אנשי היחידה המסווגת ביותר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שפעלה באחוזת “בלצלי פארק”, חיככו ידיהם בהנאה בבוקר ה’ בשבט תש”ג (11.1.1943). עוד מברק גרמני מסווג פוענח על ידיהם, הודות לפיתוח מכונת האניגמה, מכונת ההצפנה הגרמנית הידועה. שולח המברק הפעם היה הרמן הפלה, קצין בכיר בס”ס שהיה בין מפקדי “מבצע ריינהרד” אשר במסגרתו נשלחו מאות אלפים מיהודי פולין למחנות ההשמדה. הנמען היה אדולף אייכמן בברלין. המפענחים הבריטיים הבינו בסופו של דבר את משמעותן של האותיות L B S T, שאליהן היו צמודים מספרים בחמש או בשש ספרות. היו אלו שמות קוד למחנות ההשמדה לובלין (מידנק), סוביבור, טרבלינקה ובלזץ,  וכן מספרי היהודים שנשלחו עד אותו יום למחנות אלו. המברק הצטרף לעוד ועוד עדויות שהגיעו למערב על השמדת היהודים, אולם גם הוא לא גרם לפעילות מיוחדת של בעלות הברית להפסקת ההשמדה. הפלה ואייכמן הצליחו להימלט מאימת הדין לאחר המלחמה, אך בראשית שנות השישים נעצרו שניהם. אייכמן הוצא להורג בידי ממשלת ישראל, והפלה התאבד בכלאו באוסטריה.

תלמיד חכם ופילוסוף דגול, מי שתנועות יהודיות רבות ראו בו את מורם הרוחני, ואחרים ראו בו את מבשר הכפירה והחילון. משה מנדלסון (שנודע גם כרמ”ד – רבי משה מדסוי) בשנת 1729 ונודע כעילוי וכתלמיד חכם מגיל צעיר. עם מעברו לברלין החל לעסוק גם בפילוסופיה ובמדע, ובהדרגה הפך לאחד מאנשי הרוח הידועים באירופה, וליהודי הראשון שהצליח להיכנס לחוג הפילוסופים של ימי הנאורות וההשכלה. מנדלסון פיתח תפיסה המדגישה את הרציונליות שבדת, קוראת לשילוב בין תורה וחכמה ודוגלת בסובלנות דתית. בכתביו, פנה לנוצרים והציג את הנימוקים לביטול האפליה נגד היהודים, ואילו מהיהודים דרש באמצעות הביאור שכתב לתורה בגרמנית ובכתבים נוספים, לעסוק במדע ובחכמה. מנדלסון ניסח את השקפת עולמו בספרים רבים, ובראשם “ירושלים”. הוא זכה לכבוד ולתהילה עוד בחייו, ואנשי האורתודוקסיה המודרנית, כמו גם פילוסופים נוצריים בעלי השקפת עולם ליברלית, ראו בו לימים את מורם הרוחני. מנגד, רבים טענו נגדו שדעותיו הביאו להתרחקותו המהירה של הדור הצעיר ממסורת ישראל, ומבין תשעת נכדיו שהשתלבו בתרבות הגרמנית, רק אחד נותר יהודי. נפטר בה’ בשבט תקמ”ו (4.1.1786)

הרב יחיאל יעקב וינברג נולד ברוסיה בשנת 1884. הוא למד ב”ישיבות המוסר” של ליטא, והיה קשור כל ימיו לתורתן ולדרכן החינוכית. לאחר שכיהן בכמה משרות רבנות, עבר במהלך מלחמת העולם הראשונה  לגרמניה, שם קיבל תואר ד”ר בשל עיסוקו בחקר הספרות התלמודית. בשנת 1924 מונה לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, המוסד התורני החשוב ביותר בגרמניה, וכיהן בתפקידו עד סגירת המוסד לאחר ליל הבדולח. ליווה את תלמידיו גם בימי האימה של השואה, והתעקש להישאר עימם גם לאחר שהתאפשר לו לצאת מגרמניה. בימי השואה היה בגטאות ובמחנות,  ולאחריה התיישב בשוויץ, שם נפטר בד’ בשבט תשכ”ו (24.1.1966). נודע לדורות על שם ספר השו”ת שאותו חיבר, “שרידי אש”. במסגרתו, עסק במגוון ענייני הלכה שהתעוררו בדורו, וביניהם ההיתר לקיים פעילות נוער מעורבת בתנאים מסוימים, וההיתר לקיים חגיגת בת מצווה לבנות. עמדותיו המורכבות בשאלות השילוב בין תורה, מחקר ומדע ובשאלת היחס למדינת ישראל הביאו להתקבלותו על ידי כל הזרמים, וספרי מאמריו וחידושיו על הש”ס נפוצו בעולם התורה לגווניו. הובא למנוחות בירושלים.

ההמונים המתכנסים מדי שנה בד’ בשבט ברחבת הקבר המפוארת שבנתיבות, מעלים על נס את דמותו של “אבי התפילה” הגדול (“בבא סאלי”), רבי ישראל אבוחצירא. רבי ישראל נולד ב-1889, בן למשפחת הצדיקים והרבנים הידועה במרוקו. מצעירותו נודע כעילוי וכדמות מופת. למד בישיבות מרוקו וארץ ישראל את התורה במקצועות הנגלה והנסתר, ומילא תפקידים רבניים ורוחניים שונים בקרב יהדות מרוקו. בשנת 1964 עלה הבבא סאלי לישראל, ולאחר ששהה במספר יישובים, קבע לבסוף את מושבו בנתיבות שבנגב המערבי. בהדרגה, הפך הבבא סאלי לדמות נערצת על ידי יוצאי מרוקו ורבים אחרים, ורבבות היו מגיעים לנתיבות כדי לקבל את עצתו, את ברכתו ואת תפילתו. התמדתו, צניעותו, מאור הפנים שבו קיבל את הפונים אליו, ובעיקר הסיפורים הרבים שנפוצו ברחבי הארץ על ברכותיו שהתקיימו, הפכו את הנסיעה לנתיבות לשם דבר בישראל. בין המבקשים את עצתו ואת תמיכתו היו מראשי המדינה ומאנשי כוחות הבטחון. בד’ בשבט תשמ”ד (8.1.1984) נפטר הבבא סאלי ונקבר בהלוויה המונית. הילולא שנתית רבת משתתפים ובעלת אופי ממלכתי, נערכת מדי שנה סמוך לקברו.

רעמי התותחים של הצבא הרוסי המתקדם נשמעו כבר מרחוק, אולם, למרצחים הנאציים לא הייתה שום כוונה לאפשר לאחרוני האסירים שנותרו באושוויץ להשתחרר. בג’ בשבט תש”ה (17.1.1945) הורו הגרמנים לקרוב לשישים אלף אסירים לצעוד עשרות קילומטרים בשלג ובקור אל תחנת רכבת סמוכה. אסירים מעטים ניצלו את המהומה כדי להימלט, אולם רובם היו תשושים מדי מלגלות התנגדות. בתחנה הועלו האסירים על קרונות משא שפיזרו אותם במחנות הריכוז שעדיין נותרו בשליטת הגרמנים. לפחות שליש מהצועדים מתו במהלך הדרך כתוצאה מחולשה, מהקור וממחלות, או שנרצחו בידי השומרים הגרמניים. שיטת “צעדות המוות” חזרה על עצמה בכל מחנות הריכוז שאותם ביקשו הגרמנים לרוקן לפני תבוסתם. רבבות רבות של אסירים יהודיים נרצחו במהלכן רגע לפני השחרור. רבים מאלו שהגיעו בסוף המסע הקשה למחנות במערב גרמניה, לא הצליחו להחזיק מעמד ונפטרו עוד לפני שהגיע הצבא האמריקאי המשחרר. באושוויץ עצמה נותרו קרוב לאלפיים אסירים חולים. הנאצים העריכו שהם ימותו בכל מקרה בקרוב, ואין טעם להתאמץ ולהוציאם. שבוע לאחר מכן, אותם אסירים קיבלו את פני הצבא האדום הגואל.

ליל  ג’ שבט תשנ”א ( 18.1.1991) היה אחד הלילות הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל. אזעקות עולות ויורדות שהחרידו את  תושבי המדינה בשעה שתיים לפנות בוקר, ושידור סיסמת “נחש צפע” בתחנות הרדיו, הבהילו מיליוני תושבים אל חדרים אטומים שהוכנו מראש. חודשים קודם לכן חששה ישראל ממתקפת טילים כימיים שישוגרו מעירק כחלק מהמערכה שהתנהלה בינה לבין ארצות הברית באותם ימים, ומסכות גאז חולקו לכלל האוכלוסייה. את הציבור  ששמע את רעשי פגיעות הטילים (שלא נשאו ראש נפץ  כימי) בתל אביב וחיפה, הדריכו באותו לילה שדרנים, שניסו להרגיע ש”מדובר ברעמים”, ודובר צה”ל שהמליץ על שתיית מים. בפועל, נורו במהלך מלחמת המפרץ שלושים ותשעה טילי סקאד עיראקיים על ישראל, שגרמו לנזק רב, אך בניסי ניסים הסתיימו כמעט ללא נפגעים באופן ישיר. לבקשת ארצות הברית לא הגיבה ישראל בעצמה למתקפה, והניחה לכוחות הקואליציה בהנהגת האמריקאים לפגוע במשטרו של הרודן העיראקי סאדאם חוסיין.  השאלה האם החלטה זו הייתה נכונה ,או שהיא פגעה ביכולת ההרתעה הישראלית שנויה במחלוקת עד היום.

שיתוף פעולה יהודי־ערבי, תמיכה בעלייה יהודית מסיבית לארץ ישראל והכרה בהצהרת בלפור. קשה להאמין, אבל אלו חלק מעקרונות של הסכם יהודי־ערבי שנחתם בלונדון בב’ בשבט ה’תרע”ט (3.1.1919), בין ד”ר חיים ויצמן כנציג התנועה הציונית, לפייסל, בנו של חוסיין מלך חיג’אז, בחסות הממלכה הבריטית. הרקע להסכם היה תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה: הבריטים הבטיחו למנהיג המרד הערבי, השריף חוסיין בן עלי מלך חיג’אז, את “סוריה הגדולה” (הכוללת את ארץ ישראל) בתמורה לתמיכתו בבריטים ולמלחמתו בעות’מאנים. עוד קודם לכן הבטיחו הבריטים בהצהרת בלפור את פלשתינה ליהודים. כדי לגשר על הפער בין ההבטחות השונות, נערכו פגישות בין חיים וייצמן לפייסל, אשר הולידו בסופו של דבר את “השלום ההיסטורי” שנחתם בלונדון. עקרונותיו היו: שיתוף פעולה יהודי־ערבי בכל רחבי המזרח התיכון, הכרה בהצהרת בלפור, תמיכה בהגירה יהודית לפלשתינה תוך שמירה על זכויות הערבים, חופש דת ויחסי שלום. בסופו של דבר, תככים אימפריאליסטיים בין הבריטים לצרפתים סיכלו את התוכניות להקים את מלכותו של פייסל בסוריה, וההסכם איבד ממשמעותו.

ארבעה עשר הפקידים והקצינים הבכירים התיישבו  מסביב לשולחן עמוס כל טוב. מהחלונות נשקף אגם יפיפה, והאורחים נהנו מיופיה של הוילה המהודרת השוכנת ברחוב ואנזה שבברלין. בין המאכלים, הבדיחות השנונות ומאבקי הכח הבירוקרטים , נחרץ מסביב לשולחן גורלם של אחד עשר מליוני היהודים המתגוררים באירופה וסביבותיה. התוכנית הסודית  הייתה אמורה לכלול גם את יהודי בריטניה, שוויץ וצפון אפריקה. השפה המכובסת בה השתמש מזכיר הועידה אדולף אייכמן בכתיבת הפרוטוקול, קיפלה בתוכה מילות קוד זוועתיות כמו “פתרון סופי “טיפול מיוחד ו”טיפול בבני התערובת”. המנהיג הנאצי ריינהרד היידריך שכינס את הועידה יצא ממנה מרוצה. כל זרועות המשטר הנאצי נרתמו לפרויקט השאפתני והאיום מכולם: השמדת העם היהודי. זמן קצר לאחר הועידה, שהתכנסה  בב’ בשבט תש”ב (20.1.1942) החלו הרכבות ברחבי אירופה לנוע מזרחה ומליוני יהודים הוסעו לעבר מותם.  חלק ממשתתפי הועידה נהרגו במלחמה או הוצאו להורג לאחריה, אולם רבים  מדי מהם סיימו את חייהם בשיבה טובה. וילה ונזה משמשת כיום מוזיאון ומקום עדות לתכנון בדם קר  של הרצח הגדול בהיסטוריה.

עולי רומניה וצפון אפריקה, פרס והודו, חברי הגרעינים של בני עקיבא, חרדים ועולים מרוסיה. כולם עמדו בין סלעי המדבר לנוכח אתגרים לא פשוטים- ויכלו להם. בב’ בשבט תשי”א  (9.1.1951) בוצעו ההכנות להקמת מעברת  ירוחם, לא הרחק מהמקום המזוהה כ”באר לחי –רואי” שם פגשה הגר את מלאך ה’. כמה שבועות לאחר מכן הגיעו למקום ראשוני העולים. המרחק ממרכזי האוכלוסייה ומהכבישים הראשיים, העדר שירותים חיוניים, האקלים הקשה ובעיות כלכליות וחברתיות, כל אלה הקשו על התפתחותו של הישוב. ממשלת ישראל התעכבה לא מעט זמן  עד שהחליטה  על עתיד הישוב ואפילו על שמו, האם מדובר ב”תל”, “כפר” או, כפי שנקבע לבסוף-פשוט ירוחם. לאחר מסלול ארוך של עליות וירידות, משברים וועדות קרואות, עלתה ירוחם על דרך המלך. בין המכתש לאגם צמחה מעצמה חינוכית, ישיבת הסדר מפוארת ומרכזי יזמות  הי-טק מצליחים. בשילוב של ישן וחדש מצליחה ירוחם להוות בית חם לרבבת תושביה, וכר נרחב ליוזמות חברתיות ולפעילויות תרבות של כל גווני הקשת הישראלית. מזל טוב ירוחם.

הוא היה גדול המלכים החשמונאיים. הרחיב במלחמותיו את גבולות ממלכת יהודה עד הרי הגולן ומואב, לב הנגב וערי החוף. הוא לחם מלחמת חורמה נגד העבודה הזרה שבארץ, והתאמץ לשמור על חירות ישראל. בימיו שגשגה כלכלת יהודה, והתבצר מעמדם של חכמי ישראל יוצרי התורה שבעל פה. עם זאת, ההתייחסות במקורות חז”ל לדמותו של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, שנפטר לפי המסורת בב’ בשבט שנת 76 לפנה”ס, מורכבת. ישנם מקורות המצביעים על עוינותו לפרושים, ועל ברית שכונן עם הצדוקים ובגינה “רגמוהו כל העם באתרוגיהם”. ויש הטוענים אף כי בארץ יהודה התחוללה מלחמת אחים אכזרית בין צבא ינאי לפרושים. מאידך, ניתן להצביע גם על יחסיו המורכבים עם גיסו שמעון בן שטח, שידעו עליות ומורדות , אך בסופו של דבר הביאו לביצורם של מוסדות התורה וההלכה, בואכה תור הזהב שידעו אלו בימי שלטונה של רעייתו שלומציון. “מלך בשר ודם”, כפי שכונה בספרו המונומנטלי של הסופר משה שמיר, הונצח בנחל אלכסנדר ובמושב בית ינאי, ובעשרות מחקרים וספרים שניסו לעמוד על דמותו של הגדול במלכי החשמונאים.