בנייני המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה בירושלים היו מרכז העצבים של היישוב היהודי בתקופת המנדט. כאן חגגו המונים את החלטת החלוקה, מכאן נוהלה הפעילות הפוליטית והצבאית בימי מלחמת העצמאות, וכאן, יותר מבכל מקום אחר, ביקשו להכות מרצחי הכנופיות הערביות שהסתערו על תושבי העיר בתש”ח. ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, ששימש כנהג הקונסוליה האמריקאית, רכש את אמונם של השומרים במתחם המאובטח, והציע לספק להם נשק ותחמושת. דאוד הגיע בבוקר ל’ באדר א’ תש”ח (11.3.1948) לחניית הבניין. הוא לא עורר את חשד השומרים בכך שהותיר בכניסה הראשית את המכונית הגדולה, שלמפרע התברר שהייתה עמוסה בחצי טון חומר נפץ, והלך לדרכו. בפיצוץ האדיר נהרגו שנים עשר מעובדי הבניין, ארבעים נפצעו, ואגף שלם של מטה קרן היסוד נפגע קשה. הפיגוע הצטרף לסדרת אירועי “מרץ השחור”, שהביאו את המצב היהודי לשפל חסר תקדים, וחייבו את היישוב לשנות את הגישה ממגננה למתקפה. שנה מאוחר יותר, התכנסה בבניין המשוקם כנסת ישראל, במדינה הריבונית והמנצחת.
דומה היה כי השבועות הארוכים של מבצע “צוק איתן”, שבמסגרתו פעל צה”ל נגד מוקדי הטרור בעזה, עומדים בפני סיום, והפסקת האש שנכנסה לתוקפה בבוקר ה’ באב תשע”ד (1.8.2014) השרתה לכאורה שקט באזורי הקרבות. מחבלי החמאס, כהרגלם, הפרו את כל ההסכמים. כוח של סיירת גבעתי, שסרק אחר מנהרות באזור רפיח מתוך הנחה שהפסקת האש נשמרת, הופתע ממארב מחבלים. מפקד סיירת גבעתי רס”ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמל ליאל גדעוני נהרגו מיד. לאחר שהתברר כי המחבלים הצליחו לחטוף את גופתו של הדר, הכריזו כוחות צה”ל על “נוהל חניבעל”, וכוחות גדולים הופעלו לאיתור הנעדר. אלפי פגזים נורו לעבר אזור החטיפה, ועשרות רבות של מחבלים נהרגו. בסופו של דבר, הצליחו הכוחות באומץ לב לחדור אל תוך המנהרה שאליה נחטף הדר, ולזהות חלק מגופתו. החללים, שהיו דמויות מופת של לוחמים, הונצחו במסגרות רבות, וציונים לשבח ניתנו לרבים מהמעורבים בקרב ובחילוץ חלק מהגופה. חמאס סירב להשיב את גופתו של הדר, ומשפחתו וחבריו, יחד עם כל עם ישראל, מצפים לשובו.
שנתיים בלבד הוא שהה בצפת, בלב הרי הגליל, עד שנפטר בה’ באב ה’ של”ב (25.7.1572). אותן שנתיים הספיקו לגרום למהפכה ביהדות, אשר הדיה ממשיכים להישמע עד ימינו. רבי יצחק לוריא נולד בירושלים למשפחה של מגורשי ספרד, גדל במצרים ושם התוודע לתורת הקבלה. בגיל שלושים ושש, שנתיים לפני פטירתו, הגיע לצפת. רבי יצחק, שכונה בפי תלמידיו האר”י (אדוננו רבי יצחק) הקדוש, הורה לתלמידיו את סודות הקבלה, ובראשם את חובת איסוף ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם והמכוסים בידי קליפות הטומאה. איסוף זה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ויבוא לסיומו בעת הגאולה. בהנהגתו, חודש בצפת מנהג “קבלת שבת”, ומשם נפוץ לכל קהילות ישראל. כמו כן, הונהג בימיו סדר תפילה בשם “סידור האר”י” שהשפיע על נוסח “ספרד”, נוסח התפילה הנפוץ ביותר – ככל הנראה – עד היום. פיוטיו של האר”י לשלוש סעודות השבת, פעילותו למען העצמת מנהג העלייה לקברי הצדיקים בגליל, כתביו הקבליים שנפוצו בעיקר לאחר מותו, ותלמידיו הגדולים – כל אלו הביאו להשפעה עצומה על העולם היהודי בכלל, ועל תורת החסידות שהתפתחה לימים במזרח אירופה בפרט.
כבר בגיל שלושים ושלוש הוא כונה “רבן של כל בני הגולה”. הוא לא נשא במשרה רשמית, אבל היה ברור לכל שאין חשוב ממנו בהנהגת היהדות החרדית בליטא ובפולין. הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שכונה בפי כל ר’ חיים עוזר, נולד ב1863 בליטא למשפחת רבנים, ולמד בישיבת וולוז’ין. שם נודע מגיל צעיר כעילוי וכשקדן. במקביל ללמדנותו ולכתיבת ספרי ההלכה שלו, ובראשם ספר “אחיעזר” (שאלות ותשובות בכל תחומי התורה) שהפך לספר יסוד בארון הספרים הישיבתי והלמדני עד ימינו, עסק בפעילות ציבורית. עמד מאחורי הקמת ועד הישיבות (על אף שבאופן רשמי לא עבד באף אחת מהן), ועמד בראש מסעות לגיוס כספים ולסיוע לעולם התורה. הנהיג את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ענה לשאלות שהגיעו אליו מכל חלקי העולם היהודי, וטיפח תלמידי חכמים צעירים במסגרת “הקיבוץ של ר’ חיים עוזר”. את ספרו האחרון הוציא בשעה שכבר התקדרו ענני הסופה מעל אירופה. נפטר בה’ באב ת”ש (9.8.1940), זמן קצר לפני הפלישה הנאצית לליטא. רבים ראו בהלווייתו ההמונית את הלווייתה של יהדות ליטא כולה.
