למפקדי סניף ההגנה בירושלים פשוט נמאס. תפיסת ה”הבלגה” שבה דגלו מפקדיהם אל מול הטרור הערבי גם אחרי מאורעות תרפ”ט; התחושה שההגנה ממשיכה להתעקש להתנהל כחבורת מתנדבים ולא מבינה את הכורח בארגון צבאי מקצועי; וכן כפיפותו של הארגון לתנועת העבודה הציונית ולא למוסדות שייצגו את כלל הישוב היהודי. כל אלו הניעו רבים מחברי סניף ירושלים ומפקדיו להודיע על פרישתם מהארגון. הארגון העצמאי יצא לדרך בכ”ג בניסן תרצ”א (26.4.1931), ותוך זמן קצר יצר זיקה עמוקה עם התנועה הרוויזיוניסטית ומנהיגהּ, זאב ז’בוטינסקי. לאחר שההגנה שינתה את עמדתה בחלק מהנושאים שגרמו לפרישה, חזרו אליה חלק מהפורשים. אולם, אחרים המשיכו לקיים את הארגון הצבאי הלאומי (שנקרא בפי הבריטים “הארגון”) כגוף עצמאי שלחם בטרור הערבי ובשלטון הבריטים עד הקמת המדינה. במהלך השנים, רשמו לוחמי האצ”ל דפים מפוארים בספרי ההיסטוריה של תקומת ישראל, ורבים מהם נפלו במערכה, ביניהם רבים מקרב “עולי הגרדום”. עם קוּם המדינה, ולאחר מאבקים ואירועים מורכבים וכאובים (כמו פרשת “אלטלנה”), הצטרפו לוחמי האצ”ל לצבא ההגנה לישראל.

ויכוח שהדרדר לאלימות בין שתי קבוצות של פועלים יהודיים שציינו את יום האחד במאי 1921 היה הטריגר לפריצת האירועים בבוקר כ”ג בניסן תרפ”א. אלפי ערבים שצפו בקטטה ניצלו את המהומה והחלו לפרוע ביהודי יפו. ההסתה נגד התעצמות הבית הלאומי היהודי, נגד הצהרת בלפור ונגד העלייה השלישית, נשאה פרי. יהודים הותקפו באכזריות בכל רחבי העיר. בתי עולים, חנויות ושכונות הוצתו ותושביהם נטבחו. במקומות שבהם פעלו ארגוני הגנה יהודיים או שהתערב הצבא הבריטי, נגרמו לתוקפים אבדות כבדות. במקומות שבהם שיתפו השוטרים הערביים פעולה עם הרוצחים נגמר הדבר באסון. ההרוג המפורסם ביותר בפרעות היה הסופר יוסף חיים ברנר, מאישי הרוח הבולטים והייחודיים של העלייה השנייה, שבאחד מספריו הביע את חששו שמא יפול בידי מרצחים בני ישמעאל, ונרצח עם חבריו בפאתי יפו. מתקפות ערביות על פתח תקווה ועל רחובות נהדפו בקרבות גבורה על ידי בני המושבות. יישובים אחרים כמו חדרה וכפר סבא סבלו נזקים כבדים. ארבעים ושבעה חללים יהודיים גבתה האש. הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל הפך לעובדה קיימת.

רופא העיניים הצעיר אליעזר לודוויג זמנהוף האמין בכל מאודו כי מחסום השפה הוא זה הגורם לחיכוכים ולעימותים בין קבוצות ועמים. הנער שנולד בפולין (1859), דיבר כעשר שפות בעצמו, והיה בלשן חובב, החליט לעשות מעשה. במשך שנים ארוכות עמל על יצירת שפה בינלאומית עם דקדוק פשוט שתוכל לגשר בין כל בני האדם. את דבר השפה פרסם בחוברת שעליה חתם “דוקטור אספרנטו” – הרופא המקווה – ובכך נתן לשפה את שמה. כמאה ועשרים שנה אחרי המצאת האספרנטו, דוברים אותה שני מיליון איש בעולם, המפעילים גם את הוויקיפדיה האספרנטית. זמנהוף עצמו כתב שירה באספרנטו ותרגם אליה את מיטב יצירות העולם ובראשן התנ”ך. זמנהוף נפטר בכ”ב בניסן תרע”ז (14.4.1917). האספרנטו נפוצה באזורים שונים באסיה ובאירופה, אולם לא הצליחה להתחרות באנגלית שהפכה בפועל לשפה הבינלאומית. בניגוד לחלום השלום והשיתוף העולמי שבו האמין, כפר זמנהוף בחלום הציוני (אם כי שינה את יחסו אליו כמה פעמים במהלך חייו). בפועל, החלום הלאומי חי וקיים, ופה ושם במדינת ישראל ישנם כמה דוברי אספרנטו.

מי ששולט בשכונת קטמון, שולט על כל חלקה הדרומי של ירושלים. ומי ששולט במנזר סן סימון, שולט על קטמון. מציאות זו, שהייתה ברורה למפקדי הפלמ”ח שפעלו במסגרת מבצע יבוסי, כמו גם למפקדי הכנופיות הפלשתיניות, הייתה הרקע לאחד מקרבות הגבורה הגדולים ביותר של מלחמת העצמאות. לאחר שניסיון ראשון של לוחמי חטיבת הראל  לכבוש את המנזר נכשל, הצליחו הלוחמים בניסיון השני. אולם, עד מהרה מצאו את עצמם מכותרים בידי כוחות ערביים שהסתערו שבע פעמים על המנזר. מצב הלוחמים הנצורים היה בכי רע, וכמעט כל מי ששהה במנזר נהרג או נפצע. גילויי גבורה של פצועים שהמשיכו להילחם ושל מתנדבים שהיו מוכנים לעמוד בעמדות חשופות לחלוטין לאש האויב נחרתו בזיכרונם של הלוחמים. רבים מהם הפכו לימים להיות מפקדים בכירים בצה”ל. לאחר שמונה עשרה שעות לחימה רצופות, כאשר כבר הוחלט לסגת מהמנזר ולהותיר שני מפקדים שיפוצצו את המנזר על יושביו ועל הפצועים שלא ניתן לפנותם, נשברו הערבים ונסוגו. עשרים ושניים הרוגים ותשעים פצועים היו המחיר שאפשר ביום כ”ב בניסן תש”ח (30.4.1948) את הישרדותה של ירושלים.

עובדי הנָמֵל הערביים, שהשביתו את פעילותו של נְמַל יפו במסגרת “המרד הערבי הגדול” של שנת 1936, היו בטוחים כי הם גוזרים חורבן כלכלי על היישוב היהודי בארץ, אשר מערכת היבוא והיצוא שלו הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נמל זה. להפתעתם, התגובה היהודית להשבתה הייתה מהירה ויעילה. לאחר לחצים רבים, התירו הבריטים להנהגת היישוב לפתוח נמל בשפך הירקון שלחוף תל אביב. העבודות, שמומנו בידי מוסדות היישוב ובוצעו בעזרת עובדי נמל מנוסים מקרב יהודי סלוניקי, התבצעו במהירות. חנוכת הנמל בכ”ב באדר א’ תרצ”ח (23.2.1938) הייתה יום חג לאומי, והנמל העברי הראשון הפך בעיני רבים לאירוע משמעותי בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל, והידוע שבהם היה “שיר הנמל” של לאה גולדברג, שסיפר בהתלהבות על כך ש”אנו כובשים את החוף והגל”. בשנות הארבעים והחמישים שימש הנמל את היישוב היהודי לצורכי עלייה (וכונה בשל כך “שער ציון”)  ומסחר בינלאומי. לאחר הקמת המדינה, הוחלט להקים נמל גדול ועמוק יותר באשדוד, ואזור נמל תל אביב הפך למתחם מסחר ותרבות.

שיירת המשאיות שהובילו את הקרוואנים נעה באיטיות במעלה הרי גופנה שבחבל בנימין, מקום מושבם של לוחמי המכבים ושל שבי ציון בימי בית שני. במסגרת מבצע “להכניס לאשף שמיניה”, שבמסגרתו הוקמו שמונה יישובים חדשים בשטחי יו”ש, הוחלט להקים במרומי ההר את היישוב טלמון, על שמה של משפחת לוויים משבי ציון. בעת העלייה להר, ביום כ”א באדר א’ תשמ”ט (26.2.1989), המשאיות שקעו בבוץ והורידו את הקרוואנים במרחק רב מהמקום המתוכנן. במקום הורדת הקרוואנים הוקמה טלמון, ואילו באתר המיועד הוקם בהמשך היישוב נריה. חמש המשפחות שהתיישבו על ההר, שממנו נשקף אחד הנופים המרהיבים בארץ, הפכו במהלך השנים למאות, ויישוב מפואר הכולל מוסדות חברה, חינוך תורה וחסד הלך והתפתח על הרי בנימין. היישוב טלמון, שבו חיים אנשי עמל, חינוך ובעלי מקצועות חופשיים, שילם לא פעם על אחיזתו בקרקע מחיר כבד, ואחדים מבניו נפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור. היישוב סייע במהלך השנים להתפתחות המאחזים והיישובים שמסביבו, וביניהם חורש ירון, חרשה וכרם רעים. הוא נחשב כאחד המשגשגים והמצליחים מבין יישובי יו”ש, ומעבר לכך, אחד מהיישובים עם אחוז הילדים הגבוה ביותר בישראל. כן ירבו…

כמעט ולא היה פייטן בכל תפוצות ישראל שלא חיבר קינה על פטירתו, שְׂבע ימים, מעשים וספרים, בגיל תשעים ותשע בכ’ בניסן ד’תשצ”ח (28.3.1038). הוא נחשב כאחרון הגאונים, ואחד מאנשי האשכולות הגדולים ביותר בהיסטוריה היהודית. רב האי גאון (יליד 939) היה בן לשושלת של גאוני בבל. אביו, רב שרירא גאון, הנהיג את ישיבת פומבדיתא ואת יהדות בבל שהסתגלה בימיו לכיבוש המוסלמי. לאחר פטירת אביו, כיהן רב האי כראש הישיבה וכמנהיג הקהילה, ואלפי התשובות שכתב לפונים אליו מכל רחב העולם היהודי (שכל אחד מהם קיבל מענה בשפה שבה נכתב המכתב) העידו על סמכותו כפוסק הדור. בספריו הרבים עסק רב האי בכל תחומי ההלכה והאגדה, וסקירותיו בנושאים שונים בדיני ממונות ובתחומים רבים אחרים היוו בסיס לספרים רבים שחוברו בדורות שלאחריו. רב האי עסק רבות גם בפירוש רציונלי וטבעי של אגדות חז”ל, והסביר אותן פעמים רבות כמשל, בשעה שהדברים נראו כמוזרים. בין השאר, כתב רב האי גם פיוטים רבים וחיבורים שונים בתורת הדקדוק והלשון.

בקופסה אחת היו צדפים כהים ועליהם שמותיהם של שישים ושש המשפחות שהתאגדו באגודת “אחוזת בית”, שביקשה לבנות פרוור גנים צפונית ליפו. בקופסה השנייה היו צדפים לבנים ועליהם מספרי החלקות השונות באדמת כרם ג’יבלי, שאותן קנו המתיישבים בעזרת הלוואה מהקרן הקיימת. המעמד התרחש בכ’ בניסן תרס”ט (11.4.1909), ובמהלכו הוגרלו החלקות למשפחות השונות. החלום על שכונת גנים נאה כמענה ליהודי יפו שהובל בידי עקיבא אריה וייס, מנחם שינקין ומאיר דיזנגוף, קרם עור וגידים. תצלום האירוע הפך להיות אחד הצילומים הידועים והחשובים בתולדות הציונות. תוך זמן קצר הוחלף השם אחוזת בית לתל אביב, על שם התרגום העברי למילה “אלטנוילנד”, ספרו של הרצל. שכונת הגנים השלווה, שבתחילה נאסרו בה מסחר ותנועת רכבים, הפכה למטרופולין השוקק ביותר בארץ ישראל ולבירתה הכלכלית של המדינה. במקום שבו נערכה ההגרלה הוקמו שדרות רוטשילד, ועל החולות הוקמו בנייניה המרכזיים של העיר. באחד מהבניינים האלו, ביתו של מאיר דיזנגוף שהפך למוזיאון העירוני, הוכרז ארבעים  שנה מאוחר יותר על הקמתה של מדינת ישראל.

הרצל ומייסדי התנועה הציונית ידעו היטב, כי לצורך שובו של עם ישראל לארצו, יש צורך לא רק ברצון טוב ובנחישות, אלא גם בלא מעט כסף. בנק אפ”ק The Anglo ) Palestine Co), שהוקם בלונדון בכ’ באדר א’ תרס”ב (27.2.1902), נועד בדיוק למטרה זו. הבנק, שאותו הנהיג בהצלחה רבה במשך שנים רבות זלמן דוד לבונטין, פתח סניפים ברחבי הארץ והעולם וסייע למימונם של מפעלי ההתיישבות והפיתוח השונים. לצד מתן אשראי וסיוע נדיב לפרויקטים שונים, הקפידו ראשי הבנק על התנהלות כלכלית מאוזנת ומוקפדת, וזכו בשל כך לשם טוב ולאמינות בקרב המשקיעים. הבנק עמד לימינם של פליטים יהודיים מהארץ ומהתפוצות במהלך מלחמות העולם, ובמשך תקופת המנדט הבריטי היה הכוח הכלכלי המשמעותי ביותר בארץ. עם הקמת המדינה, הנפיק הבנק את שטרות הכסף הראשונים של מדינת ישראל, וזמן קצר לאחר הקמת המדינה שינה את שמו ל”בנק לאומי לישראל”.  במהלך שנות החמישים, הקימה הממשלה את “בנק ישראל” שהפך לבנק הממשלתי המרכזי, ואילו בנק לאומי הפך להיות אחד מהבנקים המסחריים הגדולים בארץ.

במשך מאות רבות של שנים, הייתה הקהילה היהודית בסלוניקי שביוון אחת הקהילות המפוארות והחזקות ביותר בעולם היהודי. גדולי תורה רבים למדו בבתי המדרשות שלה. הנמל הגדול של העיר הוחזק כמעט כולו בידי יהודים, ואף שבת ממלאכתו בכל שבת. בתקופה זו, כונתה העיר “ירושלים של הבלקן”. בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, חיו בעיר למעלה מחמש רבבות של יהודים, והפעילו בה חיי קהילה פעילים ותוססים. עם כניסת הצבא הנאצי ליוון בקיץ 1941, החלו רדיפות כנגד יהודי סלוניקי. הם נושלו ממקומות עבודותיהם, הושפלו בידי חיילים גרמניים ברחובות העיר, ורכושם נבזז. ביום י”ט באדר א’ תש”ג (24.2.1943), הועברו יהודי סלוניקי לשלושה גטאות שהוקמו ברחבי העיר. זמן קצר לאחר מכן, בדרכי כחש ומרמה, נשלחו יהודי העיר לאושוויץ בתשעה עשר משלוחים שיצאו בזה אחר זה. כמעט כל בני הקהילה נספו בשואה. זכרה של הקהילה המפוארת הונצח באנדרטאות שונות ביוון ובארץ, כמו גם בשיריו של הזמר יהודה פוליקר, שהוריו היו בין הניצולים המעטים שהצליחו לשרוד את השואה ולעלות לארץ.