מכוניתם של המתנקשים נצמדה למכוניתו של שר החוץ הגרמני שנסע ברחובות ברלין, בבוקר כ”ח בסיוון תרפ”ב (24.6.1922). צרורות הירי והרימונים שהושלכו לעבר הרכב לא הותירו לשר החוץ, ולתר רתנאו, שום סיכוי. רתנאו נולד בברלין (1867) למשפחה יהודית אמידה מאוד. אביו היה מייסד חברת הענק AEG, ורתנאו עצמו עמד בראשה במשך עשרות שנים. מלבד פעילותו כאיש עסקים מבריק, הפך לאחד מאישי הכלכלה המובילים בגרמניה והוביל את כלכלת המדינה בהצלחה רבה בימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, היה מראשי המשלחת הגרמנית לשיחות ורסאי, וכשר חוץ הוביל מהלכים מדיניים מוצלחים שסייעו לגרמניה לצאת מהמשבר שפקד אותה עם סיום המלחמה. רתנאו קרא בכל הזדמנות ליהודי גרמניה לנטוש את זהותם הלאומית ולהתבולל בחברה הגרמנית, ובמכתב להרצל טען כי “היהודים לא יהיו יותר לעולם אומה”. האנטישמים שרדפו אותו כל חייו, ורצחו אותו לבסוף, סברו אחרת. מיליון איש השתתפו בהלווייתו, ויהודי גרמניה התעודדו מהגינוי הציבורי המקיף. הנאצים, שעשור לאחר מכן הפכו את רוצחי רתנאו לגיבורים, הוכיחו בדיעבד ליהודים את טעותם.
הכתובת הייתה רשומה על הקיר באותיות של קידוש לבנה. התראות אין ספור ניתנו למנהיגיה של ברית המועצות, אולם אלו מיאנו להאמין כי גרמניה הנאצית תפר את הסכם השלום עימם ותתחיל במלחמה. בבוקר כ”ז בסיוון תש”א (22.6.1941) התבררה טעותם של המנהיגים הסובייטים. ארבעה מיליון חיילים גרמניים ובעלי בריתם חצו את הגבול במסגרת “מבצע ברברוסה” לכיבושה של ברית המועצות, ודהרו כמעט באין מפריע ברחבי האימפריה הקומוניסטית. בימים הראשונים למלחמה חוסל לחלוטין חיל האוויר הרוסי, על אלפי מטוסיו, ומיליוני חיילים רוסיים נהרגו או נפלו בשבי. תוך זמן קצר שלטו הגרמנים על מרחביה של אוקראינה, כיתרו את לנינגרד ועמדו בשעריה של מוסקווה. אולם, לאחר ההלם הראשוני התנערו הרוסים והחלו להשיב מלחמה. הנחישות הרוסית, משאבי כוח האדם הבלתי נדלים ותנאי מזג האוויר הקשים (שהגרמנים לא היו רגילים להם), הביאו בהדרגה למהפך במלחמה ולנפילתה של גרמניה בתום ארבע שנים נוספות של מלחמה אכזרית מאין כמותה. עבור היהודים, סימל מבצע ברברוסה את ראשיתו של השלב הקטלני ביותר של השואה – שלב “הפתרון הסופי”.
את לוח השנה של ילדי ישראל מלווים שיריו כבר קרוב למאה: “שנה טובה” בפרוס תשרי; מגוון שירי החנוכה, מ”נר לי דקיק” ועד “חנוכה חג יפה”, בואכה “אני פורים”; סיפורי “אגוז של זהב” בפסח; “הוא היה גיבור” בל”ג בעומר; ו”סלינו על כתפינו” בשבועות. שמונה מאות סיפורים, שש מאות שירים ומאה ספרים הותיר אחריו לוין קיפניס, שנולד בשנת 1890 בפולין, ונפטר שְׂבַע ימים ושירים בכ”ז בסיוון תש”ן (20.6.1990) בתל אביב. זמן קצר לאחר עלייתו לארץ ולימודיו בבית הספר “בצלאל” בימי העלייה השנייה, התבקש קיפניס לסייע בכתיבת שירים וחומרי למידה בעברית לילדי הגנים ולתלמידי הכיתות הנמוכות, מלאכה שממנה לא פסק עד יומו האחרון. הוא הוביל את ילדי הארץ לחפש את “הרקפת שמתחת לסלע”, דרבן את בוני המולדת ב”מי יבנה בית בתל אביב”, וטיפח ערכים של מסירות, משפחתיות עזרה לזולת והתנדבות, תוך שהוא עוסק בניהול בית יתומים ומוסדות חינוך, וכן בהפקת הצגות תיאטרון לילדים. בשירו האחרון “אסיף”, שנכתב מעט לפני פטירתו, כתב: “מה הבשילו תלמי מזמורי / ושדה סיפורי מה הניב!”, וראויים הדברים לכותבם.
יוחאי בן נון נולד בחיפה (1924) וגדל בירושלים, שם חווה גם את מאורעות תרפ”ט שהטביעו חותם עמוק על אישיותו, וסייעו בהחלטתו להקדיש את חייו לביטחון ישראל. שירת בפלמ”ח והקים את החוליה לחבלה ימית, שעסקה בפגיעה בספינות בריטיות. במלחמת העצמאות הקים את פלוגת הנמל בחיפה. לחם בקרבות ירושלים ושם נפצע קשה. עסק במבצעי רכש והקים את שייטת 13. על תפקודו באחד ממבצעיה הראשונים של השייטת, שבו פיקד על השמדת אוניית הדגל המצרית “האמיר פארוק” וניהל את המבצע תוך סיכון עצמי והתגברות על תקלות רבות, קיבל את התואר “גיבור ישראל”. היה ממפקדי חיל הים במבצע סיני, והוביל את לכידת המשחתת המצרית “אברהים אל אוואל” שניסתה להפגיז את חיפה. כמפקד החיל בשנות השישים, הוביל את קליטת הצוללות, את פיתוח הטיל “גבריאל” ואת ספינות הסער שסייעו לניצחונות החיל בששת הימים וביום כיפור. לאחר שחרורו, מילא תפקידים ביטחוניים שונים, והקים את המכון לחקר הימים והאגמים בחיפה, המְרַכּז את חקר הים והחקלאות הימית בישראל. נפטר בכ”ז בסיוון תשנ”ד (6.6.1994)
הרב קלמן שם טוב גפן נולד באוקראינה (1856) ונודע מגיל צעיר כדמות ייחודית, שמלבד גדלותה בתורה, עסקה בהגות ובמחקר בכל תחומי המדע והפילוסופיה. עלה לארץ עם כל משפחתו בימי העלייה השנייה, היה ממקורביו של הרב קוק, ושימש כמורה למתמטיקה בישיבתו וכמנהל תלמוד התורה בפתח תקווה. בהמשך חייו, חי עם משפחתו מספר שנים כחקלאי במושבת בית וגן שבגליל. בכתביו, עסק בהרחבה בשאלת היחס בין התורה למדע ובין התורה לפילוסופיה, והציע דרכים מקוריות המבוססות על תורת הנסתר להבנה מורכבת של המציאות ולמשמעויות הערכיות הנובעות ממנה. ספרו המפורסם היה “הממדים, הנבואה והאדמתנות (=הגיאולוגיה)” שבו עסק בהיבטים שונים של שאלת הנבואה על בסיס תורת קאנט, ובסוגיות גיאולוגיות. בכתביו ישנו שפע של התייחסות מקורית ומרתקת לסוגיות פיזיקליות, פילוסופיות וביולוגיות, והכול מתוך עולמה של תורה. היה מראשוני המצטרפים לתנועה הציונית עוד בצעירותו, וכתב ספרים ומאמרים להצדקת דרכה. אבי משפחת גפן הישראלית. נפטר בכ”ו בסיוון תרפ”ז (24.6.1927). בשנים האחרונות ישנה התעניינות מחודשת בכתביו וביצירתו המקורית.
דמותו עטופה במסתורין, והמונים נוהרים לקברו בעמוקה שבגליל, ביום פטירתו כ”ו בסיוון. התנא יונתן בן עוזיאל, בן הדור הראשון לתנאים וגדול תלמידיו של הלל הזקן, פעל בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה. המסורת מתארת את גדולתו העצומה בתורה ובמידות, ואת העובדה שמרוב קדושה “כל עוף שפורח מעליו מיד נשרף”. במסורת ישראל לא נותרו רבות מאמרותיו (מלבד התייחסות לתרגומו ודו שיח בינו לבין שמאי), והן כנראה משוקעות במאמרים המיוחסים לבית הלל במשנה ובגמרא. נודע כמחבר “תרגום יונתן” לספרי הנביאים, תרגום שבו משוקעים דברי אגדה ופרשנות מרתקים. חז”ל תיארו את התרעמותו, כביכול, של הקב”ה על כך שבתרגומו גילה יונתן בן עוזיאל את סתרי הבורא לבני אדם. תוארה גם תשובתו של התנא, ולפיה “גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא להרבות כבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל”. עלייה למקום קברו מקובלת, (מסיבות שאינן ברורות כל צרכן) לפחות מאז המאה השבע עשרה כסגולה לזיווג הגון. המוני צעירים, צעירות והוריהם עולים למקום בכל שנה.
מגפת הפוליו איימה על העולם כולו. אלפים מתו מדי שנה, ורבבות, ביניהם נשיא ארה”ב פ”ד רוזוולט, חלו בשיתוק. ניסיונות קדחתניים למציאת חיסון עלו בתוהו. יונה סאלק, יליד 1914, בן למשפחה ענייה שהיגרה מרוסיה, החליט להיענות לאתגר. סאלק, שלא התקבל לכמה מוסדות אקדמיים בשל זהותו היהודית, עסק באותם ימים במציאת חיסונים לזנים שונים של שפעת. הממסד האקדמי לא חיבב את התיאוריות הנועזות, ומאמריו נדחו בזה אחר זה מכתבי העת המדעיים. סאלק החליט לפעול בכוחות עצמו. הוא גייס מאות אלפי מתנדבים, ביניהם הוא עצמו ובני משפחתו, וניסה עליהם את החיסון שפיתח. כאשר קיבל אישור להפצת החיסון בשנת 1955, פרצו חגיגות ספונטניות ברחבי ארצות הברית, וסאלק הפך לגיבור עולמי. הוא סירב לרשום פטנט על החיסון, והעמיד אותו חינם לרשות האנושות. סאלק היה ציוני נלהב, שבביקורו במדינת ישראל (שסבלה גם היא מאוד מנגיף הפוליו), הגדיר את תקומתה “המעשה הגדול בתולדות העם היהודי”. על קירות מכון המחקר סאלק בארצות הברית חקוקה אמרתו” “מקווה לחיות את החלום”. נפטר בכ”ה בסיוון תשנ”ה (23.6.1995)
אברהם חלפי נולד בפולין (1904) והיטלטל עם משפחתו במהלך מלחמת העולם הראשונה למרחבי רוסיה. עלה לארץ בימי העלייה הרביעית, ובמשך שנים רבות עבד כשחקן בתיאטראות הצעירים של ארץ ישראל, שם גילם קרוב לשישים דמויות. חלפי הרבה לשחק תפקידים של דמויות משולי החיים והראה את היופי ואת המורכבות הטמונים מתחת למראה החיצוני. נודע במיוחד כ”אישון” בהצגה “עוץ לי גוץ לי”. במאות מן השירים שכתב ביטֵא תחושות של בדידות, אהבה, רגישות לזולת ושאלות קיומיות, שבלטו פחות באותה תקופה בספרות העברית. בין שיריו הידועים, שזכו לתפוצה רבה בזכות הזמר אריק איינשטיין שהרבה לזמרם, היו: “עטור מצחך זהב שחור”, “צער לך” “תוכי יוסי”, ו”סתיו יהודי”. רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ובסוגיות של קיום אל מול האמונה והמסורת. חוקרי ספרות רבים עמלו לפענח את הרמזים השונים הטמונים בשירת חלפי, ואחדות מיצירותיו נחשבות כנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית עד היום. חלפי נפטר בכ”ד בסיוון תש”ם (8.6.1980) ונקבר בתל אביב, העיר שבה פעל במהלך שנות חייו בארץ.
הרב מסעוד אלחדד הכהן נולד במרוקו (1820) ועלה לירושלים בגיל צעיר. למד בישיבת המקובלים “בית אל”, ועמד בראשה למעלה מחצי יובל שנים. עסק רבות בתורת הנסתר ובעיקר בכוונות התפילה, ורבים מיושבי ירושלים נהרו לשמוע את תפילתו הייחודית. בגיל שמונים (!) יצא למסע התרמה בקהילות צפון אפריקה כשד”ר (שלוח דרבנן) של קהילת ירושלים, והתקבל בכבוד רב על ידי חכמי צפון אפריקה ופורטוגל, שאף אליה הגיע במסעותיו. במסעות אלו עסק גם באיתור כתבי יד שונים העוסקים בנושאי הקבלה והנסתר. בשנותיו האחרונות נישא על כתפי תלמידיו למקום תפילתו והמשיך כמעט עד יומו האחרון להיות שליח הציבור הירושלמי, ונודע בפי כל בשם רבי מסעוד הכהן. כתב ספרים רבים בענייני קבלה, דרשות על התורה וחידושים על הש”ס. קרא פעמים רבות להרבות בשלום ובאחדות ישראל. נפטר בן מאה ושבע בכ”ד בסיוון תרפ”ז (24.6.1927). נקבר בהלוויה המונית בהר הזיתים. בימי הכיבוש הירדני, חולל קברו ואותר מחדש רק בשנת 2016.
בליל כ”ג בסיוון תשנ”ו (9.6.1996) שבו אפי וירון אונגר מחתונת חברים לביתם שבקריית ארבע. אפי – גרפיקאית ומאיירת מוכשרת בת עשרים וארבע, שסיפורי הקומיקס שלה על מעללי בנם הבכור “דביר” זכו לאהדה ולתפוצה רבה בעיתונות הדתית של שנות התשעים. ירון – מחנך צעיר ונערץ בישיבה התיכונית בקריית ארבע. שניהם ישבו ברכב יחד עם בנם התינוק, ישי, בן עשרה חודשים. סמוך למושב גפן, לא הרחק מבית שמש, עקף רכב ובו חברי חוליית החמאס הרצחנית מצוריף את רכבם של בני הזוג, וירה לעברו כחמישים כדורים. אפי וירון נהרגו במקום, ואילו ישי, בדרך נס, נותר ללא פגע. הפיגוע האכזרי הימם את ישראל. הלוויה המונית נערכה לבני הזוג בכפר עציון. רבים, מכל קצוות הקשת בישראל, ניחמו את הוריו של ירון בשערי תקווה ואת הוריה של אפי באלון שבות, לשם הועברו גם הפעוטות דביר וישי. חלק מחברי חוליית צוריף, שמלבד רצח בני הזוג, רצחה תשעה יהודים נוספים בפיגועים שונים, חוסלו בידי כוחות הביטחון. שניים מהם נלכדו, אך שוחררו בעסקת שליט.
