בוקר י”ח באדר תשכ”ט (8.3.1969) נראה תחילה כבוקר רגיל למדי. כוחות צה”ל שאִבטחו את קו הגבול הישראלי־מצרי שנקבע בתום מלחמת ששת הימים, על גדות תעלת סואץ, חוו אמנם בחודשים שקדמו לאותו בוקר כמה תקיפות מצריות (שבגינן הוקם קו מוצבים מבוצר – קו בר לב), אולם דומה היה כי בסך הכול השקט נשמר. המצרים חשבו אחרת. מאות קני תותחים, שהרעידו את שמי סיני, המטירו כארבעים אלף פגזים על מוצבי צה”ל. בקרבות שהתפתחו, הצליח צה”ל לפגוע קשות במצרים, אולם מבחינת המצרים הייתה זו רק ההתחלה. בשנה וחצי שלאחר אותו בוקר, השתוללה על גדות הסואץ מלחמת “ההתשה”. במסגרתה, ניסו המצרים להתיש את ישראל באמצעות הפגזות ופשיטות. ישראל, בתגובה, ביצעה מאות פעולות באוויר, בים וביבשה, שגרמו למצרים נזק עצום ואבדות כבדות. בשיא המערכה אף ניהלו טייסי ישראל קרבות אוויר נגד טייסים רוסיים שסייעו למצרים. עם הכרזת הפסקת האש, באוגוסט 1970, נמנו בצד הישראלי קרוב לחמש מאות הרוגים. לימים, קיבלו חיילי צה”ל שהשתתפו במערכה את “אות מלחמת ההתשה”.

יהודה ארזי נולד בשנת 1907 בפולין, ובגיל צעיר עלה עם משפחתו לתל אביב. בשליחות ההגנה, התגייס למשטרת המנדט, ושימש כקצין חקירות בכיר. במסגרת תפקידו, חקר את רצח ארלוזורוב, ובניגוד לחבריו בהגנה טען שידם של יהודים לא הייתה במעשה הנורא. במהלך מלחמת העולם השנייה היה ממקימי שירות הידיעות של ההגנה (הש”י), ועסק בהברחת נשק ממחסני הצבא הבריטי למחסני ההגנה. ארזי היה ממארגניה של תנועת ההעפלה. תכונות האלתור, היצירתיות והתעוזה שלו, אפשרו לו לארגן את פעילויות המעפילים לגווניהן, ובראשן את אירועי “לה ספציה”, שבהם יזם שביתת רעב המונית ומתוקשרת של מעפילים שאילצה את הבריטים לאפשר את עלייתם. ערב מלחמת העצמאות, פעל ארזי בכל דרך להשגת נשק ותחמושת מכל סוג לצה”ל המוקם, והבריח לארץ מכונות לייצור נשק ומטוסים. בשנת 1949, הקים ארזי יחד עם קבוצת משקיעים את מלון “רמת אביב”, שהיה מלון היוקרה החשוב ביותר בראשית ימיה של המדינה. לימים נהרס המלון, אך הוא נתן לשכונה הסמוכה את שמה. ארזי נפטר במפתיע בי”ז באדר תשי”ט (25.2.1959)

עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם, והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון, שם סייעו במסירות לכוחות צה”ל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן. החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות, והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצוהרי י”ז באדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד הנוסע מול השיירה. הכוח הורה לנהג הטנדר, שלמפרע נתגלה כמחבל מתאבד, איש החיזבאללה, שביקש לנקום על מתקפות שביצעה ישראל נגד הארגון שבוע קודם לכן, לרדת לצד הדרך. הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל, ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זיכרון.

עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון שם סייעו במסירות לכוחות צהל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן.  החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצהרי יז אדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד  הנוסע מול השיירה. הכח הורה לנהג הרכב, שלמפרע התברר שהיה מחבל מתאבד איש החיזבאללה שביקש לנקום על מתקפות שביצעה  ישראל כנגד הארגון שבוע קודם לכן לרדת לצד הדרך, הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זכרון.

הקיבוץ המבודד שבהרי הגליל שיווע לעזרה. המודיעין אמנם התריע על כנופיות “צבא ההצלה” האורבות לשיירות, אולם בן עמי פכטר מפקד הגליל המערבי בארגון ההגנה החליט לקחת את הסיכון תוך שהוא מסתמך על הצלחתם של שיירות אחרות לגליל שיצאו באותו שבוע והצליחו להגיע ליעדם ועל הסכם אי התקפה שנחתם עם ראשי הערבים באזור. בצהרי טז אדר ב תשח  (27.3.1948) יצאה השיירה מנהריה לכיוון יחיעם. סמוך לכפר אל כבארי חסמו קרוב לאלף לוחמים ערבים את דרכה. קרב נואש של קרוב  לתשע שעות שכלל נסיונות חוזרים ונשנים להחלץ מהמלכודת של המשוריינים השונים  הסתיים באסון. לאחר ששרידי הלוחמים סירבו להכנע להמוני הערבים שהיו בפיקוד של יוצאי הצבא הגרמני הציתו הערבים את המשוריין האחרון. ארבעים ושבעה מלוחמי ההגנה  נספו בקרב. האסון יחד עם כשלונות דומים של שיירות באזור ירושלים שארעו באותו שבוע חייבו את ההגנה לנטוש את שיטת השיירות ולעבור ממגננה למתקפה.אתר הנצחה לנופלי השיירה הוקם במקום הקרב והישובים בן עמי ונתיב השיירה בגליל המערבי מנציחים את זכר הלוחמים.

“הדסה” היה לא רק שמה של המלכה אסתר, שאת יום חגה מציין היום עם ישראל, אלא גם שמה של קבוצת נשים יהודיות אמריקאיות שהתכנסו ביוזמתה של הנרייטה סאלד בפורים תרע”ב (3.3.1912), והחליטו לפעול לייסוד שירותי הרפואה בארץ ישראל והעצמתם. בשנים שלאחר הקמת הארגון, שאליו הצטרפו מאות אלפי נשים יהודיות אמריקאיות, הקימו שליחיו בארץ רשת בתי חולים ביפו, בתל אביב, בצפת, בחברון, בטבריה ובירושלים – שם הוקם ב1934 בית החולים האוניברסיטאי שבהר הצופים. נשות “הדסה” הקימו את רשת תחנות טיפת חלב, שנועדו לסייע לילדים ממשפחות נזקקות באספקת חלב שבועית ובהשגחה רפואית, ואף מימנו רשת של רופאים נודדים שנתנה מענה רפואי ליישובים המרוחקים. במקביל, תמך הארגון בפעילות עליית הנוער, וייסד רשת של גני משחקים ברחבי הארץ. לאחר קום המדינה, המשיך הארגון בסיוע לרשת בתי החולים של הדסה ירושלים,  ובראשם המתחם הענק של הדסה עין כרם, וכן בהקמת כפרי נוער שונים ברחבי הארץ. בשנים האחרונות עוסקת הדסה, לצד המשך פעילותה בארץ ובארצות הברית, ביוזמות סיוע שונות לאזורי מצוקה ברחבי העולם.

הגלגול הראשון של היישוב החל בפורים, י”ד באדר תשל”ב (29.2.1972). היאחזות נח”ל, שמוקמה במיקום אסטרטגי החולש על נמל עזה ועל הדרכים הראשיות ברצועה, הוקמה ליד מחנה הפליטים נוסריאת, וקיבלה את השם נצרים. עשור לאחר מכן, אוזרח היישוב והפך לאחד מקיבוצי הקיבוץ הדתי. בהמשך, לצד הקיבוץ שנעזב הוקם יישוב קהילתי בעל אופי תורני. במהלך השנים הפכה נצרים לסמל. המצב הביטחוני, שהלך והחמיר, והסכמים מדיניים הביאו לבידוד היישוב ולפיגועים בו ובסביבתו. אל מול המתקפות דווקא גדלה אוכלוסיית היישוב, והפכה למופת לחיים של גבורה, תורה, פיתוח חקלאי, יצירה וחוסן נפשי. בשנת 2005, דווקא לאחר שהצהיר כי “דין נצרים כדין תל אביב”, הורה ראש הממשלה שרון על הרס היישוב ופינויו. חמש מאות התושבים גורשו מבתיהם בכאב,  כשהם נושאים איתם את המנורה שהייתה מוצבת על גג בית הכנסת והפכה לסמלו של גוש קטיף כולו. יוצאי נצרים פנו להקמת קהילה תורנית באריאל שבשומרון ולהקמת היישוב “בני נצרים” שבחולות חלוצה, תוך שהם נושאים איתם את רוח נצרים של אמונה ומסירות לכל מקום. עוד אבניך ונבנית.

הוא מתואר לעיתים כבן־זקונים (וזה פירוש שמו בפרסית עתיקה) חביב. אמנם בפועל, מדובר כנראה באחד מראשי כוחות הרשע האנטישמיים שחוסלו בידי לוחמי המגן היהודיים ביום י”ג באדר, ברחובות שושן ובשאר ערי האימפריה הפרסית. את ויזתא ואת חבר מרעיו תלו היהודים על עץ ביום י”ד באדר. מי ש”תלה אותו על עציץ” אלפי שנים מאוחר יותר, היה נתן אלתרמן, בשעה שחיפש חרוז למילה “מרביץ” בשיר המתאר את העדלֹאידע ברחובות תל אביב הקטנה. כותבי המגילה הסתפקו במתיחת האות ו’ של שמו, וציירים ומאיירים לאורך הדורות קישטו את הו’ במגוון “ברכות ואיחולים” מטעם העם היהודי לשונאיו. יהודה לייב גורדון הציג בשיריו את ויזתא כצורר האולטימטיבי. אריה אלדד, לעומת זאת, המציא את “נוהל ויזתא” ברומן שכתב, כדי להתלוצץ מעט על השלומיאליות של קובעי מדיניות  הביטחון  הישראלית. בישראל, שימשה “דופן ויזתא” דורות של לוחמים בנגמ”שי ה”זלדה” הצה”ליים, כהגנה מפני טילים ומפני מטענים שבהם השתמשו ממשיכי דרכו של המן. בוקר (לא כל כך) טוב לויזתא ולממשיכיו, ופורים שמח לכל בית ישראל.

הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליטא, לאביו הראי”ה קוק. בילדותו, למד בישיבות בארץ ובאירופה, ועסק בעריכת כתבי אביו ובהפצתם. בשנות העשרים, סייע לאביו בהקמת ישיבת “מרכז הרב”, ולאחר פטירת הראי”ה התמסר להפצת תורתו. בשנת תשי”ב, מונה הרב צבי יהודה להיות ראש ישיבת מרכז הרב. תחת הנהגתו, הפכה הישיבה לאחד המוסדות התורניים המרכזיים בארץ, ולגורם משמעותי ביותר בעיצוב פניה של מדינת ישראל בכלל, ושל הציונות הדתית בפרט. מאות התלמידים שגדשו בימיו את ישיבת מרכז הרב, למדו מפיו כיצד להתבונן בעיניים אמוניות על התהליכים הדרמטיים שפקדו את עם ישראל בדורו, ובהם השואה, הקמת המדינה ושחרור ירושלים. מכוחו של הרב צבי יהודה, שחינך את תלמידיו כי מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו, וכי כל יהודי חייב לפעול למען העצמתה, פיתוחה ושגשוגה, קמה תנועת ההתיישבות הגדולה ביהודה ובשומרון, והתחזק מאוד הזרם התורני בתוך הציבור הדתי־לאומי. בפורים, י”ד באדר  תשמ”ב (9.3.1982) נפטר הרב צבי יהודה. אלפי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, וכן מוסדות החינוך הרבים הקרויים על שמו, ממשיכים את דרכו ואת מורשתו.

יהודה המכבי ואנשיו חשבו כי הגיעו כבר אל המנוחה ואל הנחלה אחרי שטוהר המקדש ביום כ”ה בכסלו. אולם, לחץ מסיבי שהפעילו חוגי המתייוונים על הממשלה הסלווקית שבאנטיוכיה, הביא למשלוח כוח סלווקי צבאי חדש וגדול מקודמיו, שביקש לחסל אחת ולתמיד את המתמרדים החשמונאים. התנגשויות ראשונות בין הכוחות היהודיים לכוח ההלניסטי בראשות ניקנור הביאו ככל הנראה לנטישה זמנית של ירושלים. אך לפני כן, הרים ניקנור ידו מול חומות העיר ונשבע לחזור ולחסל את המרד. הקרב המכריע התרחש ביום י”ג באדר (שנת 161 לפני הספירה) סמוך לבית חורון. שלושת אלפים מחיילי יהודה שדורבנו בשיחות חיזוק ואמונה בידי מפקדיהם הסתערו בהתקפת פתע על מחנה ניקנור, וחייליו נמלטו לכל עבר. ניקנור עצמו חוסל בידי המורדים. ראשו וידו – אותה יד שבה איים על ירושלים – הוצגו לפני המון חוגג. י”ג באדר צוין במשך דורות כיום ניקנור – יום חג לזכר הניצחון הגדול. עם החורבן ועם ביטול הימים הטובים שצוינו במגילת תענית, וביניהם יום ניקנור, תפסה תענית אסתר את מקומו של מועד זה. יש הטוענים כי גם שער ניקנור שבהר הבית נקרא כך לזכר הניצחון הגדול.