח אב תרנ”ג (10.8.1893), בהיותו בוורשה, נפטר הנצי”ב ככל הנראה משברון לב. על שמו הוקם בעמק בית שאן קיבוץ עין הנצי”ב.

תפריט נגישות