גדוד הצנחנים בפיקודו של אריק שרון פסע בליל ו’ באדר תשט”ו (28.3.1955) חרש בין שדות הנגב המערבי. החיילים היו נחושים להשיב את כוח ההרתעה לישראל, לאחר שבשבועות הקודמים חדרו חוליות מחבלים ואנשי מודיעין מצריים ליישובי הדרום, וזרעו הרס ורצח. היעד שהציבו ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין היה פשיטה על מרכז רצועת עזה הכבושה בידי המצרים, והרס מתקני צבא ותשתית. שגיאה באיתור מיקומו של מחנה צבאי שעליו היה אמור הכוח לפשוט, גרמה לקשיים ביישום המטרה. למרות אובדן גורם ההפתעה, הצנחנים לא ויתרו. הם הרסו מחנה צבאי מצרי, פגעו במכון המים העירוני ובתחנת רכבת, והותירו מאחוריהם עשרות חיילים מצריים הרוגים. את הדרך חזרה לישראל עשו הכוחות תחת אש, כשהם נושאים עימם שמונה הרוגים ושלושה עשר פצועים, וחולצותיהם משמשות כאלונקות מאולתרות. בין ההרוגים היה רס”ן סעדיה אלקיים (סופפו), אחד הלוחמים המיתולוגיים שעוטר בעיטור העוז לאחר מותו. מבצע “חץ שחור” היה לפעולת התגמול הראשונה, ואתר זיכרון לזכרו ולזכר פעולות הצנחנים בשנות החמישים הוקם סמוך לגבול הרצועה.

האוטובוס שיצא בבוקר יום ראשון, ה’ באדר תשנ”ו (25.2.1996) משכונותיה הדרומיות של ירושלים לעבר התחנה המרכזית היה עמוס לעייפה באזרחים שיצאו לעמל יומם ובחיילים ששבו לבסיסם. סמוך לשעה רבע לשבע, בשעה שהאוטובוס חלף ברחוב יפו, החריד פיצוץ אדיר את העיר. המטען שנשא על גופו המחבל המתאבד ששלח ארגון החמאס, גרם להירצחם של עשרים וארבעה מהנוסעים ולפציעתם של עשרות. מראות קורעי לב נראו בבתי החולים בעיר, והפגנות מחאה סוערות נערכו נגד מדיניות הממשלה. החמאס טען כי הפיגוע בוצע כנקמה על חיסולו של “המהנדס”, יחיא עייאש, מאדריכלי הרצח של הארגון שחוסל בידי השב”כ זמן קצר קודם לכן. ישראל המזועזעת (שהתבשרה באותו בוקר גם על פיגוע בצומת אשקלון שבו נרצחה חיילת) הזדעזעה שנית כאשר כעבור שבוע, בדיוק באותו מקום ובאותה שעה, התפוצץ שוב מחבל בקו 18 ורצח הפעם תשעה עשר מהנוסעים. אירועי הטרור שזכו לכינוי “מרץ השחור” הביאו לשפל את התמיכה הציבורית בהסכמי אוסלו, לאחר שהתברר כי בחסותם הקימו ארגוני הטרור בסיסים וקיני מרצחים שהיו מוגנים מפני ידו הארוכה של צה”ל.

זה לא היה דיון בין שווים. לנציגי היהודים הובהר מראש כי אל להם לתקוף את העמדות הנוצריות. הם אולצו להשתתף בדיון גם בשבת, ובכל סבב של נאומים ניתנה זכות המילה האחרונה לנציגי הנוצרים. ובכל זאת, נציגי היהודים ובראשם רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי, הפליאו בדבריהם ובתשובות שנתנו לנציגי הכנסייה. בראש נציגי הנוצרים  עמד המומר יהושע הלורקי, שכיהן כרופאם של ראשי הכנסייה בספרד. הוויכוח שנערך בטורטוסה, בקטלוניה שבספרד, החל ביום ה’ באדר הקע”ג (7.2.1413). הוא נמשך מספר שנים, כאשר חלקו הראשון נערך בפני האפיפיור בנדקיטוס, וחלקו נמשך בכתב באמצעות תצהירים שהציגו שני הצדדים. הנוצרים ניסו להראות כי מדרשי חז”ל ועקרונות היהדות מוכיחים את צדקת הנצרות, וכי התלמוד הוא ספר פסול שיש לשורפו. היהודים, למרות נחיתותם בתנאי הוויכוח, ולמרות הפרעות ומסעות השמד שנמשכו כל העת, לא נרתעו ממענה חד וברור. לימים, סיכמו היהודים את טענותיהם בנושאי תפיסת הגאולה, המשיח ועם ישראל בחיבורים שונים, בראשם “ספר העיקרים” שחיבר רבי יוסף אלבו. בסופו של דבר, הכריזו הנוצרים על ניצחון בוויכוח, אך אמונת ישראל ניצחה לדורות.

שישה עובדים בלבד היו רשומים בחברה שנציגיה התייצבו בד’ באדר תרצ”ז (15.2.1937) במשרדי ממשלת המנדט, והודיעו על הקמתה של חברה בשם מקורות, שתפעל “לעשות את כל הדברים המתאימים והנחוצים להשגת מים”. החברה הוקמה בשיתוף פעולה בין התנועה הציונית, הקרן הקיימת וההסתדרות, ועסקה בראשית ימיה בקידוחים ובחיבור קווי מים ליישובים היהודים בעמקי הצפון. במקביל, הגו ראשיה וביניהם שמחה בלאס ולוי אשכול תוכניות “פנטסיה”, כהגדרתם, להובלת מים למרחבי הנגב. תוכניות אלו החלו להתממש בצנעה בהנחת צינור המים לי”א יישובי הנגב ב1947, והגיעו לשיא הגשמתן עם הפעלת המוביל הארצי בשנות השישים. לאחר הקמת המדינה, הפכה מקורות לחברת המים הלאומית של ישראל, והחלה להגשים את חזונם של מייסדיה. החברה עסקה באינטנסיביות בהנחת קווי מים (ביניהם קו “השילוח” המאולתר שסיפק מים לירושלים הנצורה), בפיתוח מאגרים, בקידוחים והנחת תשתיות, במפעלי טיהור השפכים, בזריעת ענני הגשם ובהובלת פרויקט ההתפלה ההופך מי ים למים חיים. שלושת אלפים המתקנים של החברה הפזורים ברחבי הארץ מסייעים להגשמת המטרה הוותיקה – “לעשות את כל הדברים הנחוצים להשגת מים”.

העוני היה רב, מלכי פרס ביטלו לא פעם את אישור הבנייה, והשכנים העמונים והערבים הפריעו ללא הרף. ובכל זאת, בעידודם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, ובהובלת יהושע הכהן הגדול וזרובבל מנהיג העם, הושגה המטרה. עשרים ושתיים שנים לאחר הגעתם של שבי ציון הראשונים לירושלים, והנחת אבן הפינה לבית, ביום ג’ באדר ד’תתקי”ד (348 לפני הספירה) נחנך סוף-סוף בית המקדש השני. קרוב לחודש נמשכו החגיגות, ולמרות העוני הרב, הקריבו שבי ציון מאות קורבנות כדי להודות ולהלל. הלוויים והכוהנים חולקו למשימותיהם, ועבודת בית המקדש החלה במלוא היקפה. ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. במשך דורות ארוכים נהרו עולי הרגל לירושלים וזכו להיכנס לחצרותיו. לאחר שחולל בידי חייליו של אנטיוכוס, טוהר המקדש, שופץ ונחנך מחדש בימי החשמונאים. כמה דורות מאוחר יותר, בנה הורדוס את המקדש כמעט מהתחלה, ו”מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו”. בתשעה באב של שנת 70 לספירה, חרב הבית בידי הרומאים. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו.

“תבקר גם את פצועי המלחמה השוכבים כאן בבית החולים”, ביקש הרב אריה לוין מתלמידו שמחה הולצברג שבא לבקר את רבו, בשעה שזה אושפז בבית החולים זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הולצברג, דמות צבעונית ומיוחדת, ניצול שואה שאיבד בה את כל משפחתו והספיק גם להילחם במרד גטו ורשה, לא היסס לרגע. הוא סעד את הפצועים בשעה שנאנקו מכאבים, עודד את רוחם בשעות הקשות, וביקר בקביעות את היתומים ואת האלמנות. הולצברג ליווה מאות מהפצועים  מהימים שבהם שכבו בבתי החולים ועד לנישואיהם וללידת ילדיהם, שאליהם התייחס כאילו היו ילדיו. חוש ההומור הייחודי שלו, השוקולדים המתוקים שהיה מחלק לכל סובל ומתייסר והשמחה שהיה משרה בכל מקום זיכו אותו בתואר “אבי הפצועים” ובפרס ישראל על תרומה מיוחדת לעם ולמדינה. חייו של הולצברג לא היו פשוטים, אך עוד מהימים שלאחר השואה, שבהם נהג בקביעות לבקר ולעודד ניצולי שואה שחלו בנפשם ובגופם, בערה בו אש אהבת האדם. ביום ב’ באדר תשנ”ד (13.2.1994) לקה הולצברג בליבו ונפטר בפתאומיות. יהי זכרו ברוך.

את חבורת הרוצחים הובילה דלאל מוגרבי, פלשתינית ממחנה הפליטים “סברה” שבלבנון. אחד עשר המחבלים שבהובלתה יצאו מנמל צור, ובעזרת סירות גומי נחתו בחוף מעגן מיכאל בשבת אחר הצוהריים בב’ אדר תשל”ח (11.3.1978). מסע הדמים נפתח ברצח הצלמת גיל רובין בשמורת נחל התנינים, המשיך בהשתלטות על מונית ועל אוטובוסים בכביש החוף ובירי על מכוניות חולפות,  והסתיים בהיתקלות עם כוחות המשטרה והצבא בצומת גלילות. בהיתקלות זו עלה באש האוטובוס, שאת עשרות נוסעיו החזיקו המחבלים כבני ערובה. כוחות הביטחון הופתעו מהפעולה, והתקשו להתמודד עם האסון. יוזמות מקומיות כמו זו של אסף חפץ – קצין ימ”מ, ולימים מפכ”ל המשטרה, שהסתער לבדו וחיסל כשישה מחבלים – אפשרו בסופו של דבר את סיום האירוע. שעות ארוכות נערכו חיפושים נרחבים באזור השרון ועוצר הוטל על צפון תל אביב כדי לאתר את המחבלים. שלושים וחמישה ישראלים נרצחו במהלך האירועים. רובם חברי אגד ובני משפחותיהם שהיו באוטובוס ששב מטיול בצפון ונחטף בידי המחבלים. למחרת הפיגוע, יצאה ישראל למבצע “ליטני” להשמדת תשתיות הטרור בלבנון. מרבית המחבלים נהרגו במהלך האירוע.

הסגנון שבו כתבה היה חדש ומקורי. ספרי ההיסטוריה הרבים שיצאו מתחת ידיה היו גדושים, לא רק בתיאורי קרבות, במהלכים דיפלומטיים ובשושלות מלכים, אלא גם בקטעי ספרות ושירה, ציטוטים מיומנים אישיים, תיאורי הצגות תיאטרון ומשחקי ילדים, קטעי פילוסופיה ותיאור מבנים אדריכליים.   החידוש והיופי המרכזיים ביצירתה של העיתונאית, הסופרת וההיסטוריונית היהודייה־אמריקאית, ברברה טוכמן (ילידת 1912), היו היכולה המופלאה לחרוז את כל האירועים יחדיו, ולתת תמונה היסטורית מלאה ומרתקת, תוך יצירת השוואות ותובנות מתקופות שונות ומתפיסות אידיאולוגיות מנוגדות. ספריה של טוכמן, שהפכו להיות רבי מכר, עסקו במגוון נושאים. ביניהם, חקר ימי הביניים, מלחמות העולם, המהפכה האמריקאית, והידוע מכולם – “מצעד האיוולת”, שבו חרזה את תופעות האיוולת של המנהיגות הפוליטית מימות רחבעם בן שלמה ועד ההסתבכות האמריקאית בווייטנאם. טוכמן, אוהבת ישראל, ביקרה בארץ פעמים רבות, וחיברה מסה מרשימה על התרשמותה מניצחון צה”ל במלחמת ששת הימים. במסגרת המסה כתבה כי  “עם שבמשך מאות השנים לא היה לוחם, מימש את הניצחון המושלם בהיסטוריה הצבאית”. נפטרה בא’ באדר תשמ”ט (6.2.1989)

“אתה נאשם בהוצאת דיבה על הצבא ועל הרפובליקה הצרפתית”. הסופר אמיל זולא ישב על ספסל הנאשמים בפריס בא’ באדר תרנ”ח (23.2.1898), ונשאר אדיש גם נוכח שנת המאסר שנגזרה עליו. הוא לא התחרט לרגע על המאמר שאותו פרסם חודש קודם לכן תחת הכותרת “אני מאשים”. במאמר, שהיה סוג של מכתב גלוי שהופנה לנשיא צרפת, מחה זולא בתוקף על העוול שנעשה לקפיטן אלפרד דרייפוס, קצין יהודי שהואשם מסיבות אנטישמיות בריגול לטובת גרמניה, על לא עוול בכפו. זולא, כרבים מהסופרים והעיתונאים בצרפת, התקומם מול העוול שנעשה לדרייפוס, שנמק במאסר עולם במושבת־עונשין צרפתית מרוחקת. המאמר שבו חשף זולא את השיטות שבאמצעותן הומטה האשמה הבדויה על דרייפוס עורר סערה, וזולא הואשם, כאמור, בביזוי המדינה והצבא. מיד לאחר גזר הדין נמלט זולא מצרפת, והפרשה טלטלה את המדינה כולה. במשך קרוב לעשור נחלקה צרפת בין “הדרייפורסים” למתנגדיהם. ממשלות נפלו ומשפחות נקרעו בעקבות הפרשה. בשנת 1906, עשור לאחר שהורשע בריגול, ולאחר מאבק ציבורי ארוך שהובילו זולא וחבריו, זוכה אלפרד דרייפוס מכל אשמה.

תפריט נגישות