לאופלד סוחה היה אדם רגיל, שנולד בשנת 1890 וחי בעיר לבוב כעובד ברשת הביוב העירונית. קבוצת יהודים שביקשה לברוח מהגטו ביום חיסולו בידי הנאצים במאי 1943, פגשה בתעלות הביוב בסוחה, שעצר אותם מלהמשיך בתוואי התעלות שבו חיכו להם הנאצים. בתחילה, נאות סוחה לסייע ליהודים תמורת כספים שהעבירו לידיו, אולם במהרה החליטו הוא, אשתו מגדלינה ועוזרו סטפן ורבלסקי לסכן את חייהם למען הצלת היהודים, שהחליטו להמשיך ולהסתתר בתעלות הביוב. קרוב לשנה הסתירו סוחה וחבריו את היהודים, וסיפקו את כל צורכיהם ממזון ועד נרות לחנוכה וסידורי תפילה, והכול בתנאים בלתי אפשריים ותחת טבעת נאצית שהלכה והתהדקה. מתוך עשרים ואחד היהודים שפגשו את סוחה בביוב, נותרו בסוף המלחמה עשרה שהצליחו לגבור על התנאים האיומים. סוחה עצמו נהרג בתאונת דרכים ביום י”א באייר תש”ו (12.5.1946), זמן קצר לאחר שחרור לבוב בידי הסובייטים. לימים, הוענק למשפחתו תואר חסידי אומות העולם, ובשנת 2011 הפך הסרט הפולני “באפֵלה” שסיפר את סיפורו, לאחד הסרטים הידועים ביותר שנעשו על תקופת השואה.

אל מול מתפרעים ומחבלים, נוכח מהומות ופשיעה חמורה, מול פיגועי דקירה ופשיעה חקלאית, מצפון ועד דרום וממזרח למערב, ניצבים לוחמי “הכומתות הירוקות” – אנשי משמר הגבול. ההתחלה הייתה שונה. ההחלטה הראשונית של ממשלת ישראל הייתה להקים “חיל ספר”, שישמור על הגבולות, וגרעינו הראשון הורכב מלוחמים דרוזים וצ’רקסים שהתנדבו לשירות צבאי. אחרי גלגולים כאלו ואחרים, הוחלט להפקיד את הצבא על שמירת הגבולות, ולצרף את משמר הגבול למשטרה. ביום י”א באייר תשי”ג (26.4.1953), הוקמה היחידה במתכונתה הנוכחית, ועל סמלהּ מצודת כ”ח (“נבּי יושע”) שבגליל העליון, שנכבשה בקרב גבורה במלחמת העצמאות, ובה שכן אחד הבסיסים  הוותיקים של החיל. במהלך השנים, הופקד מג”ב על הטיפול בנושאי בטחון הפנים. לוחמיו כוללים מגויסי חובה וקבע, כמו גם יחידות עילית, וביניהן יחידות מסתערבים והיחידה ללוחמה בטרור, מהטובות מסוגה בעולם. במהלך השנים, ניצבו אנשי מג”ב מול משימות מורכבות בכל שטחי הארץ. הם אמונים על משימות השיטור הכפרי, על התערבות בכל המקרים שבהם לא מספיק כוח השיטור הרגיל, ועל פעילות נגד ארגוני הטרור. מאות מלוחמי מג”ב נפלו בקרבות במשך השנים, והם מונצחים באנדרטת החיל שבצומת ברקאי.

השגשוג היה בשיאו. עסקים חובקי עולם בוצעו בידי אנשי הקהילה היהודית באיראן, ושום איום לא נראה באופק. חביב אלקניאן (יליד 1909) היה מגדולי התעשיינים באיראן, ומימן בכספו מפעלי חסד ופילנתרופיה לכל מגזרי החברה האיראנית. במשך שנים רבות כיהן כיו”ר הקהילה היהודית במדינה והיה מקורב לראשי השלטון. השקעותיו של אלקניאן היו חובקות עולם, ובין השאר היה מבוני בנייני הבורסה ליהלומים ברמת גן. עם תחילתה של המהפכה האסלאמית, שהה לרגל עסקיו בארצות הברית, אולם לא חשש לחזור למדינה. זמן קצר לאחר השלמת המהפכה נעצר אלקניאן בידי משמרות המהפכה באשמת בגידה במדינה ופעילות ריגול למען הציונות. פעולותיו הרבות למען איראן ותושביה במשך השנים, כמו גם תחנוניו של אלקניאן לא הועילו, וביום י”ב באייר תשל”ט (9.5.1979) הוצא להורג בידי כיתת יורים. רציחתו זעזעה את יהדות איראן, ורובם המוחלט של בניה הבינו כי תור הזהב של היהודים במדינה תם. תוך זמן קצר היגרו שמונים אחוז מיהודי איראן לישראל, לאירופה ולארצות הברית.

רבנו יצחק אלפסי נולד (1013) בצפון אפריקה, כנראה באלג’יריה, ופעל שנים רבות בפאס שבמרוקו, ששמה הפך לכינויו. בשל הלשנה נאלץ לעבור לספרד, שם נפטר ביום י’ באייר תתס”ג (20.4.1103). הרי”ף נודע במיוחד בשל יצירתו המונומנטלית “תלמוד קטן” (המכונה גם “הלכות רב אלפס” או בקיצור – הרי”ף) שבה ליקט מתוך התלמוד הבבלי את החלקים ההלכתיים, תוך שהוא בורר במדויק את חלקי ההלכה והאגדה, מדלג על חלקים במשא ומתן ההלכתי או על ההלכות שאינן נוהגות בזמן שבית המקדש אינו קיים. חיבורו מאפשר ללומדיו להבין בעזרת סידור הדברים והוספת מילות קישור ועריכה בודדות מהי ההלכה הנכונה. הכרעתו לערוך פסקי ההלכה מתוך התלמוד הייתה נתונה במחלוקת קשה, אבל התקבלה לבסוף על דעת רוב חכמי דורו שהעריצוהו. ביצירתו זו כתב הרי”ף למעשה את אחד מספרי ההלכה הראשונים, אשר שימש בסיס ליצירות ההלכתיות בדורות שלאחריו, ביניהם הרמב”ם והשולחן ערוך. פעילותו של הרי”ף סייעה להפיכתו של התלמוד הבבלי לספר הלימוד המרכזי של עם ישראל. עשרות פרשנים פירשו את רעיונותיו ואת פסקיו במהלך הדורות, ובארץ קרוי על שמו כפר הרי”ף.

הוא העניק לספרות היהודית את עלילותיו של מנחם מנדל הסוחר הממולח והדלפון, של הכליזמר סטמפניו, של היתום השובב מוטל בן פיסי החזן, ומעל כולם – את טוביה החולב, מי שהפך להיות גיבור התרבות היהודי המשמעותי ביותר במאה העשרים. שלום רבינוביץ נולד באוקראינה (1859) וגדל בעיירות הקטנות שב”תחום המושב”. חיים קשים של דלות, יתמות ואם חורגת ומתעללת, לא מנעו מהצעיר – שאימץ את הכינוי הספרותי “שלום עליכם” – להפוך להיות בכיר הסופרים היהודיים שפעל ברוסיה. עסקים כושלים והתעצמות האנטישמיות הביאה את שלום עליכם, יחד עם עוד מיליוני יהודים, לנדוד אל מעבר לים, תוך שהוא מתאר בספריו את הנדידה הגדולה. עשרות ספריו וסיפוריו מלאים בחמלה לקהילה היהודית ולדמויות המגוונות והססגוניות שפעלו בקרבה. שלום עליכם לא נמנע מביקורת על תופעות שונות בחברה, אך ההומור והאהבה שבהם תיבל ביקורת זו, הפכו אותו לאהוב על הציבור. בי’ באייר תרע”ז (13.5.1916) ליוו מאות אלפי יהודים את שלום עליכם למנוחות בניו יורק. ספריו הפכו לסרטים ולמחזות, שהידוע שבהם – “כנר על הגג” – היה לאבן דרך בתרבות היהודית והמערבית.

רב ומדינאי, איש חינוך ואיש מעשה, פוליטיקאי ואיש חזון. הרב בני אלון נולד וגדל בירושלים (1954) ולמד בישיבת מרכז הרב. שימש כרב בכמה ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, ושירת כסגן בחיל התותחנים. עסק בהפצת תורת הרב קוק וייסד עם רעייתו, הסופרת אמונה אלון, את הוצאת הספרים “בית אל” לקידום ספרות תורנית ואמונית. יחד עם הרב חנן פורת ייסד את ישיבת “בית אורות” על פסגת הר הזיתים, נוכח פני הר הבית. לאחר שבלט כמנהיג בפעולות המחאה נגד הסכם אוסלו, נבחר לכנסת במסגרת “מולדת” ו”האיחוד הלאומי”. כיהן כשר התיירות ופעל לשיווקה התיירותי של ארץ ישראל כמרכז דתי עולמי. כמנהיג פוליטי, הביע דעות מקוריות ופעל בין השאר להצגת יוזמה ישראלית לפתרון בעיית הפליטים במסגרת משא ומתן עם מדינות ערב ללא הזדקקות לרשות הפלשתינית, ולהעצמת הקשר בין המחנה הלאומי בישראל לבין “נוצרים אוהבי ישראל” (בעיקר מארצות הברית) למרות המורכבות הדתית שבקשר זה. חתן פרס מוסקוביץ להגשמת הציונות בדורנו. נפטר בדמי ימיו ממחלת הסרטן בט’ באייר תשע”ז (5.5.2017) ונקבר בהר המנוחות

אלפי האורחים, ביניהם ראשי המדינה וחמש מאות אורחים שהגיעו במיוחד מחו”ל, התכנסו ברחבת הכניסה שנבנתה בשטחה של שכונת גבעת רם הירושלמית. התאריך היה ט’ באייר תשכ”ה (11.5.1965). לאחר שנים ארוכות של חלומות, של תכנון ושל גיוס כספים, יצא מוזיאון ישראל לדרך. המוזיאון הוגדר כמוזיאון הלאומי של מדינת ישראל, ונבנה בתמיכת ממשלת ארצות הברית ונדבנים יהודיים. במוזיאון ישראל קובצו מיטב הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בשטחי הארץ, ובראשם כתבי היד העתיקים של “המגילות הגנוזות” מימי בית שני, וכן איגרות בר כוכבא, שאוחסנו בהיכל הספר המפואר. מאות חפצי אומנות יהודית ותשמישי קדושה לוקטו במשך שנים מכל רחבי העולם היהודי, והוצגו ב”ביתן לאומנות יהודית” הגדול מסוגו בעולם. מליוני המבקרים שפקדו את מוזיאון ישראל מאז פתיחתו נהנו גם מדגם ירושלים של ימי בית שני, מאגף נוער פעלתני ויצירתי, וממיטב התערוכות והמיצגים של האומנות הבינלאומית שהגיעו לירושלים מרחבי תבל. למעלה מיובל שנים עברו מאז נפתח המוזיאון על שלושה עשר ביתניו הראשונים, ומאז הוא שופץ והורחב כמה וכמה פעמים, תוך שהוא ממשיך לשמש כאחד מסמליה הלאומיים של מדינת ישראל.

במסגרת נסיעה מִקרית של אנשי “התנועה לארץ ישראל השלמה” ואנשי “גוש אמונים” ברחבי השומרון, הבחינו כמה מהם כי בהר בעל חצור המתנשא מצפון לרמאללה, מבצע צה”ל עבודות בנייה נרחבות. רחל ינאית בן צבי, מנשות התנועה, נזכרה בימי העלייה השלישית והציעה להקים “קבוצת עבודה” שתסייע בבניית המתקנים הצבאיים במקום, ותעקוף בכך את האיסור הממשלתי שהוטל על ההתיישבות. ההצעה התקבלה, וכמה מפעילי התנועה הציעו את עצמם למשרד הביטחון כעובדי בניין. שישה חודשים קשים עברו על אנשי הקבוצה בראשותם של יהודה עציון ויוסי אינדור. חוסר ניסיון בעבודה, קשיי מזג האוויר והדרכים המשובשות לא הרתיעו אותם. ביום ט’ באייר תשל”ה (20.4.1975) נשארו ה”עובדים” ללינת לילה במחנה צבאי ירדני נטוש. שר הביטחון שמעון פרס הורה שלא להפריע להתיישבות החדשה שנקראה בשם עפרה. תוך מספר ימים הצטרפו לעובדים בני משפחותיהם. במהרה הפך המקום לאחד מהיישובים הפורחים ביותר ביהודה ושומרון. שבע מאות בתי אב, מוסדות חינוך ותרבות וענפי תעשייה, מסחר ותיירות ממלאים היום את רחובות עפרה. חלומה של קבוצת העבודה הפך למציאות.

מפקדי ההגנה באזור חיפה חששו מאוד מפלישה אפשרית של צבא לבנון, שתמוטט את יישובי הגליל המערבי שהיו נצורים כבר כמה חודשים. שיירה גדולה ובה אספקה ולוחמים יצאה מחיפה כדי לפרוץ את הדרך צפונה. שם המבצע היה “בן עמי”, על שם בן עמי פכטר, מפקד שיירת יחיעם שנפל בקרב. לאחר קרבות קשים נפרצה הדרך. במקביל לחידוש הקשר עם יישובי הצפון ופריסת הכוחות לאורך הגבול לקראת פלישה של צבא לבנון (שלא התרחשה לבסוף), השתלטו כוחות חטיבת כרמלי על הגבעות השולטות על עכו ובראשן תל נפוליאון. העיר הגדולה כותרה לחלוטין. מנהיגיה נמלטו ומורל תושביה התמוטט. עם יציאת הכוחות הבריטיים ממחנות הצבא הגדולים ששכנו מצפון לעיר ניתן האות, ובמהלך כל שעות ח’ באייר תש”ח (16.5.1948) הורעשה העיר על ידי כוחות ההגנה. לאחר שעות ארוכות של קרב, הניפו תושבי עכו את הדגל הלבן. דגל ישראל הונף מעל מבצר עכו, שבו נכלאו ועלו לגרדום לוחמי המחתרות. עכו, עירם של התנאים והאמוראים, של הרמב”ן והרמח”ל,  שעמדה בפני תותחי נפוליאון, עברה לשליטתה של מדינת ישראל.

שנים רבות פרחו הקהילות היהודיות בעמק נהר ריין שבגרמניה. בקהילות שו”ם (שפירא, וורמייזא ומגנצא) נהנו היהודים מהגנתם של שליטי המקום, שגשגו כלכלית, ובעיקר עסקו בתורה בבתי מדרשם של רבינו גרשום מאור הגולה, ושל רש”י ותלמידיו. אבל לפתע נקטעה האידיליה. המוני איכרים קנאים נענו לקריאתו של האפיפיור לצאת למסע־צלב לארץ ישראל, כדי לגאול את ארץ הקודש מידי המוסלמים. בדרכם למזרח התיכון, החליטו הצלבנים שלפני המלחמה במוסלמים עליהם לטפל ב”כופרים” שעל אדמת אירופה. בח’ באייר תתנ”ו (3.5.1096) התנפל ההמון על קהילת שפירא, וימים ספורים לאחר מכן גם על וורמייזא ועל מגנצא. מאות יהודים נרצחו באכזריות. בדילמה שהועמדה בפני היהודים – להתנצר או להיהרג – בחרו רובם בקידוש השם, ויצרו לדורות אתוס של שמירה על אמונת ישראל בכל מחיר. לימי האבלות המסורתיים של “ספירת העומר” שבין פסח לשבועות, נוספה משמעות חדשה. אירועי מסעי־הצלב נצרבו בתודעתם של יהודי אשכנז, והונצחו בספרי זיכרונות, בקינות ובתפילת “אב הרחמים” הנאמרת בקהילות רבות מדי שבת.