הבעיה הלכה והחמירה. בעוד שלפי התפיסה המסורתית נאסר ללמד את הבנות תורה, מערכת החינוך הממלכתית באירופה, שאליה הלכו הבנות לפי החוק, הדגימה בפניהם את המיטב שבתרבות האירופית. הפער בין הידע התורני לידע כללי הפך לקריטי. שרה שנירר, שנולדה בקרקוב בשנת 1883, החליטה לעשות מעשה. היא הצליחה להשיג את תמיכתם של החפץ חיים ושל הרבי מגור במהלך, ופתחה את בית הספר “בית יעקב” (שם הרומז לכינוין של בנות ישראל על פי המדרש) שנועד להעניק השכלה דתית וכללית לבנות יהודיות ברוח התורה. ההתנגדות הייתה אדירה. המשכילים החילוניים לעגו ליוזמתה, וחוגים חרדיים קיצוניים זרקו אבנים על חלונות בית הספר, אך היא לא נרתעה. תוך זמן קצר נפתחו מאות בתי ספר של רשת “בית יעקב”, וערב השואה למדו בהם רבבות בנות יהודיות. לצידם, הקימה שנירר סמינרים למורות ותנועת נוער. היא עסקה גם בכתיבת ספרים, מחזות ומאמרים עיתונאיים לציבור הנערות. שנירר, שלא זכתה למשפחה משלה, הקדישה את כל חייה לתלמידותיה. אלו כינו אותה “אמנו שרה” והקימו בעקבותיה את רשת בית יעקב הפועלת גם כיום בישראל ובארצות הברית. נפטרה בכ”ו אדר א’ תרצ”ה (1.9.1935)

יהודים חיו בוונציה מאות שנים לפני שניתן צו הגטו. הם היו מסוחרי העיר וסייעו להפיכתה לאימפריה כלכלית. הגדלת מספר היהודים בעיר במאה השש עשרה בעקבות גירוש ספרד והתעצמות הקנאות הנוצרית, גרמה לשלטונות העיר להוציא ביום כ”ו בניסן ה’רע”ו (29.3.1516) את פקודת הגטו. כל יהודי העיר נדרשו להתגורר באחד מרובעיה הנדחים, שהיה סמוך לבית יציקה לפלדה (Geatar באטלקית) ונתן למקום את כינויו. היהודים הורשו לעבוד ברחבי העיר כשהם מסומנים בטלאי צהוב, אך נדרשו ללון מדי לילה בגטו ושומרים הופקדו על שעריו. בשיא התפתחותו היו בגטו כחמשת אלפים יהודים ושלושה עשר בתי כנסת מפוארים. למרות הצפיפות שהביאה לא פעם לפגיעה קשה ממגפות ומשרפות, פיתחו היהודים בשכונתם חיים תוססים שעיצבו את דמותה הייחודית של יהדות ונציה. בין גדולי התורה שחיו בגטו היו דון יצחק אברבנאל ורבי אריה די מודינא. במאה השמונה עשרה אפשר נפוליאון ליהודים בוונציה ובשאר היבשת לצאת מהגטאות, אולם באמצע המאה העשרים שבו הנאצים ונתנו לגטאות שהקימו בכל רחבי אירופה את משמעותם הקשה והאיומה ביותר.

ראש חוליית הרוצחים, סמיר קונטר, היה בן שש עשרה בלבד כאשר יחד עם עוד שלושה מחבלים הגיע בסירת גומי לחוף הצפוני של נהריה, בליל כ”ה בניסן תשל”ט (22.4.1979). המחבלים ניסו לפרוץ לבתים באזור החוף אך נהדפו, ולאחר שהרגו שוטר בחילופי יריות, פרצו לבית משפחת הרן, שם עמדו האב דני ובתו עינת בת הארבע לרדת למקלט. המחבלים לקחו עימם את השניים באיומי נשק לכיוון החוף. כל אותה עת הסתתרה האם סמדר יחד עם ביתה יעל בת השנתיים בעליית הגג, שם אירע אסון כאשר בניסיון להשתיק את בכי הילדה נחנקה יעל למוות. בחוף הים ירה קונטר בדני ורוצץ אל הסלע את ראשה של עינת. כוח צנחנים שהגיע למקום הסתער על המחבלים ומנע מהם לברוח ללבנון. בסופם של חילופי אש, נהרגו שלושה מחבלים, ואילו קונטר ומחבל נוסף, אחמד אברס, נשבו. לימים, שוחרר אברס בעסקת ג’יבריל, וקונטר בעסקת חילופי שבויים עם החיזבאללה. שנים ספורות לאחר מכן, חיסל כלי טיס של חיל האוויר את קונטר בשעה ששהה בסוריה. החשבון נסגר.

“במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים”. דבריו של התובע במשפט, היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, הדהֲדו באולם המשפט, ונשמעו גם מעבר לדופנות הזכוכית המשוריינות של התא שבו ישב אדולף אייכמן. משפטו של אייכמן, שהיה בין האחראיים להשמדת יהודי אירופה בשואה, נפתח בירושלים בכ”ה בניסן תשכ”א (11.4.1961). המשפט החל כמה חודשים לאחר שנחטף אייכמן בידי אנשי ה”מוסד” מארגנטינה, שם הסתתר בזהות בדויה מאז תום מלחמת העולם. במשפט, שנמשך חודשים ארוכים, העידו למעלה ממאה עדים שפרסו בפני השופטים ובפני הקהל שהאזין להם בקשב רב בארץ ובעולם, את אימי השואה ואת רצחנותם של חיילי המשטר הנאצי ואנשיהם. לאחר שבית המשפט שלל את טענתו של אייכמן כי הוא היה רק “בורג קטן” במערכת, נדון אייכמן למוות בתלייה. בקשת החנינה שלו נדחתה בידי הנשיא בן צבי, תוך שימוש בדבריו של שמואל הנביא לאגג מלך עמלק :”כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ”. התהודה שזכו לה דבריהם של ניצולי השואה בעקבות המשפט השפיעה רבות על היחס לנושא בארץ ובעולם.

הרב חיים הלברשטאם נולד בגליציה (1797), ונודע מילדותו כעילוי וכגדול בתורה. היה בין תלמידיו של רבי נפתלי מרופשיץ, איש הדור החמישי לחסידות. מוּנה לרבה של העיר צאנז ושימש בתפקידו ארבעים ושש שנים עד לפטירתו בכ”ה בניסן תרל”ו (19.4.1876). החל להנהיג עדה חסידית שהתפתחה בהמשך לחסידות צאנז המפוארת, ואלפי חסידים החלו לראות בו את מנהיגם. הדגיש את נושאי החסד וההתלהבות בתפילה, ובמקביל חינך לשמירה על מסגרות ההלכה ולהימנעות מצעדים שאינם מקובלים בעבודת הבורא. במקביל לפעילותו כאדמו”ר, היה גם אחד מגדולי הפוסקים שבדור, וספריו בהלכה ובפרשנות הגמרא, “דברי חיים”, נחשבו לספרים מרכזיים בתחום. דמות זו של אדמו”ר שהוא גם פוסק – שהיא נדירה יחסית בחסידות – הקנתה לצאנז את ייחודיותה כמו גם את עוצמתה. נחשב כפוסק מחמיר, והתנגד בכל תוקף לכל סוג של לגיטימציה לתנועת הרפורמה שהחלה לפעול בימיו. יחד עם זאת, ניסה ככל יכולתו לקרב את כל חלקי העם, וטען כי בכל יהודי יש “נפש טהור וקדוש”. נינו, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו”ר מצאנז־קלוזנבורג, הקים את קריית צאנז בנתניה.

“תעודת אגודתנו היא לקרב, לא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להיזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחווה בקרב המפלגות השונות”. כך הצהירו הרב יעקב ריינס, הרב זאב יעבץ ורבים אחרים שהתכנסו בווילנה בכ”ה באדר א’ תרס”ב (4.3.1902) והכריזו על הקמת “המזרחי” – התנועה הציונית הדתית. מייסדי המזרחי (שבגלגולו הראשון נוסד שני עשורים קודם לכן בידי הרב שמואל מוהליבר) ביקשו להיות חלק מהתנועה הציונית הכללית, תוך שהם אינם מוותרים על נאמנותם המוחלטת להלכה ולשמירת המצוות. אנשי התנועה, שהוקמה בתיאום עם הרצל, ראו בציונות לא רק את התגשמות חלום הדורות, אלא גם מגן בפני האנטישמיות ופחד ההתבוללות שאיימה על העם. הם שאפו להרחיק את הציונות מכל עיסוק רוחני ולעסוק אך ורק בבניין הארץ. משלא עלה הדבר בידם, פעלו להקמת מוסדות החינוך הדתיים ולשמירת ההלכה במפעלים הציוניים השונים. השילוש של נאמנות לעם, לארץ ולתורת ישראל שנוסח בידי מייסדי התנועה החזיק מעמד למרות כל הקשיים והמכשולים, והיווה את המסד למאה ועשרים שנות פעילות ציונית דתית בכל התחומים הקשורים לתחיית עם ישראל בארצו.

במשך כארבע עשרה שנה, בכל יום רביעי לאחר חדשות חצות, היו רבבות מאזינים נצמדים למכשירי הרדיו, ונהנים במשך כשעתיים מאחת מתוכניות הרדיו המיוחדות ביותר בתולדות התקשורת הישראלית :”נתיבה מדברת ומקשיבה”. נתיבה בן יהודה נולדה בתל אביב להורים שהיו מראשי מערכת החינוך בארץ. בצעירותה, נודעה כתלמידה וכסטודנטית מצוינת, וכן כספורטאית מחוננת, שאף תכננה להשתתף במשחקים האולימפיים של שנת 1948. מלחמת העצמאות שינתה את תוכניותיה. היא התגייסה לחטיבת “יפתח”, ושירתה כקצינת חבלה בתקופת הקרבות הקשים בגליל ובאזור המרכז. לאחר המלחמה, החלה נתיבה לעסוק בחקר הלשון העברית, תוך שהיא מתמחה בנושא הסלנג ובתולדות הזמר העברי. היא אף חיברה ספרים רבים בתחומים אלו. בשנות השמונים החלה לכתוב את זיכרונותיה ממלחמת העצמאות, תוך שהיא חושפת את מורכבות המלחמה, ומערערת על כמה מהמיתוסים המקובלים של תש”ח. במסגרת תוכנית הרדיו שלה, הקפידה לשדר ולטפח את מורשת הזמר העברי, ושוחחה מדי ערב עם עשרות מאזינים, שמהם דרשה לספר אך ורק על דברים חיוביים המתחוללים במדינה. נתיבה בן יהודה, דמות צבעונית ומרתקת, נפטרה בכ”ד באדר א’ תשע”א (28.2.2011).

יוסף חיים ברנר נולד באוקראינה (1881) וגדל במשפחה מסורתית ענייה. מגיל צעיר החליט להתנתק מאורח החיים הדתי, וסולק מהישיבות שבהן למד לאחר שנתפס כותב מאמרים לעיתונות העברית. ברנר עבר ללונדון ולאחר מכן עלה לארץ. בתקופה זו, הפך ברנר לאחד הידועים והחשובים שבסופרים ובעורכי כתבי העת בעולם היהודי. בארץ, לא הצליח להחזיק מעמד בעבודת האדמה, ועבד כעיתונאי, כסופר, כמתרגם וכמרצה שנערץ על ידי חבריו, אנשי תנועת העבודה. בספריו, חתר ברנר לאמת נוקבת ונהג לערער על כל המוסכמות. בין השאר ידועה אמרתו: “זכות דיבור אין לי, זכות הצעקה יש לי”. כתביו גדושים בפסימיות, בייאוש ובתסכול, ולא בכדי נקרא אחד המפורסמים שבספריו “שכול וכישלון”. אולם למרות הכול, קרא לצעירים לפעול ולקוות למען בניין הארץ, כי “אף על פי כן”. היה בעל עמדות אנטי דתיות חריפות שעוררו לא פעם סערה ציבורית. יחד עם זאת, קיים קשרים מורכבים עם הרב קוק, שכינה אותו “נשמות של תוהו”. נרצח באכזריות בימי מאורעות תרפ”א  בכ”ד בניסן תרפ”א (2.5.1921). מוסדות רבים, וכן קיבוץ גבעת ברנר, נקראו על שמו.

קרוב לעשר שנים הקדיש ד”ר פאול נתן, איש חברת “עזרה” מגרמניה, לגיוס כספים שיאפשרו את הקמתו של מכון ללימודים טכנולוגיים על הכרמל. בסיועה של הקרן הקיימת לישראל ושל נדבנים מאמריקה ומרוסיה (ביניהם איל־התה, זאב ויסוצקי), הגיע היום המיוחל בכ”ד בניסן תרע”ב (11.4.1912). הנחת אבן הפינה לבניין “הטכניון” הראשי בישרה את התגשמותו של החלום, שאמור היה לסייע בפיתוחה של ארץ ישראל ובדרבונם של צעירים יהודיים לעלות אליה. הקשיים לא הסתיימו בהנחת אבן הפינה. “מלחמת השפות” (הוויכוח הדרמטי בנוגע לשפת ההוראה במוסד, שהסתיים בניצחונה ההיסטורי של העברית) וכן אירועי מלחמת העולם הראשונה, עיכבו את פתיחת הלימודים. אולם, לאחר כל העיכובים, יצא הטכניון לדרך. רבבות הסטודנטים שפקדו מאז את הקמפוס שעל הכרמל; פיתוחים טכנולוגיים חדשניים; מרצים וחוקרים זוכי פרס נובל; כל אלו הביאו את הטכניון להיות אחד מן המוסדות המובילים בארץ ובעולם. במהלך השנים, הפך הקמפוס הראשון של הטכניון ל”מוזיאון הלאומי למדע”, שבו בונים על דור העתיד של מדענים ושל מפתחים, שיסייעו בביסוסה ובצמיחתה של ישראל.

החודשים שבהם שהה באושוויץ בקיץ 1944 היו האיומים בחייו. כל בני משפחתו של הרב מנחם מנדל טאוב נרצחו, ואילו הוא עצמו עבר ניסויים רפואיים מזעזעים על ידי ד”ר מנגלה הנודע לשמצה, שהותירו את חותמם בגופו לכל ימי חייו. לאחר השואה שהה הרב טאוב בשבדיה ובארצות הברית, ובשנות השישים עלה לארץ. הוא קיבל על עצמו להמשיך את הנהגת חסידות קאליב, שאותה ייסדו אבות אבותיו. כל ימי חייו השתדל למלא את הנדר שאותו קיבל על עצמו באושוויץ – לדאוג שלא יהיה ילד יהודי שלא ידע להגיד שמע ישראל. הוא כיתת רגליו ופעל למען הפצת תורה ואהבת ישראל. הקדיש את חייו למען הגדלת המודעות לזכר השואה בחברה החרדית, ועסק בעריכת ספרים ובהקמת תערוכות בנושא. בימי הלימוד השנתיים שייסד, בשיחותיו ובהופעותיו, שילב שירה וניגון וקירב במיוחד ילדים מכל המגזרים. החזיק בעמדות לאומיות ובבכי מר ניסה לשכנע את שמעון פרס לבטל את הסכמי אוסלו, בטענה שלא עבר את השואה כדי לראות את עם ישראל מוותר על ארצו. נפטר בכ”ג בניסן תשע”ט (28.4.2019)