חמישים המשפחות שהגיעו בטבת תשמ”ג (1983) ל”דיונות המוות”, כפי שנקראו החולות על שפת ימה של רצועת עזה, הניחו את היסודות לבירת חבל קטיף – המרכז האזורי נווה דקלים. למעלה משני עשורים פרח היישוב: מוסדות ממשל ומסחר, מגוון מוסדות חינוך תורה ותרבות, וביתם של למעלה מחמש מאות משפחות מכל גוני הקשת הישראלית שעמדו בנחישות גם אל מול ששת אלפים פגזי מרגמה וטילים שנורו למקום בימי האינתיפאדה השנייה. בי”ב באב תשס”ה (17.8.2005), אחרי חודשים ארוכים של ויכוח ומאבק, יצאה “תוכנית ההתנתקות” אל הדרך. אלפי שוטרים וחיילים הוציאו בכוח את המתיישבים ואת אלפי אוהדיהם שהגיעו מכל רחבי הארץ מתוך בתיהם, והעלו אותם לאוטובוסים בדרכם אל מלונות ואל אתרי “קרווילות” ברחבי הארץ. מראות קורעי לב התחוללו בשעת הוצאת המתבצרים בבתי הכנסת, אך למרות הכול, נאמנים לצו אחדות ישראל, לא היה כמעט מקרה שבו הורמה יד מצד המתיישבים על כוחות הפינוי. נווה דקלים נחרבה, בתי הכנסת שבה הועלו באש בידי הפלשתינים, ובניה, שנפוצו ברחבי הארץ, שיקמו לאיטם את חייהם תוך שהם מאמינים ומקווים לשוב יום אחד לביתם.

מאיר נקר נולד למשפחה חרדית מעולי עירק. בגיל שש עשרה זייף את גילו, והתנדב לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים. אבשלום חביב גדל בירושלים למשפחת סוחרים, ונודע בכושר הכתיבה הייחודי שלו. יעקב וייס, יליד סלובקיה, הספיק כבר בגיל עשרים להציל ממוות מאות יהודים בגטאות הונגריה, ועלה לארץ באוניית מעפילים. שלושתם הצטרפו לתנועת בית”ר ולאצ”ל, והשתתפו בסדרת פעולות קרביות נגד הבריטים. במהלך הפריצה לכלא עכו נתפסו השלושה, לאחר שהעמדה שבה שהו נותקה מעיקר הכוח ותחמושתם אזלה. במשפט שנערך להם סירבו לשתף פעולה עם סדרי הדין, והעבירו את המשפט בשירת שירים לאומיים, באמירת פרקי תהילים ובהצהרות – שזכו לתהודה רבה בעולם – נגד מדיניות הבריטים. גופים רבים בארץ ובעולם פנו אל שלטונות המנדט כדי לבטל את גזר דין המוות שהוטל עליהם, אך לשווא. בליל י”ב באב תש”ז (29.7.1947), הוצאו השלושה להורג בכלא עכו, תוך שהם שרים “התקווה” וקוראים לנקם. למחרת, תלו לוחמי האצ”ל שני סַמָּלים בריטיים שנחטפו על ידיהם בנתניה. וייס, נקר וחביב היו עולי הגרדום האחרונים שנתלו בידי הבריטים בעת שלטונם.

אליהו. הנביא שהופיע מהרי הגלעד ו”אזור בד חגור למתניו”, מי שלא נרתע מלהוכיח את החזקים שבמלכי ישראל, וזעקותיו “הרצחת וגם ירשת” אל מול עוול ורשע הפכו להיות מופת לדורות. מי שידע לגזור בצורת, ידע גם להשיב חיים. מי שהבטיח ליתומים ולאלמנות כי “כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר”, במקביל תבע מהעם להפסיק לפסוח על שני הסעיפים ולהשמיד את נביאי הבעל והאשרה. הנביא שידע לכרות את מימי הירדן, להוריד אש מן השמים, לשבוע מפי העורבים ולעלות בסערה השמיימה, נלקח לפי המסורת ביום י”ב באב. דמותו הפלאית מלווה עד היום את עם ישראל, בזמירות מוצאי השבת, ב”כיסא אליהו” בברית המילה, בהמתנה להגעתו בליל הסדר, בציפייתם של חכמי הגמרא ולפיהם “תשבי יתרץ קושיות ובעיות” (תיקו), ומעל הכול – בציפייה להגעתו כמבשר הגאולה ש”ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”. דמותו של אליהו זכתה לביטוי נרחב בספרות, בציור, באומנות ובשירה. בזמר העברי, הבטיח יורם טהר לב כי את כיסא המשיח על כפיו יביא לאליהו הנביא.

במהלך השואה היא איבדה את משפחתה, בתה גוועה ברעב ובעלה נטש. אבל לנה קיכלר לא הרימה ידיים. במהלך המלחמה, היא חילצה לא פעם ילדים יתומים, לעיתים ממש מתוך זרועות אימותיהם המתות, ותוך שהיא מסתכנת ומתחפשת לפולניה, הבריחה אותם למנזרים ולבתי מחסה. בסוף המלחמה החליטה לנה לטפל בעשרות יהודים יתומים שפגשה בקרקוב, ותוך זמן קצר פתחה בית יתומים בעיירת הנופש הפולנית זאקפונה. בהליכתה בעקבות תפיסתו החינוכית של יאנוש קורצ’ק, ותוך שהיא דוחה הצעות מפתות לקריירה אקדמית, הפכה לנה לאם לעשרות היתומים. כאשר החריפה האנטישמיות בפולין, עברו לנה וילדיה לצרפת. משם, לאחר שלוש שנים שבהן אומצו, טופלו וחונכו על ידיה, עלו לארץ והשתלבו בחברה הישראלית. סיפורה של לנה שפורסם בספרה “מאה ילדים שלי”, וקשריה ההדוקים עם הילדים שגידלה והמשיכו לראות בה אם, גם עשרות שנים לאחר המלחמה, הפכו אותה לדמות מופת בישראל של שנות החמישים. לנה קיכלר נפטרה בי”א באב תשמ”ז (6.8.1987) לאחר שנים ארוכות כאם למאה ילדים (ועוד בת שנולדה לה בהיותה בת 47). פסיכולוגית ומחנכת.

הרב יצחק בלאזר נולד בליטא (1837), נחשב תלמיד חכם מגיל צעיר, והיה מגדולי תלמידיו ומקורביו של רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. בהתאם לבקשת רבו, הסכים להתמנות לרבה הראשי של פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית דאז. שם, התמודד עם השפעתן הגוברת של תנועות ההשכלה והחילון, עם לחצי השלטונות למען “תיקון” מצבם של יהודי רוסיה, עם בעיות קשות בתחום ניהול הגיטין ונושא העגונות, ועם המומרים הרבים שפעלו במקום. לאחר שש עשרה שנות רבנות, העדיף לשוב לליטא ולסייע לחבריו – תלמידיו של רבי ישראל סלנטר – בהפצת תורת המוסר ובהקמת ישיבות שילכו ברוח זו. הוא עצמו עסק בכתיבה ובדרשנות, שבאמצעותן טיפח את תיקון המידות ואת העבודה המוסרית של שומעי לקחו. בשנת 1904 עלה לארץ. הוא סירב לכהן כרבה הראשי של ירושלים, והעדיף לעסוק בסיוע לישיבות בעיר ובלימוד תורה בביתו הקטן בשכונת מוסררה. היה מתומכיו של הרב קוק, וספריו שעסקו בענייני הלכה, מדרש ומוסר (ובהם “פרי יצחק” ו”כוכבי אור”) נפוצו בעולם הישיבות בארץ ובאירופה. נפטר בי”א באב תרס”ז (22.7.1907) ונקבר בהר הזיתים.

במהלך השואה היא איבדה את משפחתה, בתה גוועה ברעב ובעלה נטש. אבל לנה קיכלר לא הרימה ידיים. במהלך המלחמה, היא חילצה לא פעם ילדים יתומים, לעיתים ממש מתוך זרועות אימותיהם המתות, ותוך שהיא מסתכנת ומתחפשת לפולניה, הבריחה אותם למנזרים ולבתי מחסה. בסוף המלחמה החליטה לנה לטפל בעשרות יהודים יתומים שפגשה בקרקוב, ותוך זמן קצר פתחה בית יתומים בעיירת הנופש  הפולנית זאקפונה. בהליכתה בעקבות תפיסתו החינוכית של יאנוש קורצ’ק, ותוך שהיא דוחה הצעות מפתות לקריירה אקדמית, הפכה לנה לאם לעשרות היתומים. כאשר החריפה האנטישמיות בפולין, עברו לנה וילדיה לצרפת. משם, לאחר שלוש שנים שבהן אומצו, טופלו וחונכו על ידיה, עלו לארץ והשתלבו בחברה הישראלית. סיפורה של לנה שפורסם בספרה “מאה ילדים שלי”, וקשריה ההדוקים עם הילדים שגידלה והמשיכו לראות בה אם, גם עשרות שנים לאחר המלחמה, הפכו אותה לדמות מופת בישראל של שנות החמישים. לנה קיכלר נפטרה בי”א באב תשמ”ז  (6.8.1987) לאחר שנים ארוכות כאם למאה ילדים (ועוד בת שנולדה לה בהיותה בת 47). פסיכולוגית ומחנכת.

לשרשרת העגומה של האירועים שפקדו את עם ישראל בתשעה באב לאורך ההיסטוריה, הצטרפה למחרת תשעה באב, ביום י’ באב תשס”ה (15.8.2005), אחת הפרשיות מעוררות המחלוקת והקשות ביותר בתולדות מדינת ישראל: “תוכנית ההתנתקות” מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון. במסגרת התוכנית, באו לקיצם שלושה עשורים של בניין וחלוציות, של תורה ועבודה, בין הדיונות ובפסגות ההרים. קרוב לעשרת אלפים מתיישבים שהקדישו למקום את חייהם, נאלצו לנטוש את בתיהם. בסופו של הוויכוח הציבורי הלוהט על התוכנית, פינו רבבות חיילים ואנשי ביטחון בכוח אלפים מהמתיישבים ומתומכיהם, כאשר מיד לאחר מכן הוחרבו היישובים ונמסרו לשלטון פלשתיני. הרקע לתחילתה של התוכנית איננו ברור עד היום. יש הטוענים כי המניעים לתוכנית היו קשורים  באינטרסים מדיניים וביטחוניים, ואילו אחרים טענו וטוענים כי ביצועה היה קשור לאינטרסים פוליטיים ואישיים שלא הצדיקו את המהלך. “תוכנית ההתנתקות” הייתה אמורה להביא ביטחון ושגשוג לרצועת עזה ולאזור הדרום, אך למפרע התקשתה בלשון המעטה בהשגתם. העימותים והמראות הקשים שליוו את גירוש התושבים מבתיהם נצרבו בכאב בזיכרון הישראלי, אולם מתוך תחושת אחריות של המעורבים, הם לא גלשו למלחמת אחים.

בשעה חמישה לעשר ביום י’ באב תשנ”ד (18.7.1994) החריד פיצוץ אדיר את רחובות בואנוס איירס בירת ארגנטינה. מכונית תופת גדושה בארבע מאות ק”ג חומר נפץ התפוצה בחזית בניין AIMA , מרכז הקהילה היהודית במדינה. המחבל, לבנוני איש חיזבאללה, ביצע את הפיגוע בהוראה, בגיבוי ובתכנון של מפקדי החיזבאללה ושל ראשי השלטון באיראן, שביקשו לנקום בישראל על פגיעותיה בארגון במסגרת המערכה בלבנון. שמונים וחמישה משוכני הבניין נהרגו ומאות נפצעו. לצד משלחת ההצלה הישראלית של פיקוד העורף שהגיעה כדי לעמוד לצד יהודי ארגנטינה בשעתם הקשה, סייעו חוקרי זרועות הביטחון הישראליות לרשויות בארגנטינה לעלות על עקבות הרוצחים. אולם, הממשלה המקומית שביקשה למנוע חיכוך עם איראן, העדיפה לטייח את החקירה. התובע המיוחד שמינתה הממשלה בבואנוס איירס, היהודי אלברטו ניסמן, שביקש לחשוף את מבצעי הפיגוע, נמצא ירוי בביתו. רק חצי יובל לאחר האסון הודתה ממשלת ארגנטינה כי ידם של אנשי חיזבאללה ואיראן במעל. הנקמה הישראלית לא המתינה עד אז. שתים עשרה שנה לאחר הפיגוע, חוסל ברחובות דמשק מתכנן הפיגוע, איש החיזבאללה אימאד מורניה, בידי אלמונים.

כלונסאות מחזיקות את המבנה מעל מי הים, והתאורה היחידה בו עד היום היא נרות. בית הכנסת הפורטוגזי הגדול של אמסטרדם, שנחנך בטקס מרשים ביום י’ באב ה’תל”ה (2.8.1675), היה בזמנו המבנה היהודי הגדול ביותר בעולם. הוא המחיש את עוצמתה הכלכלית האדירה של הקהילה היהודית באמסטרדם מזה, ואת הסובלנות הדתית ההולנדית כלפי היהודים מזה. את הבנייה יזמו מנהיגי הקהילה הפורטוגזית בעיר, הרב יצחק אבוהב ואיש העסקים יצחק די פינטו. השניים, כמו כל חברי הקהילה, היו בנים למשפחות אנוסים שנמלטו מהאינקוויזיציה בחצי האי האיברי, ושבו לחיים יהודיים שלמים בהולנד החופשית. המבנה תוכנן ועוצב מתוך השראה למקדש שלמה. מסביב לבניין הוקמה שרשרת מבנים שסייעו לקהילה בחינוך בניה, ובאחזקת מוסדות שיפוט ומנהל. בית הכנסת זכה ליוקרה רבה בעיר, ונחשב כנכס היסטורי עוד לפני מלחמת העולם השנייה. אפילו הנאצים, שהשמידו באכזריות את רוב יהדות הולנד, נמנעו מלפגוע בו. כמעט שלוש מאות וחמישים שנה אחרי חנוכתו, משמש המקום כמוזיאון, ולמרות הירידה בכמות היהודים באזור, עדיין מתקיימות במקום תפילות.

לידיה ליטבק נולדה בשנת 1921 למשפחה יהודית במוסקווה. בימי הטרור של סטלין, נעצר אביה על לא עוול בכפו, ונעלם ברחבי סיביר. מגיל צעיר נמשכה לטיס, ועם פלישת הנאצים לרוסיה, התגייסה לידיה לצבא האדום והחלה לשמש כטייסת קרב. היא טרחה לקחת איתה תמיד בתא הטייס זר פרחים רענן למען תחושתה הטובה. בימי הקרבות בסטלינגרד החלה לידיה להפוך לטייסת מצטיינת, והפילה לפחות ארבעה עשר מטוסים גרמניים תוך גילויי גבורה, תושייה ואומץ. לידיה, שנהגה לצייר חבצלת לבנה על גוף המטוס שלה אחרי כל מטוס אויב שהפילה, הפכה לאגדה בצבא הסובייטי וכונתה “החבצלת הלבנה של סטלינגרד”. פרסומה כגיבורת מלחמה הביא, כנראה, גם למותה: המטוסים הגרמניים נצטוו לאתר את המטוס המעוטר חבצלות, ולהפילו בכל מחיר. ביום תשעה באב תש”ג (1.8.1943) עטו שמונה מטוסים גרמניים על מטוסה של לידיה, והיא הופלה מעל אוקראינה. שרידי גופתה ומטוסה נמצאו רק שנים רבות לאחר מכן. לידיה, שלכבודה הוקם מוזיאון ונכתבו מחזות וספרים, הפכה לאחד מהסמלים של ההתמודדות הרוסית עם הצורר הנאצי.

תפריט נגישות