תחילתו של הקרב הייתה מופת של הצלחה צבאית ושל שיתוף פעולה בין הארגונים. מאה מלוחמי האצ”ל, רבים מהם יוצאי מחנות המעצר הבריטיים בלטרון וניצולי “אלטלנה”, בחיפוי ובגיבוי כוחות ההגנה, הסתערו אור לז’ בתמוז תש”ח (14.7.1948) על הכפר מלחה – אתר אסטרטגי בדרום ירושלים, שחלש גם על מסילת הרכבת לבירה. הקרב היה קצר ומוצלח, אולם מייד אחריו יצאו כוחות ההגנה, כולל מרגמות החיפוי ומכשירי הקשר מהאזור, ואנשי האצ”ל נותרו להמתין להתקפת הנגד. כוחות ירדניים ומצריים שפעלו באזור לא איחרו להגיע. הפגזה אדירה שנחתה על הכפר ועל המוצב שנתפס סמוך אליו גרמה לנפגעים רבים, ובלית ברירה נאלצו הלוחמים לסגת מעמדותיהם כשהם מסתירים את הפצועים באורח קשה במערה בירכתי הגבעה. קריאות עזרה לאנשי ההגנה לא נענו, והכוחות הירדניים רצחו באכזריות את הפצועים שנותרו במערה. מתקפה של כוחות אצ”ל נוספים שהגיעו לסייע, הצילה את המצב. מלחה הפכה לשכונה יהודית משגשגת ובה קניון גדול, גן החיות התנ”כי ואצטדיון טדי. לצידם, נמצאת בלב השכונה אנדרטת הנצחה לשמונה עשר לוחמי האצ”ל שנפלו בקרב.

ילדי כיתות א’ מזמרים כבר שנים ארוכות את שיר הא”ב ואת “שנים עשר ירחים”. לוח השנה הישראלי מנגן כמעט מאליו את “בראש השנה” ואת “שלומית בונה סוכה”, את “שירת העשבים” ואת “אחרי החגים”. מפת ההתיישבות בארץ מזמרת מ”חורשת האקליפטוס” ו”לשיר זה כמו להיות ירדן” שבצפון, ועד “היאחזות הנחל בסיני” שבדרום. ומעל כולם, כמובן, “ירושלים של זהב”. ההיסטוריה של צה”ל ומלחמותיו מלוּוה בפס הקול, משירי להקת הנח”ל בשנות החמישים, דרך “אבירי הרוח בהרים” ו”שבחי מעוז” ועד לתוגת “אנחנו שנינו מאותו הכפר” ו”לו־יהי”. האופטימיות שבכתיבתה הפיחה רוח טובה גם במי “שעוד לא אהב די”, חש “שהחגיגה נגמרת”, התמודד עם “חבלי משיח”, או סתם חיפש “אנשים טובים באמצע הדרך”. נעמי שמר, הנערה מקבוצת כינרת שהפכה למשוררת הלאומית, הייתה אוהבת עם ישראל וארצו, ותמכה בנאמני שלמות הארץ, גם כשאהבה זו עלתה לה במחיר ציבורי לא פשוט. שמר ליוותה את חיינו, “על הדבש והעוקץ” שבהם. כלת פרס ישראל נפטרה בז’ בתמוז תשס”ד (26.6.2004), וזכתה להוקרת האומה בחייה, וביתר שאת לאחר מותה.

הנער שגדל באוקראינה, חי עם משפחתו כמשפחה יהודית בודדה באחוזת עין סיניה שבלב השומרון והיה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, התחייב מגיל צעיר להקדיש את עצמו לטובת הכלל. שליטתו הטובה בערבית ובאנגלית, כמו גם שליטתו הרהוטה בעברית (שבה חידש מילים כמו לווין ונוהל) הפכו אותו לשר החוץ של התנועה הציונית במשך שנים ארוכות. בין תחנות חייו של משה שרת (שרתוק) היו שירות כקצין בצבא הטורקי, הובלת העיתון “דבר” והוצאת הספרים “עם עובד”, פעילות ענפה להקמת יישובי “חומה ומגדל” וגיוס צעירי היישוב היהודי לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. מעל הכול, זכור שרת כמי שהוביל את המערכה הדיפלומטית שהביאה להחלטת האו”ם על חלוקת הארץ, הקמת מדינת ישראל וקבלת ישראל למשפחת העמים. שרת פעל שנים ארוכות כשר החוץ, והחליף למשך שנה אחת את יריבו, דוד בן גוריון, כראש הממשלה. לאחר פרישתו מהממשלה, המשיך שרת בפעילותו העיתונאית, כיהן כיו”ר הסוכנות ובמגוון תפקידים ציבוריים. נפטר בז’ בתמוז תשכ”ה (7.6.1965) ונקבר בבית העלמין “טרומפלדור” ליד משפחתו וידידיו מייסדי תל אביב הקטנה.

בשעות הבוקר המוקדמות של ו’ בתמוז תשל”ה (15.6.1975), יצא יעקב מרדכי (פנצ’גה) מביתו שבכפר יובל לעבודתו. הוא ושאר עולי קוצ’ין, תושבי הכפר השלֵו שעל גדות יובלי הירדן, לא ידעו כי חוליית טרור פלשתינית חדרה את הגבול מלבנון כמה שעות קודם לכן, והמתינה כעת בדממה סמוך לבתי המושב. זמן קצר אחר כך, פרצו המחבלים ליישוב, ולאחר חילופי אש עם תושבים וחיילים, פרצו לבית משפחת יוסף חי. הבן, נחמיה יוסף חי, חייל בשירות סדיר שניסה למנוע את הפריצה, נהרג. יושבי הבית, וביניהם הבת שמחה – רעייתו של יעקב מרדכי – ובנם התינוק אסף, נלקחו בני ערובה. עם הגיע הידיעות על הפיגוע, מיהר יעקב מרדכי לשוב לביתו ודרש בכל תוקף מכוחות צה”ל שהתקבצו במקום להצטרף לכוח שנועד לחלץ את בני הערובה. לאחר מספר שעות של משא ומתן, פרצו כוחות גולני לבית, כשבראשם עומד פנצ’גה. פנצ’גה הצליח לפרוץ דרך חרכים ודלתות סגורות, חיסל במכת האש את המחבלים, אך נהרג מהתפוצצות רימון יחד עם רעייתו שמחה. הבן התינוק, אסף, ושאר יושבי הבית ניצלו. לאחר מותו הוענק לפנצ’גה עיטור העוז.

חטיפתם של נוסעי טיסה 139 מתל אביב לפריז יכלה בקלות להיות אחת מהפעולות המוצלחות ביותר של ארגוני הטרור הפלשתינים. חטיפתם של מאות נוסעים חסרי ישע; החזקתם באוגנדה העוינת, במרחק אלפי קילומטרים מישראל, תחת חסותו של אידי אמין העריץ הרצחני והמטורף; אדישותו של העולם נוכח פשע החטיפה. כל אלה נראו כתנאים המבטיחים את כניעתה של ישראל ואת הסכמתה לכל תנאיהם של המחבלים. רוח קרב, יצירתיות, איסוף מודיעין מתוחכם והרבה סייעתא דשמיא, אפשרו לאירוע להסתיים בצורה אחרת לחלוטין. שבוע לאחר החטיפה, אחרי היסוסים רבים, אישרה הממשלה בראשות יצחק רבין את התוכנית הצה”לית הנועזת. בשעה 23:30 אור לו’ בתמוז תשל”ו (4.7.1976), לאחר שמונה שעות טיסה, נחתו ארבעה מטוסי הרקולס ובהם מאתיים לוחמים בשדה התעופה אנטבה שבאוגנדה. במשך פחות משעה לחמו כוחות צה”ל במחבלים ובחיילי אוגנדה, ובסופה המריאו המטוסים בדרכם חזרה הביתה עם מאת בני הערובה. במהלך הקרב נהרג סא”ל יוני נתניהו ושלושה מבני הערובה. “מבצע יונתן” חִשמל בתעוזתו את מדינת ישראל ואת העולם כולו, והפך לאחד ההישגים הגדולים בתולדות צה”ל.

הימים – ימי השיא של המלחמה הקרה. בארצות הברית, אחוזת “האימה האדומה”, חיפשו שירותי הביטחון מרגלים קומוניסטיים בכל מקום. יוליוס ואתל רוזנברג, זוג יהודים אמריקאיים, חברי המפלגה הקומוניסטית, נעצרו בחשד למסירת סודות האטום לברית המועצות. לימים, התברר כי יוליוס אכן שימש כמרגל סובייטי והעביר מידע חשוב על ציוד הצבא האמריקאי למפעיליו, אך לא את סודות האטום. אתל הייתה חפה מפשע, והופללה רק בשל עדות אחיה, מרגל סובייטי בעצמו, שביקש למלט את עצמו ואת רעייתו מהגרדום. המשפט התנהל באווירת היסטריה ציבורית, ללא ראיות ברורות, מלווה ברגשות אנטישמיים (על אף שהשופט, התובע והסנגור היו כולם יהודים). בסופו, נדונו בני הזוג למוות. מחאה אדירת ממדים ברחבי העולם, כולל בישראל, לא הועילה. וביום שישי, ו’ בתמוז תשי”ג (19.6.1953), טרם  כניסת השבת (“כדי לא לפגוע בחיים הדתיים של בני הזוג” כפי שהצהירו הרשויות האמריקאיות) חוברו בני הזוג לכיסא החשמלי. מילותיהם האחרונות היו כי הם חפים מכל פשע. בני הזוג רוזנברג היו היחידים שהוצאו להורג בארצות הברית במחציתה השנייה של המאה העשרים בעוון ריגול.

הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.

הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.

חיילי גדוד הקומנדו 89 נהנו למראה שריונית השלל הירדנית שנפלה בידיהם במהלך הקרבות על אזור דיר טריף (שוהם דהיום). כמה לוחמים בני המושבה יבנאל למדו את רזי המנגנונים של השריונית, ובמקביל איירו אותה בכתובות שונות ובהן “הנמר הנוראי”. המג”ד, משה דיין, האזין באותה עת לרשת הקשר שדיווחה על התקדמות מבצע דני, ושמע לפתע קריאה לעזרה של לוחמי חטיבת יפתח. הם נכשלו בניסיון הפריצה שלהם לעיר הערבית הגדולה – לוד. דיין לא היסס. הוא התעלם מהוראות מפקדיו, שהועידו לחייליו תפקיד אחר, ופרס את לוחמיו ואת רכביהם בטור ארוך ובראשו “הנמר הנוראי”. הם פתחו בדהירה לעבר המתרסים שהוקמו בכניסה ללוד. מכת האש שהמטירו לוחמי הקומנדו בשעות אחר הצוהריים של ד’ בתמוז תש”ח (11.7.1948) היממה את מגיני העיר. תוך ארבעים ושבע דקות, הספיקו דיין ולוחמיו לפשוט על העיר, לטעות בדרכם, לספוג אבדות רבות, לחלץ פצועים תחת אש ולבשר ללוחמי יפתח ולעם ישראל כי לוד בידינו מעתה. המערכה על לוד הפכה למופת למתקפת־בזק מהירה ויעילה של כוחות צה”ל.

שלוש מאות וחמישים שנים חיו יהודים ביאסי, העיר השניה בגודלה ברומניה. בד בתמוז תש”א (28.6.1941) פקד את הקהילה האסון הגדול בתולדותיה. הוראתו של הרודן הפשיסטי הרומני יון אנטונסקו הייתה ברורה: יש לדלל את יאסי מיהודיה”. בתי נוצרים סומנו מראש כדי שלא יפגעו וההנהגה העירונית העדיפה לצאת לכפרים עד יעבור זעם. רקטה כחולה שירה מטוס גרמני נתנה את האות. כוחות צבא גרמנים ורומנים  פרצו לבתי יהודים והובילו אותם באלימות לעבר מתקני מעצר ותחנות משטרה. ההמון שהצטרף לכוחות הסדירים החל לפגוע ביהודים באכזריות בעזרת נשק קר.במתקני המעצר הוכו היהודים עברו התעללות איומה וביזה. לאחר שעות ארוכות החלו כוחות רומנים לטבוח בעצורים בעזרת מכונות יריה. הניצולים נגררו לרכבות צפופות והוסעו במשך שעות ארוכות למחנות ריכוז תוך שהם מורעבים מוכים ונרצחים. קרוב לחמישה עשר אלף, שליש מיהודי העיר, נרצחו במהלך הפרעות, שרבים רואים בהם את תחילת הרצח ההמוני של יהדות אירופה. אלומות אור קטנות של כמה עשרות חסידי אומות העולם שהסתירו יהודים האירו מעט את החשיכה שעטפה את יהודי העיר.

תפריט נגישות