הוא היה מראשי התנועה הדתית־לאומית, שימש כחבר כנסת שנים רבות, תלמיד חכם ונואם מוכשר. אולם יותר מכול נודע מיכאל חזני, שנולד בשנת 1913  כאבי ההתיישבות הדתית. מאז עלייתו לארץ בשנות השלושים ועד יום פטירתו, היה חזני הכוח המארגן, המניע, הדוחף והמקדם של ההתיישבות הדתית־לאומית בארץ ישראל. אל מול קשיים לא פשוטים שהערימו מוסדות היישוב על הקמתם של יישובים דתיים, פעל חזני ללא לאות וסייע להקמת הקיבוצים הדתיים ומושבי הפועל המזרחי. בין היישובים שחזני תרם תרומה מכרעת להקמתם היו טירת צבי, כפר יעבץ, היישובים הראשונים שהוקמו בגוש עציון וברמת גולן לאחר מלחמת ששת הימים ויישובים רבים נוספים. בשנותיו האחרונות כיהן חזני כשר הסעד (כיום משרד הרווחה), והקים את מפעל השירות הלאומי. פעילותו כשר וככלכלן חצתה מגזרים וקבוצות, ודומה שאך סִמלי הוא שנפטר מהתקף לב פתאומי בכ”ג בתמוז תשל”ה (2.7.1975) בטקס חנוכת מרכז רווחה לנשים פלשתיניות בג’נין. לזכרו של חזני הוקם היישוב נצר חזני, שנעקר בשנת תשס”ה מגוש קטיף והוקם מחדש במועצה האזורית נחל שורק

מאז היווסדו ועד היום הוא נחשב כאחד היוקרתיים במלונות ישראל. שליטים, אצילים ורוזנים פקדו ופוקדים את המבנה המהודר של מלון המלך דוד בלב ירושלים. ביום כ”ג בתמוז תש”ו (22.7.1946) התרחשה במלון אחת הפעולות הדרמטיות ביותר במאבק לסילוק הבריטים מארץ ישראל. יחידה של האצ”ל, שפעלה במקום בתאום מלא עם ההגנה (על אף שהתכחשה לאחר מכן לחלקה באירוע), החליטה לפוצץ את המבנה שבו שכנו רבים ממשרדי הממשל והצבא הבריטיים בארץ. חולייה של אנשי אצ”ל, שאנשיה היו מחופשים לפועלים סודניים, הטמינה כדי חלב מלאים בשלוש מאות וחמישים ק”ג חומר נפץ סמוך ליסודות המלון ונמלטה מהמקום תוך חילופי יריות. למרות אזהרות חוזרות ונשנות שמסרו אנשי האצ”ל, נמנעו הבריטים מלפנות את המלון בהעריכם שמדובר בהתראת שווא. בשעה 12:37 קרס כל האגף הדרומי בקול פיצוץ אדיר. למעלה מתשעים הרוגים הוצאו מתחת להריסות, בהם גם יהודים ששהו בבניין. לאחר הפיצוץ פירקה ההגנה את תנועת המרי, ורוב היישוב היהודי התנער ממנו בשל הפגיעה בנפש. למפרע, נראה שהפיצוץ היה בין הגורמים שסייעו ליציאת הבריטים מהארץ.

משפחתו הגיעה מקורדובה שבספרד, והוא עצמו נולד (1522) וחי כל ימיו בצפת, המקום המופלא שאליו התכנסו גדולי ישראל לאחר הגירוש. היה מתלמידיו של רבי יוסף קארו וקיבל את ה”סמיכה” המפורסמת מרבי יעקב בירב. מורו ורבו בתורת הקבלה היה גיסו, רבי שלמה אלקבץ, מחבר “לכה דודי”. בעקבותיו, הדגיש את חשיבותה של קבלת שבת, ותיקן את פרקי התהילים הנאמרים בקהילות ישראל במסגרת תפילה זו. ספריו הפכו לספרי יסוד לדורות בתורת הקבלה, ביניהם “פרדס רימונים” המשמש מבוא מקיף ומעמיק לכל תורת הנסתר, פירוש “אור יקר” על הזוהר, וספרים רבים אחרים המשמשים עד היום כבסיס ללימוד בבתי המדרש ובהיכלי המחקר. נודע לדורות בזכות ספר המוסר “תומר דבורה”, שבו התווה את דרכו של האדם מתוך הצמדות לי”ג מידות הבורא ו”עשר ספירות” הקבלה. בספרו הדריך לענווה, לרחמים ולמסירות, והדגיש כי: “כפי שיתנהג מלמטה, כך משפיע מלמעלה, וגורם שאותה מידה תאיר בעולם”. הגדול שבתלמידיו בתורת הקבלה היה האר”י, שהפיץ את שמעה ברחבי העולם. נפטר בכ”ג בתמוז ש”ל (25.7.1570) ונקבר בצפת.

ארבעים המשפחות הראשונות מקרב עולי תימן, שהגיעו זה עתה לארץ במבצע “מרבד הקסמים”, היו הראשונות שהתיישבו ביום כ”ב בתמוז תש”ט (16.7.1949) במעברה הצפונית ביותר בארץ, שהוקמה בכפר הערבי הנטוש ח’לסה. בתחילה נקרא המקום קריית יוסף, על שם טרומפלדור שנפל יחד עם חבריו בתל חי הסמוכה. בהמשך, שונה השם לקריית שמונה, על שם שמונת חללי תל חי. הריחוק ממרכז הארץ, מזג האוויר הקשה והמצב הביטחוני הסבוך בעיירה שהוקמה סמוך לגבול, הכבידו על התפתחות המקום. אולם, אט אט החלו עוד קבוצות עולים להגיע ליישוב, והוא הפך למרכז האזורי של הגליל העליון. החל משלהי שנות השישים הפכה העיר יעד להתקפות טרור והפגזות קשות מצד ארגוני הטרור בלבנון. במהלך הפעילות הצבאית הממושכת שניהלה ישראל מול ארגונים אלו, היוותה קריית שמונה מקום התארגנות ולסיוע לאלפי חיילי צה”ל בדרכם צפונה. ישיבת ההסדר הגדולה שהוקמה בעיר, המכללה האקדמית תל חי, מגוון מפעלים ומרכזים של תרבות ונופש, יחד עם נחישותם של תושביה, אפשרו את צמיחתה של קריית שמונה למרות כל הקשיים. היום מונה העיר למעלה מעשרים אלף תושבים.

“נחלאים א”. כך קראו לעצמם מאה הצעירים שהתיישבו בבוקר כ”ב בתמוז תשי”א (26.7.1951) על שדותיו של קיבוץ בארות יצחק, כמה מאות מטרים מגבול רצועת עזה. “נחל עוז” נקרא המקום לאחר זמן, והיה ראשון למאות היאחזויות הנח”ל ברחבי הארץ. בצילה של הרצועה המאיימת, שגשגה רפת גדולה, ושדות המשק עובדו עד המטר האחרון, מתוך נאמנות לתפיסה: “במקום בו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול”. נחל עוז הפך לסמל. אישים ועיתונאים מהארץ ומהעולם ביקרו תכופות בקיבוץ שאנשיו אחזו במגל ובחרב לאורך כל שעות היממה. בין הקורבנות הרבים ששילם הקיבוץ במהלך השנים, היו מפקד הקיבוץ, רועי רוטברג, שנפל בשנות החמישים (הספדו של הרמטכ”ל, משה דיין, על קברו של רועי היה אחד מהנאומים המכוננים בתולדות ישראל), וכן והילד דניאל טרגמן, שנרצח מירי החמאס בשלהי מבצע צוק איתן. רבים מחברי הקיבוץ נודעו ברחבי הארץ כדמויות פוליטיות ותרבותיות. כקיבוצים רבים, עבר נחל עוז טלטלות כלכליות וחברתיות. כשבעים שנה לאחר הקמתו, הקיבוץ (המופרט) מונה כמאה ועשרים משפחות, מכינה קדם צבאית ומגוון מוסדות חינוך ותרבות הקולטים משפחות צעירות מכל הגוונים.

משה רוסנק נולד בסלובקיה (1924). בגיל צעיר עלה עם משפחתו בצורה בלתי לגלית לארץ, וגדל בירושלים. לצד עבודתו בחנות הכובעים המשפחתית, פעל רוסנק במחתרות השונות ומונה למפקד מחלקה ב”הגנה”. עם תחילת קרבות מלחמת העצמאות, נשלח לפקד על מחלקת תגבור שפעלה ברובע היהודי הנצור בעיר העתיקה בירושלים. הוואקום הפיקודי והמנהיגותי במקום גרם במהרה לכך שרוסנק בן העשרים וארבע הפך למפקדם של אלפיים התושבים ומאתיים הלוחמים ברובע הנצור. רוסנק פיקד על הרובע  בתבונה ובגבורה בימי המצור הקשים כשהוא מתמודד עם בעיות חברתיות מורכבות, עם כוחות ערבים עדיפים מכוחותיו בעשרות מונים, ועם יחס אדיש יחסית מצד מפקדי ההגנה לרובע היהודי. תחת הנהגתו של רוסנק לחמו אנשי הרובע עד שכלתה כל תקווה. מתוך רצון למנוע טבח בתושבים, חתם רוסנק על כניעת הרובע ושהה בשבי הירדני חודשים ארוכים. עם פטירתו בכ”א בתמוז תשס”ו (17.7.2006) נקראה על שמו הכיכר המרכזית ברובע. על קברו בהר הזיתים נכתב “והאיש משה עניו מאוד, כאן נטמן לצד לוחמיו מפקד העיר שבין החומות”.

חייו של חיים נחמן ביאליק השתקפו בשירתו. ילדותו בכפר האוקראיני שבו נולד בשנת 1873  השתקפה בשירי היתמות ובתיאור החוויות הקשות מהימים שבהם נאלץ אביו להפעיל בית מרזח לשיכורי הכפר. לימודיו בישיבת וולוז’ין הונצחו ביצירת הענק של “המתמיד” וב”על סף בית המדרש”; השקפתו הציונית מתבטאת ב”אל הציפור”, ב”תחזקנה” וב”שיר העבודה”; חוויותיו מימי הפרעות ברוסיה משתקפות ב”עיר ההריגה” וב”על השחיטה”; ואהבתו הגדולה לילדים, שלהם לא זכה, התגשמה ב”נדנדה”, וב”קן לציפור”. מי שכונה “המשורר הלאומי”, נדד מרוסיה לגרמניה ומשם לתל אביב. שם, זכה להערצה אדירה מכל חוגי היישוב היהודי בארץ, שרבבות מבניו השתתפו בהלווייתו בכ”א בתמוז תרצ”ד (4.7.1934). ביאליק היה מתרגם פורה, ייסד הוצאות ספרים, חידש שלוש מאות מילים בעברית והיה ממובילי תפיסת הציונות הרוחנית של אחד העם, שדגלה בחיבה ובהערכה למסורת אך ללא מחויבות לקיום מצוות. הוא נודע גם בשירי הטבע והאהבה הרבים שכתב (וביניהם “קומי צאי” ו”הכניסני תחת כנפך”), וכן בתיאורי ההיסטוריה היהודית המפעימים (“מגילת האש” ו”מתי מדבר”). כינס את אגדות חז”ל ב”ספר האגדה”. הונצח בסדרה של שמות רחובות, יישובים ומוסדות ברחבי הארץ.

שיירת הרכבים הארוכה שנסעה במרחבי עמק בית שאן בבוקר כ”א בתמוז תרצ”ז (30.6.1937) בישרה את הקמתו של הקיבוץ הדתי הראשון – טירת צבי. החום באזור היה בלתי נסבל (ב-1942 נמדדה במקום הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בתולדות ארץ ישראל: חמישים וארבע מעלות). המרחק מיישובי העמק הוותיקים היה גדול, והמרחב הערבי לא האיר פנים. ובכל זאת, תשעים חלוצי “הפועל המזרחי”, אנשי קבוצת רודגס, לא נרתעו. הם הקימו את אוהליהם מסביב לטירה הערבית העשויה לבני בוץ שנקנתה בידי הקרן הקיימת, והפכה לבניין המרכזי ביישוב. הם קראו למקום על שם מבשר הציונות,  הרב צבי קלישר, ויצאו לדרך. שנים ארוכות ומאתגרות עברו על אנשי טירת צבי. הם ידעו לקשור קשרים טובים עם ערביי הסביבה, ובד בבד עמדו בהתקפות קשות של כנופיות ערביות ב-1938 וב-1948, יכלו להם והפכו ברחבי הארץ לסמל של גבורה ושל יכולת עמידה. אלפי התמרים שניטעו מסביב לקיבוץ, מפעל הבשר הנודע, ארבעה דורות שגדלו מאז ימי “חומה ומגדל”, והחיים התורניים והחברתיים הפכו את טירת צבי לאחד מסמליה הבולטים של ההתיישבות בארץ ישראל.

“היום, כ’ בתמוז, יום הזיכרון למות מנהיגנו הגדול, קיבלה הכנסת הראשונה פה אחד את חוק השבות, המסמל את שאיפות עמנו במשך אלפיים שנה”. כך הכריז ביום כ’ בתמוז תש”י (5.7.1950) בשעה שש וחמישים בערב יושב ראש הכנסת, נחום ניר. החוק, שנחקק ביוזמתו של זרח ורהפטיג וקובע בפשטות ש”כל יהודי זכאי לעלות לארץ ישראל”, התקבל פה אחד ביום הזיכרון לפטירתו של הרצל. חלומם של הנאבקים למען “מדינה עברית, עלייה חופשית” במשך עשרות שנים, התגשם. הוויכוחים המרים שיפלגו עשרות שנים מאוחר יותר את הציבור סביב השאלות מיהו יהודי, מה דינו של מי שהמיר את דתו, מהו הגיור המוכר ומה דינם של בני משפחות לא יהודיים של העולים ארצה – כל אלו היו בתש”י עדיין בגדר נחלת העתיד. ביום זה נותרה החגיגיות והטקסיות. החוק התקבל בעמידה וההחלטה לקרוא לחוק דווקא בשם “חוק השבות” נקבעה כדי להבהיר, כדברי חלק מהח”כים, ש”שב ה’ שבות עמו”. לימים, קיבל החוק מעמד חוקתי במסגרת חוק הלאום שהדגיש כי המדינה תהיה “פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות”.

הקהילה היהודית המתבוללת של וינה; רחובות פריס שבהם, לתדהמתו, צעקו ההמונים “מוות ליהודים” על רקע משפט דרייפוס; הקזינו בבאזל, שם כינס את הקונגרס הציוני הראשון; וההר בירושלים הקרוי על שמו, שהפך לבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. תחנות רבות היו במסע חייו הסוערים של תיאודור בנימין זאב הרצל, שנולד בבודפשט בשנת 1860. הסטודנט המנוכר ליהדותו, ששקל בשלב מסוים התנצרות, הפך לעיתונאי ולסופר מחונן ולדיפלומט מוכשר. במאמריו ובספריו “מדינת היהודים” ו”אלטנוילנד”, הוא הצית את העולם היהודי. כדיפלומט, הוא התדפק על דלתותיהם של שליטי העולם, והעלה לתשומת הלב הציבורית את הרעיון הציוני. חלומו זכה לאין ספור פרשנויות לאורך הדורות, ורעיון אוגנדה שהעלה לרגע קט בערוב ימיו, כמעט וקרע את התנועה הצעירה. קצרים, קשים ומורכבים היו חייו של החוזה, שנפטר ביום כ’ בתמוז תרס”ד (3.7.1904) בגיל ארבעים וארבע. הוא שׂבע אכזבות וקשיים, אולם החזון שהותיר, המוסדות שהקים והתנועה שארגן המשיכו את דרכו. כמעט בכל פינה ברחבי המדינה שעליה חלם מונצחת, בצורה כזו או אחרת, דמותו.