איתמר, יישוב משגשג בלב הרי השומרון של אנשי תורה ועבודה, היווה שוב ושוב מטרה להתקפות טרור רצחניות. בליל י”א בתמוז תשס”ב (20.6.2002) חדר מחבל ליישוב, ופרץ לבית משפחת שבו. האם רחל ושלושת ילדיה – נריה, צביקה ואבישי בן החמש – נרצחו. שני ילדים נוספים הצליחו להסתתר, וחולצו תחת אש בידי לוחמי צה”ל והימ”מ שפרצו לבית וניהלו קרב ארוך עם המחבל עד שהצליחו לחסלו. בראש כיתת הכוננות של היישוב, שנזעקה ראשונה למקום הפיגוע, עמד יוסף טוויטו. הוא נהרג בשעה שניסה לחלץ את הנפגעים . במהלך חילופי האש נפגעו גם מכלי הגז של הבית, ושריפה פגעה קשה בבית המשפחה. הפיגוע היכה בהלם את מדינת ישראל, והיה אחד משיאיה של האינתיפאדה השנייה. בני המשפחה הנותרים שיקמו אט אט את חייהם, והאב בועז, שלא נכח בבית בעת הרצח, הקים משפחה חדשה. רבים עקבו אחרי מסעו של הבן עשהאל, שרגלו נקטעה בפיגוע, אך לאחר שנתיים של טיפולים רפואיים קשים הצליח להשתקם והפך לספורטאי מצטיין, שחיין ושחקן בנבחרת ישראל.

התרגשות הלוחמים הייתה בשיאה, קצת יותר מחודש לאחר שנפלה בידי האויב, עמדו לוחמי צה”ל הצעיר לשחרר את העיר העתיקה. “חיילי האצ”ל! אתם עומדים לכבוש את עיר קודשנו, בירת דוד”, הוקראה פקודת היום לפני לוחמי האצ”ל שעמדו לפרוץ לעיר דרך השער החדש. תחושה דומה שררה בקרב לוחמי לח”י שעמדו לפעול גם הם באזור. מפקד העיר דוד שאלתיאל, שהסתמך על מטען נפץ מיוחד (“קונוס”) שהיה אמור לפוצץ את שער ציון, הֵכין טָלֶה שאותו תכנן להקריב על הר הבית, לאחר שלוחמי חטיבת עציוני יחדרו לעיר מדרום. מבצע “קדם” שבו פעלו שלוש המחתרות במתואם, רגע לפני כניסת ההפוגה השנייה לתוקפה, יצא לדרך בליל י’ בתמוז תש”ח (16.7.1948). בפועל, חוסר תיאום בין הכוחות, איבוד גורם ההפתעה, אש תופת שהמטירו הירדנים והכישלון בהפעלת הקונוס, הביאו לנסיגתם של כוחות ההגנה והלח”י תחת אש. אנשי האצ”ל שהצליחו לפרוץ לשער החדש, נאלצו לסגת גם הם בשל כישלון המתקפה בגזרות האחרות. תחושת הניצחון הפכה לאכזבה המלוּוה בחילופי האשמות. איחוד העיר נאלץ להמתין עוד י”ט שנים.

על מצבתו, הוא ביקש לכתוב את המילים, אותן אמר,כאשר הוענק לו פרס ישראל: “אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את עמו ואת ארצו, ועמד על משמרתם כל חייו, ובכל דרך שהייתה לאל ידו”. הוא נולד בפולין, לחם ופיקד על מחתרת הלח”י, בימיה הקשים ביותר. ברח ממחנה מעצר בריטי באפריקה, כשהוא מסתתר שעות, וימים בתוך מיכלית. יצחק שמיר, איש המוסד, ממנהיגי תנועת הליכוד, יושב ראש הכנסת, שר וראש ממשלת ישראל, נולד  בפולין (1915)  ונפטר בי’ בתמוז תשע”ב (30.6.2012). נודע כממעט באומר, ומרבה בעשייה. תחת הנהגתו קלטה ישראל קרוב למליון עולים, מרחבי העולם. שמר על בטחון ישראל, ועמד בכל תוקף מול ניסיונות לפגוע בשלמות הארץ, תוך שהוא לא חושש ,להתעמת עם הגדולות והחשובות שבמדינות העולם. מדינאי פיקח, צנוע, ונחוש. לימים  הלכה וגברה ההערכה לפעילותו ולהחלטותיו,  בענייני חוץ, בטחון, כלכלה ואופייה של המדינה כמדינה יהודית. מכתבי האהבה שכתב לרעייתו שולמית, מתוך גדרות הכלא הבריטי הם מופת לאהבה אישית ולאומית. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

מאסרם של מנהיגי חמאס ביהודה ובשומרון בעקבות רצח שלושת הנערים היה התירוץ התורן של מדינת הטרור העזתית שהוקמה בידי החמאס בעקבות ביצוע תוכנית “ההתנתקות” בשנת 2006, להמטיר טילים ופצצות מרגמה על העורף הישראלי. בי’ בתמוז תשע”ד (8.7.2014) מתוך תמיכה ציבורית גורפת (למעט קבוצות מקרב ערביי ישראל והשמאל הקיצוני) יצאה ישראל למבצע צוק איתן. עשרת הימים הראשונים של המבצע הוקדשו למתקפה אווירית וארטילרית על מעוזי החמאס. לאחריהם, ובעקבות ניסיונות חדירה של מחבלי חמאס לשטח ישראל דרך מנהרות טרור, יצא צה”ל למערכה הקרקעית שנועדה להשמיד את מנהרות החמאס. בסופם של חמישים ימי לחימה יצאו כוחות צה”ל מהרצועה כשהם מנחילים מכה קשה לחמאס, אך לא מצליחים לפתור אחת ולתמיד את האיום העזתי. שישים ושמונה חיילים ושישה אזרחים נפלו בקרבות וכתוצאה מירי הטילים של החמאס על ערי ישראל. כאלף וחמש מאות מחבלים חוסלו, ועוד מספר דומה של אזרחים עזתיים נהרגו, בעיקר כתוצאה מהשימוש הנפשע של אנשי החמאס בהם כ”מגן אנושי”. גופותיהם של הדר גולדין ושל אורון שאול הי”ד שנפלו בקרבות נותרו בידי האויב.

ניקולס דנין, שהיה תלמידו של רבי יחיאל מפריז, כפר בדברי רבותיו ובתורה שבעל פה, נוּדה והשתמד. במשך זמן רב הוא חיפש את הדרך לנקום בקהילה היהודית. מכתבו לאפיפיור, שבו התריע כי התלמוד מלא בדברי כפירה בנצרות ובשנאה לאומות, השיג במידה רבה את מטרתו. בהוראת האפיפיור ערך מלך צרפת, לואי התשיעי, משפט פומבי לתלמוד הבבלי. הוא הטיח בפני נציגי היהודים, ובראשם רבי יחיאל ורבי משה מקוצי, את האשמה כי מדובר בספר כפירה שאחת דינו להיאסר. טענות הנגד של נציגי היהודים לא שינו, כמובן, את הכרעת הדין שנקבעה מראש. ביום שישי, ערב פרשת חוקת, ט’ בתמוז ה”ד (17.6.1244), נאספו לכיכר המרכזית של פריז, לא הרחק מכנסיית נוטרדם, עשרים וארבעה קרונות מלאים ביותר מאלף ומאתיים כתבי יד של התלמוד והמדרשים. שתי יממות בערה האש שכילתה את אוצרותיה הרוחניים של יהדות צרפת, וסימלה למעשה את שקיעתו של עולם התורה והישיבות במדינה זו. לנוכח הלהבות, כתב המהר”ם מרוטנברג את קינתו “שאלי שרופה באש”, הנאמרת עד היום בקהילות אשכנז בתשעה באב. הספרים בערו אש, התורה נותרה בלבבות.

המוני חסידים, אישה ואחד עשר ילדים איבד הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, שעמד בראש אחד מהענפים של חסידות צאנז בקלויזנבורג שבהונגריה במהלך ימי השואה. רצוץ ושבור, לאחר שעבר בעצמו את אימי המחנות ואת צעדות המוות, החליט האדמו”ר לשוב ולחיות. הוא עמד בראש הפעילות הרוחנית במחנות העקורים בגרמניה, שם עמדו מפקדי הצבא האמריקאי נדהמים לנוכח אישיותו, וסייעו בידו ככול שיכלו. בהמשך, הקים הרב רשת של מוסדות תורה וחסידות בניו יורק, בקנדה ובמדינות דרום אמריקה, והקים מחדש משפחה כמו גם חצר חסידית. באמצע שנות החמישים הכריז האדמו”ר כי יש להקים קריה לחסידיו בנתניה, שבמרכזה בית חולים שיתנהל על פי כללי ההלכה. לימים, הסביר האדמו”ר כי הקמת בית החולים לניאדו הייתה סוג של קיום נדר שאותו נדר במחנות, ולפיו אם ינצל יפעל להקדיש את חייו להצלת יהודים. האדמו”ר עסק בדרשותיו ובהגותו במשמעותה של השואה. הוא חילק את חייו בין חסידיו בנתניה לאלו שנותרו בניו יורק, ופעל עוד שנים ארוכות להפצת אהבת ישראל ותורת ישראל. נפטר בט’ בתמוז תשנ”ד (18.6.1994).

שנה וחצי לאחר שג’ימי ולאס ולארי סינגר, החלו להעלות לראשונה לרשת האינטרנט ערכים אנציקלופדיים הנכתבים והנערכים בידי הגולשים, עשתה ה”ויקיפדיה” עלייה לארץ הקודש. בח’ בתמוז תשס”ג (8.7.2003) הושקה הוויקיפדיה העברית, ונכתב הערך הראשון על המושג “מתמטיקה”. קצת יותר מעשור וחצי לאחר מכן, כאשר באמתחתה כרבע מיליון ערכים בעברית, והישג יפה של מקום שביעי בעולם באיכות הערכים (יחסית לוויקיפדיות בכל השפות), הפכה  האנציקלופדיה המקוונת החופשית לחלק בלתי נפרד מההווי הישראלי. תלמידים בכל גיל (וגם עורכי מיזם “היסטוריה על הבוקר”) נעזרים בה ללימודיהם ולהכנת עבודות וסקירות. אלפי עורכים־מתנדבים כותבים ומתווכחים בהתלהבות סביב תוכן ערכיהָ (ומזכים את ישראל במקום השני בעולם בכמות שכתוב הערכים…). גרסה ייחודית שלה בשם ה”מכלול” מתאימה את תוכנה למקובל בציבור החרדי. עשרות מוסדות אקדמיים יוזמים יחד עם מתנדבי ויקיפדיה שיתופי פעולה. כמו לכל תופעה חדשה, סובלת הוויקיפדיה מבעיות רבות, מואשמת לעיתים בשטחיות, וחנן בן ארי אף התחנן שלא “לסכם אותו בוויקיפדיה”. אולם למרות הכול, דומה כי קשה לתאר את חיינו בלעדיהָ…

“יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה, יש לטעת בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה , לשמור על קיומה , לפתחה ולהאדירה ברוח הערכים הנעלים של תורת ישראל וחזון הנביאים .. “.  שר החינוך היטיב להגדיר  את מטרותיו: “יש לעשות כל מאמץ כדי לחנך את ילדי ישראל לפעול למען ארצם ועמם”. חמש שנים כיהן בן ציון דינור כשר החינוך. דינור, שנולד בשנת 1882  למשפחה חסידית, למד בישיבות ליטא ובאוניברסיטאות גרמניה. כהיסטוריון, ומי שהיה בין מקימי האוניברסיטה העברית, פעל לחשוף ולהנחיל את המורשת הלאומית של עם ישראל, בעיקר בהקשר לזיקה לארץ ישראל ולחלום המשיחי.  במסגרת תפקידו כשר החינוך במהלך שנות החמישים, עיצב את אופיו של החינוך הממלכתי והקים את מוסד “יד ושם”. האמין כל ימיו שיש לרתום את המחקר ההיסטורי ואת מלאכת החינוך לצורך קידום המטרות הלאומיות. נפטר בח’ תמוז תשל”ג (8.7.1973)

נשמות הכהנים והנביאים אשר בסביבה תצאנה מקבריהם, והקשיבו בדמעות גיל לקול הזה”. כך תיאר את תחושותיו אחד מבאי טקס הנחת אבן הפינה לבתי “הכפר העברי” שמצפון לירושלים, אשר נערך בח’ בתמוז תרפ”ד (10.7.1924). את מושבת הכפר העברי, שבהמשך שונה שמה ל”נווה יעקב”, על שם הרב יעקב ריינס מייסד המזרחי, הקימו קבוצה של בני הציונות הדתית מירושלים, שביקשו לעבור מחיי עיר לחיי כפר. החיים בנווה יעקב היו קשים, ואדמת טרשים הקשתה על תפעול הרפתות שהיו אמורות לספק את צורכי החלב של ירושלים. למרות זאת, הצליחה המושבה לשרוד, והתפתחו בה ענפי חקלאות וקיט. במהלך מלחמת העצמאות עמדה נווה יעקב חודשים ארוכים במצור, וסייעה בחסימת הכוחות הערביים בדרכם מרמאללה לירושלים. מיד לאחר הקמת המדינה, הותקפה המושבה בידי כוחות ירדניים ומקומיים בסיוע שריוניות, ולאחר קרב ארוך נאלצו תושביה לסגת בחשכת הליל להר הצופים, כשהם מותירים אחריהם ארבעה מחלליהם. המושבה לא שוקמה אחרי מלחמת ששת הימים, אולם שכונת נווה יעקב הגדולה והסמוכה, מנציחה את שמה של המושבה שעמדה בגבולה הצפוני של ירושלים.

רבי אליהו מני, יליד בגדד (1818), בן למשפחה אמידה ומיוחסת לבית דוד (מני: מזרע נין ישי), עסק בלימוד תורה וקבלה שנים רבות עם חברו מנוער, הבן איש חי, שראה בו את רבו בתורת הנסתר. עלה לארץ למרות התנגדות קהילתו, ולמד שנים רבות בישיבת המקובלים בית אל. בשל מחלתו, עבר לחברון, בעלת האוויר המבריא יחסית. שם, כיהן בפועל כרב העיר קרוב לארבעים שנה. הרב מני הנהיג את היישוב היהודי בעיר על כל חלקיו, היה מקובל ונערץ על תושביה הערביים של חברון, שכינוהו “שייח’ סולימן”,  והוביל יוזמות לקניית אדמות לצורך עיבוד אדמה והתיישבות ברחבי הארץ. בין השאר, היה חבר באגודת “מחזירי עטרה ליושנה” שפעלה למען ייסוד המושבה פתח תקווה .עמד בקשרים עם קהילות רבות בגולה, ובראשן קהילת יהודי בוכרה, ועודד את עלייתם והתיישבותם בארץ. ייסד בחברון בית כנסת ומוסדות חינוך ורווחה שונים, ופעל לגיוס כספים לטובת היישוב בעיר. נפטר בח’ בתמוז תרנ”ט (16.6.1899), ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר בנוכחות המוני יהודים ומוסלמים. רבים מצאצאיו שימשו בתפקידים בכירים בתחום הרבנות, השיפוט וההנהגה הציבורית בארץ ישראל.

תפריט נגישות