הזיכרון המדהים, התושייה, יכולות החיקוי והתחבולה. כל אלו אפשרו לנער שנולד במצרים בשנת 1924, ועלה לישראל לאחר מבצע סיני, להפוך להיות המרגל הישראלי הנודע ביותר בכל הזמנים. אלי כהן התגורר בבת ים עם משפחתו, וגויס על ידי אנשי המוסד (שככל הנראה לא נרתעו גם מלדאוג לפיטוריו ממקום עבודתו, כדי לדרבן את הגיוס…). הוא הוכשר לשהות בסוריה בסדרת אימונים בכפרי הגליל, ובחודשים ארוכים של שהייה בארגנטינה כאיש עסקים סורי גולה בשם כמאל אמין תאבת. כהן הגיע לסוריה בשנת 1962, הצליח לפתח במהירות היכרות קרובה עם ראשי השלטון ועם בני החברה הגבוהה בדמשק, והעביר לישראל זרם של ידיעות אסטרטגיות על הצבא הסורי, על תוכניות ההטיה של הירדן והכנרת ועל ארגוני הטרור הפלשתינים. ב1965 נתפס אלי כהן בנסיבות שאינן ברורות עד היום. ישראל עשתה כל מאמץ כדי לשחררו, אולם הסורים תאבי הנקם התעקשו להוציאו להורג בליל ט”ז באייר תשכ”ה (18.5.1965). שביל “אלי כהן” בגולן, היישוב “אלי עד” הקרוי על שמו, והמוסדות הרבים ברחבי הארץ המוקדשים לזכרו, מנציחים את האיש שלנו בדמשק.

קרוב לשנה השתוללו הפורעים בערי רוסיה. מאות יהודים נרצחו בפרעות (או ה”פוגרומים”, בפי העם) שכונו “הסופות בנגב”, בשל התעצמותם דווקא בדרום המדינה. השלטון ביקש להסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיות החברה והכלכלה, והפנה את זעם ההמון – שאנטישמיות לא הייתה זרה לו ממילא – לעבר היהודים. לאחר לחצים בינלאומיים, הורה הצאר אלכסנדר השלישי על הקמת ועדת חקירה שתבדוק את הסיבות להתחוללותם של הפוגרומים הספונטניים כביכול. בט”ו באייר תרמ”ב (4.5.1882), פורסמו המסקנות והפכו מיד להוראות חקיקה. הוועדה מצאה כי היהודים פוגעים ברווחתה של האוכלוסייה הכפרית והעירונית, והם האשמים בשנאה שהופנתה כלפיהם. מסקנות הוועדה (“חוקי מאי”) קבעו שיש להצר עוד יותר את צעדיהם של היהודים, לגרשם מהכפרים ולהטיל עליהם מגבלות כלכליות חמורות. לפוגרום הפיזי נוסף מעתה גם “פוגרום קר” של תקנות ושל צווים שהביאו להתמוטטותם של יהודים רבים. תחת משא הגזרות, החלו מיליונים מקרב יהודי רוסיה לפנות אל מעבר לים, ל”ארץ המובטחת”, אמריקה. אחרים הצטרפו לכוחות המהפכניים, ומעטים החלו להניע את גלגליה של תנועת חיבת ציון, ולשוב לארץ ישראל.

חיל המשלוח המצרי שפלש לארץ עם הכרזת המדינה הקצה חטיבת חי”ר שלמה, מלווה ביחידות שריון וארטילריה, לכבוש את קיבוץ יד מרדכי, כשמגיניו מנו כמאה וחמישים לוחמים בלבד. ערב הקרב, שיירת משוריינים של חטיבת גבעתי פינתה מאה מילדי הקיבוץ בדרך לא דרך לצפון הבטוח יחסית, ועם שחר החלו שישה ימי קרבות מרים על יד מרדכי. הארטילריה המצרית, בליווי הפצצות ממטוסים, כתשו את מבני הקיבוץ וגלי ההתקפות של חיל הרגלים המצרי שהסתער שוב ושוב על גדרות המשק נבלמו בקושי רב. ביום השישי לקרבות, הצליחו כוחות שריון מצריים לחדור למשק, ורק במאמץ עילאי של המגינים הם הצליחו להודפם. לאחר שהתחמושת עמדה לאזול ולאחר שכוח תגבורת נכשל בניסיון לפרוץ את המצור המצרי על הקיבוץ, הוחלט לפנותו. עם שחר ט”ו באייר תש”ח (24.5.1948) החלו חברי הקיבוץ לנוע חרש בין קווי המצרים. שני לוחמים ולוחמת לא הגיעו ליעדם, וגורלם לא נודע עד היום. קיבוץ יד מרדכי, שבעמידת הגבורה שלו עיכב במשך שבוע את המצרים מלנוע צפונה לתל אביב, הפך לאחד מסמליה של מלחמת העצמאות.

רבבות סטודנטים נלהבים גדשו את כיכר האופרה בברלין בליל י”ד באייר תרצ”ג (10.4.1933), ושמעו בשקיקה את הכרזותיו של שר התעמולה הנאצי גבלס בדבר הצורך להשמיד את “האינטלקטואליות היהודית”. ההמונים השליכו ללהבות קרוב לעשרים אלף ספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים, ליברליים או סוציאליסטיים והוגדרו כמסכנים את “הרוח הגרמנית”. שרפות ספרים דומות נערכו באותה עת בעשרות ערים ואוניברסיטאות ברחבי גרמניה. בשנים שיבואו לאחר מכן, ישמידו הנאצים קרוב למאה מיליון ספרים, בעיקר של ספריות יהודיות (כמו ספריית ישיבת חכמי לובלין) וספרים שנמצאו בידי העמים הסלאביים, שלפי דעת הנאצים לא היו ראויים למעלת הקריאה. שרפת הספרים הפכה לאחד מסמלי הפשעים של המשטר הנאצי, ואנדרטה גדולה הוקמה במקום שרפת הספרים בברלין. האנדרטה מורכבת  מחלל ריק בלב האדמה ובו מדפים ריקים היכולים להכיל כעשרים אלף כרכים. סמוך לאנדרטה נכתבו מילותיו של המשורר היהודי (המומר) בן המאה התשע עשרה, היינריך היינה, שכתב על רקע לקחי האינקוויזיציה הספרדית מימי הביניים : במקום שבו ישרפו ספרים, שם ישרפו גם בני אדם.

הוא היה בין חמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, שאפשרו את שיקומו של עם ישראל לאחר מרד כוכבא. יחסיו עם רבו, אלישע בן אבויה – “אחר” שבגד בעמו והתפקר – התנהלו תחת האמרה “רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק”. הגמרא מספרת כי מוצאו ממשפחת גרים, ואולי אפילו מנירון  קיסר. נודע כאחד מגדולי התנאים, וכמי שאשתו ברוריה הייתה תלמידת חכם ואישיות מרתקת בפני עצמה. פסקיו והנהגותיו בכל תחומי ההלכה וההנהגה ממלאים את כרכי הש”ס, והתקבלה האמרה שלפיה כל משנה שלא מצוין שם מחברהּ, היא בדרך כלל שלו. רבי מאיר, שנפטר ביום י”ד באייר, כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, נודע כמנהיג דגול ורגיש לעם ישראל בתקופה קריטית. זיהוי קברו בטבריה איננו ברור על פי המחקר, ויש הטוענים כי זה קברו של “רבי מאיר בעל הנס” אחר, אולם עם ישראל קידש את המקום, וקופות הצדקה “קופת רבי מאיר בעל הנס”, שבהן נתנו נשות ישראל צדקה לעניי ארץ ישראל מדי ערב שבת, היו אחד מסממני הקשר ההדוק בין העם לארצו בשנות הגלות.

משני צדדיה של החומה העבה הביטו בה עיניים רבות בהתרגשות ובציפייה דרוכה. החומה  שסבבה את מצודת עכו שרדה את תותחיו של נפוליאון, ושימשה את הטורקים ואת הבריטים כמעטפת לבית הסוהר המרכזי בארץ. אסירי המחתרות שנכלאו בה, רצו בכל מחיר לצאת לחופשי ולהצטרף לחבריהם הלוחמים. עתה, שלושים וחמישה לוחמי האצ”ל המחופשים לחיילים בריטיים בחוץ, ותשעים אסירי האצ”ל והלח”י הכלואים בפנים, עמדו לחולל היסטוריה. ביום י”ד באייר תש”ז (4.5.1947) בשעה 16:22 ניתן האות. פיצוץ החומה מן החוץ, ופיצוצים שביצעו האסירים בעזרת חומר נפץ שהוברח פנימה, אפשרו את הבריחה הגדולה. ארבעים לוחמים כלואים יצאו לחופשי ודהרו עם מושיעיהם בסמטאות עכו. המחיר היה כבד: בהתנגשות עם הצבא הבריטי נהרגו מפקד הפעולה דב כהן ועוד שמונה לוחמים. חמישה נשבו, ושלושה מהם – אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס – הועלו על ידי הבריטים לגרדום. הפעולה יצרה הד חסר תקדים בעולם, והפנתה את תשומת הלב למאבקה של המחתרת העברית במשעבד הבריטי. שבעה עשורים מאוחר יותר, מְסַפּר מוזיאון אסירי המחתרות המרשים, השוכן במבצר, את סיפור הגבורה.

בני משפחת גרין שעלו ארצה מגליציה, עשו חיל בעסקיהם והיו בעלים של חברות שונות בתחום הרפואה והמסחר ומגואלי האדמות שעליהן תקום לימים חולון. צעיר הבנים, אברהם (יליד 1892), נשלח על ידי אחיו הבוגרים ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כדי שיוכל להשתלב בעסקי הרפואה של המשפחה בקהיר. בסיום לימודיו, למגינת לב אחיו, החליט להתיישב בצפת הענייה ולכהן בה כרופא. הרופא הצעיר זכה לאמונם של אנשי העיר על כל לאומיה ועדותיה, ונודע גם כמי שדאג למצבם הכלכלי של רבים ממטופליו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היכו הרעב והמגפות בעיר. רבים ממנהיגי הציבור נפטרו, גורשו או נעצרו בידי הטורקים, וגרין לקח על עצמו את הטיפול בניהול כספי הסיוע (המעטים) שהגיעו לעיר ובהתנהלות מול השלטונות. האתגרים שעמד בפניהם החריפו כאשר לעיר הגיעו גם מאות ממגורשי יפו ותל אביב שסבלו מרעב וממחלות. גרין רץ מחולה לחולה, וניסה לארגן עוד מעט סיוע לעיר הגוועת. במסגרת טיפולו בחולי הטיפוס, נדבק גם הוא, ונפטר בי”ג באייר תרע”ח (25.4.1918), חצי שנה לאחר לידת בתו הראשונה והיחידה, מירונה.

רוחבם כשני ק”מ; מתחת לפני הים נמצאות שוניות אלמוגים מרהיבות ביופיין; בתקופה הביזנטית שכנה באי שבמרכזם מושבה צבאית יהודית; ומאז הקמת מדינת ישראל הם היו כבר עילה לשתי מלחמות. בשנת 1950 ביקשה מצרים מערב הסעודית את השליטה על האיים טיראן וסנפיר, במגמה מוצהרת לחסום את מצרי טיראן ולמנוע את אפשרות התחבורה הימית לאילת וממנה. מבצע קדש בשנת 1956 הכריח את המצרים, בגיבוי ערבויות בינלאומיות, לפתוח את המְצרים. אחת עשרה שנה מאוחר יותר, בי”ג באייר תשכ”ז (23.5.1967) הודיע שליט מצרים ג’מאל עבדול נאסר, על חסימתם מחדש של המְצרים לקול תרועות המון חוגג בחוצות קהיר. מדינות העולם התכחשו להבטחותיהן לערוב לחופש השיט. מלחמת ששת הימים הפכה לבלתי נמנעת. שבועיים לאחר מכן, לצלילי הלהיט “אנחנו נעבור במצרי טיראן”, השתלטו כוחות חיל הים על המקום, והדרך לאילת נפתחה. ברחבי ישראל נמצאים לא מעט ילדים שנולדו באותה תקופה הקרויים בשם טירן או סנפיר.

“זה רגע היסטורי לעם היהודי בכל אתר ואתר ולמדינת ישראל” כתב ביומנו שר החוץ, משה שרת. ביום י”ב באייר תש”ט (11.5.1949), שנה לאחר הקמת המדינה, ולמרות מאמצים עצומים של הגוש הערבי לסכל את ההחלטה, קיבלה עצרת האו”ם את החלטה 273. נוסח ההחלטה הקובע כי “ישראל היא מדינה שוחרת שלום, וכי היא מקבלת על עצמה את עקרונות מגילת האומות המאוחדות, ולפיכך ראויה להיות חברה בארגון”, התקבל ברוב של 37 בעד, 12 נגד ותשעה נמנעים. משה שרת הנרגש, ואבא אבן, השגריר הישראלי הראשון באו”ם, הניפו את דגל הלאום בשדרת דגלי האומות בחזית בניין האו”ם בניו־יורק. תמונה זו הונצחה, לימים, על שטר עשרים השקלים. הרבה נחת לא רוותה ישראל מהאו”ם. הארגון היה ונותר ברובו עוין וחד צדדי ביחסו לישראל. דומה כי הביטוי “או”ם שמום”, שטבע דוד בן גוריון, עדיין מקובל על רבים מאזרחי ישראל. יחד עם זאת, החברות במשפחת העמים מאפשרת לישראל שיתופי פעולה חשובים בעשרות תחומים, ונותנת לה להשמיע את קולה של המדינה היהודית  מעל הבימה העולמית.

הטור הסורי שירד מהרי הגולן הפתיע את תושבי עמק הירדן. עשרות לוחמים נפלו בניסיון נואש להחזיק במשטרת צמח מול השריון הסורי, ותושבי הקיבוצים שער הגולן ומסדה נאלצו לסגת מבתיהם. כוחות לוחמים מכל הצפון בפיקודו של משה דיין הוזעקו לרכסים שמעל העמק כדי למנוע את התפרצות הסורים ללב עמקי הצפון. משלחת מוותיקי הקיבוצים התחננה בתל אביב לסיוע, שהגיע בסופו של דבר בדמות חמשת “הנפוליאוניצ’יקים”, תותחי השדה הקלים שהיו ברשות צה”ל.  בבוקר י”א באייר תש”ח (20.5.1948) פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי העמק, וטנקים סוריים החלו להתקרב לדגניה, אם הקבוצות ומולדת תנועת העבודה הציונית. נערים, זקנים וכל מי שיכול היה להחזיק נשק התכוננו לקרב האחרון. חמש גרסאות שונות (שלוקטו לימים בספרו של אסף ענברי, “הטנק”) מתארות את מה שאירע, אך השורה התחתונה ברורה: בזכות אומץ ליבם של לוחמים שלא נרתעו מלהגיע למרחק אפסי מהטנקים המתקדמים ולנסות לפגוע בהם, נפגע לבסוף הטנק המוביל, והמתקפה הסורית נבלמה. עמק הירדן ניצל, והטנק הפגוע הפך לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת העצמאות.

תפריט נגישות