הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.
הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.
ג’ו עמר נולד במרוקו בשנת 1930 ומגיל צעיר נודע בקולו הייחודי. כאשר עלה לארץ והתיישב במושב יד רמבם.. מכרים שהכירו את כשוריו ממרורו ביקשו ממנו להמשיך בשירתו גם בארץ. הממסד התרבותי והמוסיקלי בארץ שתמך בהגמוניה של “שירי ארץ ישראל” עם הזיקה המזרח אירופאית התקשה לקבל את הבשורה, אבל אט אט נשמעו מעל גלי האתר פיוטים כמו “ישמח משה” , “אשורר שירה” “שלום לבן דודי” ושירים מהווי ארצות המגרב וגולת ספרד כמו “ברצלונה”. ג’ו עמר הפך לסמל והצעיד את המוסיקה האנדלוסית מפאתי המעברות אליהם נדחקה לקדמת הבמה. בשירים שחיבר לא התעלם מבעיות הקליטה והקיפוח העדתי (כמו בשירו “לשכת עבודה”) אך במקביל הרבה לפעול ולהעצים את הזהות הלאומית והדתית של העולים וילידי הארץ. שנים רבות פעל ג’ו עמר גם מעבר לים בארצות הברית שם כיהן כחזן ופייטן בקהילות יהודיות רבות. בערוב ימיו שב לארץ. כאשר הלך לעולמו בג’ תמוז תשס”ט (26.6.2009) הייתה המוסיקה הישראלית עשירה ומגוונת פי כמה וכמה מאשר זו שהייתה בשנות החמישים. במידה לא קטנה-בזכותו
בתי חב”ד בהובלת “השלוחים” המהווים מעין שגרירות יהודית בכל פינה על פני הגלובוס והמציעים סיוע רוחני וחומרי לכל יהודי; מבצעי הדלקת נרות שבת והנחת תפילין; צעדות ל”ג בעומר; מאות ספרים המלקטים פירושים, שיחות ואגרות. כל אלו היו מקצת ממפעליו של הבולט במנהיגי החסידות במאה העשרים – רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ’. הרב שניאורסון נולד ברוסיה (1902) ונישא לחיה מושקה, ביתו של האדמו”ר השישי של חב”ד, הרב יוסף יצחק. לצד לימוד התורה, למד גם מדעים מדויקים והנדסה. במהלך מלחמת העולם השנייה נמלט הזוג לארצות הברית, ולאחר פטירתו של חמיו מונה הרב שניאורסון בשנת 1950 להיות האדמו”ר השביעי של חב”ד. הנהגתו, גדולתו ותורתו הפכו אותו לאחד המנהיגים היהודיים הידועים בעולם. המונים, פשוטי עם ומנהיגי ציבור, יהודים וגויים המתינו לפגישה ול”יחידות” עימו. במהלך השנים, עסק הרבי בהתייחסויות לסוגיות בתחום החינוך, המדע הפילוסופיה והרפואה. לחם למען שלמות הארץ, ובעיקר פעל למען הפצת היהדות בכל מקום ובכל דרך. בערוב ימיו פעל רבות לקידום האמונה במשיח. נפטר בניו יורק ביום ג’ בתמוז תשנ”ד (12.6.1994)
החבית עם חומרי הבעירה רק המתינה לגפרור שיצית את האש. חיי העוני, האבטלה הגואה, התסכול הרב מחלום העלייה לארץ ממרוקו שהפך למציאות קשה ואפורה, ובעיקר התנכרות הממסד לעולים, כל אלו יצרו קרקע פורייה להתפרצות. בליל ב’ בתמוז תשי”ט (8.7.1959) הוזעקה המשטרה לשכונת העולים ממרוקו ואדי סאליב בחיפה, כדי לטפל בהתפרעות שיכורים. במסגרת השתלטות על מתפרע, נפצע אחד מהנוכחים, ובוואדי נפוצו שמועות כי הוא נהרג מירי השוטרים. המהומות החלו עוד באותו הלילה. מאות מפגינים עלו במעלה הכרמל לעבר השכונות הוותיקות והעשירות של העיר, תוך שהם מכלים את זעמם בחנויות וברכבים שנצבו על אם הדרך. מנהיגי ההפגנות זעקו את תחושת הקיפוח, האפליה והתסכול, ונענו בתחילה ביד ברזל של המשטרה ובטענות בדבר הסתה פוליטית. בהדרגה, הבינו הרשויות, כמו גם ועדת החקירה שהוקמה כדי לחקור את האירועים, כי לא ניתן להתעלם מהבעיה החברתית והעדתית. תקציבים הופנו לשיפור המצב בשכונות, ושינויים נערכו בתחומי חינוך וכלכלה. ואדי סאליב הפך לאבן דרך במאבק על אופייה החברתי של מדינת ישראל.
הוא כבש את העולם בסערה והותיר אחריו ממלכה אדירה ששינתה סדרי עולם. אלפי שנים אחרי פטירתו שלפי המסורת היהודית חלה בב’ בתמוז בשנת 323 לפה”ס, ממשיכים דמותו ומעשיו של אלכסנדר הגדול, כמצביא וכמדינאי וכמי שהפגיש לראשונה את חכמת יוון עם עוצמת ארצות המזרח והאמפריות הגדולות של הסהר הפורה, להסעיר את העולם. במורשת היהודית ההתייחסות לדמותו היא בדרך כלל חיובית. יוספוס מתאר כי הוא פטר את היהודים ממיסים בשנת שמיטה ובגמרא מסופר על מפגשו עם שמעון הצדיק שבסופו החליף את כוונתו להחריב את המקדש ביחסי כבוד והערכה לעם ישראל. מקורות אחרים מספרים על דיונים פומביים שנערכו בחסותו במסגרתם ביקשו רבים להשמיץ את עם ישראל ולפגוע באדמותיו ובמקדשו, ואת תשובותיהם המתוחכמות של החכמים היהודים להם נטה אלכסנדר חסד. יחד עם זה לא נמנעו חזל מלבקר את תאוות השלטון והממון שעמדה בבסיס התפשטות האימפריה המוקדונית.השם אלכסנדר היה שנים רבות שם יהודי לגטימי ואילו בעיר המצרית הנושאת את שמו התקיימה קהילה מפוארת כל ימי בית שני
הוא התחבא בתוך מכלית מים, התחפש לקצין מודיעין פולני, הוביל בריחה של חמישים וארבעה איש ממחנה מעצר שמור, והצליח דרך מנהרה של שמונים מטר להגיע מכלא נידח בקניה, היישר לבלגיה ומשם בחזרה למדינת ישראל. יעקב מרידור, איש האצ”ל ומפקדו למשך זמן מה, חבר כנסת, שר ואיש עסקים, נודע יותר מכל כ”אלוף הבריחות”. מרידור, שנולד בשנת 1913 הוסגר לבריטים בידי אנשי הפלמ”ח בימי “הסזון”, והוגלה עם רבים מחבריו למחנות מעצר במזרח אפריקה. התנאים במחנות היו קשים, אולם לוחמי האצ”ל והלח”י שנכלאו בהם העבירו את זמנם בלימוד, אימון גופני ונסיונות בריחה בלתי פוסקים כדי לשוב אל הארץ, אל שורות המחתרת הלוחמת בבריטים. מרידור, איש האצ”ל הבכיר ביותר שנתפס בידי הבריטים נחשב כאלוף הבריחות, וספרו “ארוכה הדרך לחירות” (שעובד גם לספר לנוער בשם “הבריחה אל החופש”) נחשב כאחד מספרי היסוד בתיאור מלחמתו של הישוב היהודי בארץ לעצמאות. נפטר בב’ בתמוז תשנ”ה (30.6.1995)
