מתחים חברתיים בין המלוכה, האצולה והאיכרים, משבר כלכלי, שלטון חלש, ובעיקר הסתה פרועה של ראשי הכנסייה, הביאו לאסון. בא’ בתמוז הקנ”א (4.6.1391) התנפל המון מוסת על בתי היהודים בסביליה שבספרד. בתי כנסת, דירות מגורים וחנויות של יהודים הוצתו ונבזזו. ההמון רצח מאות, כפה על האחרים להתנצר ומכר המונים לעבדות. מסביליה התפשטו הפרעות לכל רחבי חצי האי האיברי, ולמרות ניסיונותיו של המלך חואן הראשון לבלום את ההמונים, לקחו חודשיים ארוכים עד שהושב השקט למדינה. וגם אז, החרימה המדינה את רכושם של הנרצחים ונישלה את יורשיהם ואת הקהילות היהודיות מנכסיהם. רבים מהמתנצרים בכפייה היו מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית היהודית, שאנשיה המשיכו לשמור את מנהגי היהדות בסתר. בכך יצרו את תופעת “האנוסים”, שהפכה להיות מרכזית בהיסטוריה היהודית, הביאה להקמת האינקוויזיציה ובסופו של דבר לגירוש כל היהודים מספרד מאה שנים מאוחר יותר. יהודים אחרים העדיפו לנטוש את ספרד אשר בה נהנו מ”תור זהב” ארוך שנים, ולהגר לפורטוגל ובהמשך לצפון אפריקה ולארץ ישראל, שם החל לשגשג המרכז היהודי של צפת. קינות ותיאורי זיכרונות קשים נכתבו לזכר גזרות הקנ”א.
חששם של נציגי הציבור החרדי מאופים האנטי דתי של מפלגות הפועלים ומהשפעתו של אופי זה על המדינה העתידה לקום היה רב. חששם של מנהיגי הישוב מכך שנציגי החרדים יסרבו להמליץ בפני ועדת החקירה של האו”ם על הקמת מדינה ובכך יפגעו בחזית האחידה של יהודי הארץ היה גדול לא פחות. הפתרון שהובל בידי נציגים מהציונות הדתית ובינהם הרב מימון היה מכתב הסטטוס קוו. במכתב שנשלח בא תמוז תש”ז (19.6.1947) נכללה התחייבות של ראשי התנועה הציונית להותיר את שאלות הדת במדינת ישראל העומדת בפתח בדיוק באותו מצב (“סטטוס קוו”) כפי שהיו בימי המנדט. שבת הוגדרה כיום המנוחה המדינתי, כשרות הובטחה בכל מוסדות הציבור, נישואין וגירושין ינוהלו לפי ההלכה ולציבור הדתי תשמר הזכות לאוטנומיה בחינוך. הנהגת הציבור החרדי הרימה את הכפפה ועדותו של מנהיגה הרב יצחק לוין בפני ועדת האום סייעה בקבלת החלטת החלוקה. שבעה עשורים לאחר מכן שאלת פרשנותו המדויקת של מכתב הסטטוס קוו, הדיון האם הוא עוד רלוונטי, והתמורות שחלו בו לטובת ולרעת שני הצדדים ממשיכות להסעיר את מדינת ישראל.
זה היה המפעל ההנדסי הגדול ביותר שביצעה מדינת ישראל הצעירה. ארבעת אלפים פועלים; השקעה בסדר גודל של ארבעה מיליארד ש”ח (במונחים של היום); מאה ושלושים ק”מ של תעלות, מנהרות וצינורות ענק; פרויקטים הנדסיים מורכבים ומשאבות ענק; ולאחר עשר שנות עבודה, ביום ל’ בסיוון תשכ”ד (10.6.1964) נחנך סוף־סוף “המוביל הארצי”. הרעיונות בדבר הזרמת מים מהמאגרים הגדולים בצפון הארץ לנגב הצחיח החלו להתרקם עוד בימי המנדט. לאחר הקמת המדינה ולנוכח הרצון להגדיל את שטחי החקלאות בדרום ולעודד את פיזור האוכלוסייה, החלו הרעיונות לצאת אל הפועל. המהנדסים והחופרים נאלצו להתגבר על הפרשי גובה בין עמק הירדן והכנרת להרי הגליל, שבהם עבר המוביל, ולהתמודד עם הפגזות ועם פעולות טרור שהפעילו מדינות ערב וארגוני החבלה כדי לעצור את השלמת הפרויקט. על מנת למנוע את המלחת מי המוביל ומי הכנרת, נחצב סמוך לגדותיה “המוביל המלוח”, המסלק את מי המעיינות המלוחים מהאגם. לאחר כל המאמצים, החל המוביל להוביל מי שתיה ומים לחקלאות מהכנרת ועד למצפה רמון, וסייע – פשוטו כמשמעו – בהפרחת השממה.
הימים ימי פרעות ודמים. מעשי הרצח שכמעט ולא זכו לתגובה של משטרת המנדט הבריטי היו ענין שבכל יום. בישוב היהודי סערו הרוחות סביב השאלה האם להמשיך את מדיניות ההבלגה אל מול הטרור הערבי או להתחיל להגיב. אל מול מעשי רצח מחרידים שבוצעו בצפת ובסביבותיה החליט איש בית”ר שלמה בן יוסף יחד עם חבריו להגיב. בן יוסף, שעלה לארץ מפולין באונית מעפילים שנה קודם לכן, שהה בראש פינה במסגרת פלוגת עבודה של בית”ר. יחד עם שניים מחבריו ניסה להשליך רימון על אוטובוס ערבי במעלה הכביש המתפתל לצפת. האוטובוס לא נפגע אולם שוטרים בריטים תפסו את השלושה ובן יוסף נידון למוות. גזר הדין האכזרי זעזע את הישוב היהודי , אולם הבריטים דחו את כל הבקשות לשינוי גזר הדין.. בן יוסף סירב לבקש חנינה וביום ל סיון תרח”ץ (29.6.1938) עלה לגרדום בראש מורם. במכתב שהותיר אחריו כתב “כלום אין לי. הכל לעם ישראל”. זאב ז’בוטינסקי הצהיר “מגרדומו נעשה מגדל”. ודורות של לוחמי האצל והלחי התחנכו על מורשתו.
המבצע הבריטי תוכנן בקפידה, ונועד לשבור את כוחה של תנועת המרי העברי בכלל ושל הפלמ”ח בפרט. בשבת בבוקר, ל’ בסיוון תש”ו (29.6.1946) פשטו כעשרים אלף חיילים בריטיים על מרכזי היישוב היהודי בפעולת תגובה על פעילות המחתרת, ובמיוחד על “ליל הגשרים” שנערך עשרה ימים קודם לכן. עוצר הוטל על מרכזי הערים, כל ראשי היישוב נעצרו (למעט בן גוריון ששהה בפריז), וחיפושים נערכו בקיבוצים, שבמהלכם נרצחו שלושה מחבריהם בידי הבריטים. בקיבוץ יגור איתרו הבריטים את אחד ממחסני הנשק המרכזיים של ההגנה באזור הצפון, בקיבוץ מזרע, אותרה רשימת חברי הפלמ”ח, ובבניין הסוכנות היהודית בירושלים אותרו מסמכים רבים שקישרו בין פעילות הסוכנות לפעולותיה של תנועת המרי. כאלפיים ושבע מאות איש נשלחו למעצר במחנות שהוקמו ליד לטרון, ושוחררו כמה חודשים מאוחר יותר. מידע מודיעיני מוקדם אפשר לראשי ההגנה להתחמק ממעצר. בעקבות “השבת השחורה” ופיצוץ מלון המלך דוד שבוצע בתגובה על ידי האצ”ל, פורקה תנועת המרי. אנשי הפלמ”ח חדלו מפעילות נגד הבריטים, והותירו את המשך המלאכה לאצ”ל וללח”י.
פלוגות השדה ושירות הידיעות, ישובי חומה ומגדל וארגון ההתגייסות לצבא הבריטי, מפעלי התע”ש (התעשיה הצבאית ) הראשונים ופלוגות הפלמ”ח, אלפי הנוטרים במשטרת הישובים העבריים ואחת עשרה החטיבות שיצאו לקרב ערב הקמת המדינה. כל מפעל האדירים של ארגון ההגנה החל בחוות כנרת ביום כט סיון תר”פ (15.6.1920), כאשר על רקע ארועי תל חי והפרעות שחוללו הערבים בירושלים בפסח תר”פ התכנסו אנשי “אחדות העבודה”, והחליטו כי לצורך הגנת הישוב היהודי בארץ לא ניתן להסתמך יותר על ארגון ה”שומר” הקטן שפעל בעשור שקדם להתכנסות בכנרת, או על הגדודים העבריים שהבריטים הגבילו את פעילותם. המתכנסים החליטו “להבטיח הגנה עצמית באץ על ידי סידור חבר עובדים מסורים שעומדים על המשמר בכל עניני ההגנה”. בהדרגה חדלה ההגנה מלהיות ארגון המזוהה בעיקר עם מפלגות השמאל והפכה לגוף ארצי , המקובל על רוב) חלקי הישוב היהודי בארץ ישראל. קרוב לשלושה עשורים שרתה ההגנה את הישוב היהודי ואפשרה, למרות פילוגים ומחלוקות, את התעצמותו ואת הקניית היכולת להפוך בתש”ח מישוב יהודי למדינת ישראל ומ”ההגנה” ל”צבא ההגנה לישראל”.
האלוף מוטי הוד ישב ליד סוללת מכשירי הקשר והמתין בדריכות לדיווחים. אט אט החל חיוך לעטר את שפתיו. מבצע “מוקד” להשמדת חילות האוויר הערביים, שאותו הוביל כמהלך הפתיחה של מלחמת ששת הימים, נחל הצלחה היסטורית. הדרך לבור הפיקוד של חיל האוויר החלה שנים קודם לכן בקיבוץ דגניה. שם נולד הוד, ושם הוא הצטרף לפלמ”ח שבמסגרתו עסק בארגון מפעל ההעפלה. עם קוּם המדינה, היה הוד מהטייסים הראשונים של חיל האוויר, וסייע בהבאת מטוסי הקרב הראשונים מצ’כסלובקיה לארץ. אחרי שהתגבר על התנגדות קיבוצו להמשך השירות הצבאי, חזר לחיל ופיקד על סדרת מבצעים בשנות החמישים והשישים בכלל, ובמהלך מערכת סיני בפרט. בשנת 1966 מונה למפקד החיל, והשלים את ההיערכות שאותה החל קודמו בתפקיד, עזר וייצמן, לקראת מבצע מוקד. הוד פיקד על החיל גם בימים הקשים מלחמת ההתשה, שבה התמודד חיל האוויר עם משימות תקיפה אינטנסיביות בעומק מצרים וסוריה. עם שחרורו, כיהן הוד כמנכ”ל אל־על וכמנכ”ל התעשייה האווירית, ויִיעץ בנושאי ביטחון לראשי המדינה. מוטי הוד נפטר בכ”ט בסיוון תשס”ג (29.6.2003)
ההתראות הממוקדות הביאו להגברת הכוננות בגזרה. אולם למרות המארבים והתצפיות, לפנות בוקר בכ”ט בסיוון תשס”ו (25.6.2006), בחסות הפגזת פגזי מרגמה על כל הגזרה, הצליחה חולייה ובה שבעה מחבלים – אנשי חמאס מעזה – לחדור לשטח ישראל באזור כרם שלום. המחבלים יצאו מהמנהרה מאה מטר בתוך שטח ישראל ותקפו מהעורף מספר עמדות של צה”ל, ובהם טנק מרכבה שאבטח את הגזרה. מפקד הטנק חנן ברק והנהג פבל סלוצקר נהרגו מיד. לוחם אחר נפצע, ולוחם נוסף – גלעד שליט – יצא מהטנק ונלקח בידי המחבלים מעבר לגבול העזתי. ידיעות סותרות ועיכוב בהבנת המציאות מנעו מצה”ל לצאת למרדף מיידי, והכוחות שהופעלו עם היוודע דבר החטיפה במסגרת מבצע “גשמי קיץ” לא הצליחו לעלות על עקבות חוטפיו של שליט. במשך חמש שנים וחצי הוחזק שליט בשבי החמאס, תוך שהמחבלים מפרים בעקביות את תנאי החזקת השבויים לפי אמנת ז’נבה. ויכוח ציבורי רחב ממדים התנהל בישראל לגבי שאלת המחיר שיש לשלם בעד שחרורו. בסופו של דבר, באוקטובר 2011, שוחרר שליט תמורת למעלה מאלף מחבלים בעסקה שנויה מאוד במחלוקת, ושב לביתו.
מכוניתם של המתנקשים נצמדה למכוניתו של שר החוץ הגרמני שנסע ברחובות ברלין, בבוקר כ”ח בסיוון תרפ”ב (24.6.1922). צרורות הירי והרימונים שהושלכו לעבר הרכב לא הותירו לשר החוץ, ולתר רתנאו, שום סיכוי. רתנאו נולד בברלין (1867) למשפחה יהודית אמידה מאוד. אביו היה מייסד חברת הענק AEG, ורתנאו עצמו עמד בראשה במשך עשרות שנים. מלבד פעילותו כאיש עסקים מבריק, הפך לאחד מאישי הכלכלה המובילים בגרמניה והוביל את כלכלת המדינה בהצלחה רבה בימי מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה, היה מראשי המשלחת הגרמנית לשיחות ורסאי, וכשר חוץ הוביל מהלכים מדיניים מוצלחים שסייעו לגרמניה לצאת מהמשבר שפקד אותה עם סיום המלחמה. רתנאו קרא בכל הזדמנות ליהודי גרמניה לנטוש את זהותם הלאומית ולהתבולל בחברה הגרמנית, ובמכתב להרצל טען כי “היהודים לא יהיו יותר לעולם אומה”. האנטישמים שרדפו אותו כל חייו, ורצחו אותו לבסוף, סברו אחרת. מיליון איש השתתפו בהלווייתו, ויהודי גרמניה התעודדו מהגינוי הציבורי המקיף. הנאצים, שעשור לאחר מכן הפכו את רוצחי רתנאו לגיבורים, הוכיחו בדיעבד ליהודים את טעותם.
שתיים מחוויות הילדות של יִגָּאֵל ידין, שנולד בשנת 1917בירושלים, עיצבו את מהלך חייו. הראשונה הייתה דמותו של אביו, הארכיאולוג אליעזר סוקניק. יגאל סוקניק, שעיברת את שמו ל’ידין’, הלך בעקבות אביו, והפך לבולט מבין הארכיאולוגים הארץ־ישראליים במאה העשרים. בין השאר, הוביל את מבצעי החפירות במצדה, במערות בר־כוכבא שבמדבר יהודה, במגידו ובאתרים רבים נוספים, והמשיך את מאמציו של אביו בהעברת “המגילות הגנוזות” לידי מדינת ישראל. חוויה שנייה של ידין מימי ילדותו, הייתה הפְּרעות וההתקפות הערביות על שכונות ירושלים. בגיל חמש עשרה התנדב ידין ל”הגנה”, ומילא בה מגוון תפקידי פיקוד. במלחמת העצמאות היה ראש אגף המבצעים, וניהל בהצלחה רבה את קרבות מלחמת העצמאות. בשנת 1949, בגיל 32 בלבד, מונה ידין לרמטכ”ל השני, ועיצב את דמותו ואת מבנהו של צה”ל. בשל התנגדותו לקיצוץ הכספי שביקש בן גוריון להשית על הצבא, התפטר ידין מתפקידו, ושב לעסוק במחקר. במהלך השנים מילא ידין תפקידים ציבוריים שונים, ואף כיהן כסגן ראש הממשלה בממשלתו של מנחם בגין. נפטר בכ”ח בסיוון תשמ”ד (28.6.1984).
