“ימים לבנים ארוכים” על שטר המאה שקלים, “ישוב טלה אל חיק האם” כמחאה על הלינה המשותפת בקיבוצים, “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” מול מוראות השואה, “בארץ אהבתי השקד פורח” במשעולי הדרכים, “ולילה לילה מסתכלת הלבנה” ליד מיטות הילדים. חלקים גדולים של פס הקול הארץ ישראלי נכתבו בידי פרופסור לאה גולדברג, שנפטרה  בח’ שבט תש”ל (15.1.1970). ילידת ליטא, עליה כתבה בגעגועים את “מכורה שלי ארץ נוי אביונה”. בארץ הקימה את החוג לספרות באוניברסיטה העברית, ועסקה בתרגום לעברית של עשרות יצירות, מטולסטוי ועד שקספיר. לצד שיריה  נודעה גולדברג כסופרת ילדים מחוננת. היא לא זכתה למשפחה ולילדים  משלה, אולם “המפוזר מכפר אז”ר” ו”הכלב פלוטו” שנכתבו על ידה  העניקו חיוך ואושר לרבבות ילדים. ואולי יותר מכל, העניקה לנו גולדברג את התפילה ב”שירי סוף הדרך”: “למדני אלוקי ברך והתפלל /על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל …למד את שפתותי ברכה ושיר הלל /בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל /לבל יהיה יומי כתמול שלשום /לבל יהיה עלי יומי הרגל”.

העלייה לקרקע הייתה כמעט חשאית. ממשלת ישראל החליטה להקים יישוב ראשון בבקעת הירדן, ששוחררה במלחמת ששת הימים, וביקשה לא לעורר סערה מדינית. חיילי הנח”ל של בני עקיבא שהקימו בז’ בשבט תשכ”ח (15.1.1968) את “נח”ל סוכות”, הסתפקו במסיבה פנימית צנועה לציון העלייה לקרקע. החשאיות לא נשארה זמן רב. ברחבי הארץ נפוצה השמועה על החלוצים החדשים בבקעה, וחיבוק חם מהתקשורת ומהממסד הוענק לנח”לאים. הקיבוצים באזור עמק בית שאן  העניקו למתיישבים עוגת ענק ועליה הכתובת “ממתיישבי חומה ומגדל 1938 לחומה ומגדל 1968″. בהמשך, שונה שם היישוב ל”מחולה” (על שם עירו של אלישע הנביא), ולהקת הנח”ל שרה על ‘קרנבל בנח”ל’ אשר ‘יוצא במחולה’. חברי ההיאחזות, שאוזרחה בהמשך, נאבקו בקשיי הקיום ליד הגבול בימי מלחמת ההתשה, בחוסר המים, בריחוק ובחום הלוהט. למרות הכול, הצליחו לגדל חקלאות לתפארת, ולפתח יישוב פורח ברוח ‘תורה ועבודה’, עם מגוון מפעלי תעשייה ומוסדות חינוך ותרבות. כחמש עשרה שנה לאחר הקמתו, על רקע מחלוקת לגבי אופי היישוב, פרשו חלק ממייסדי מחולה והקימו את ‘שדמות מחולה’, שהפך ליישוב פורח ותוסס בזכות עצמו.

התושבים היהודיים בארץ ישראל שהשכימו קום בבוקר ז’ בשבט תש”ד (1.2.1944)  נדהמו לראות את כרוזי הענק שהודבקו על קירות הבתים ועל לוחות המודעות ברחבי הארץ. אלה נשאו את הכותרת: “אל העם העברי בציון!”. הכרוז פירט את יחסה של בריטניה ליהודים במהלך מלחמת העולם, ותקף אותה בחריפות על כך שהמשיכה במדיניות הספר הלבן ומנעה מניצולי השואה לעלות לארץ. “שביתת הנשק שהוכרזה בין “הנוער העברי” לממשלת בריטניה הסתיימה”, זעק הכרוז. דרישתנו: “השלטון על ארץ ישראל יימסר מיד בידי ממשלה עברית זמנית”, המשיכו לזעוק המילים שנוסחו בידי מפקדו החדש של האצ”ל, מנחם בגין, שזה לא מכבר הצליח להגיע לארץ מאירופה הבוערת. “עברים!
הקמת הממשלה העברית והגשמת תוכניתה – זוהי הדרך היחידה להצלת עמנו, להצלת קיומנו וכבודנו. בדרך זו נלך, כי אחרת אין. נילחם. כל יהודי במולדת יילחם. אלוקי ישראל…יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חירות או מוות. כה ייתן וכה יוסיף לנו האלוקים!”. כך הסתיים כרוז הכרזת המרד בשלטון הבריטי. פעולות המחתרת הראשונות של האצ”ל החלו מיד לאחר פרסום הכרוז. דף חדש נפתח בתולדות הארץ.

שמעון מאיר זידלפלד נולד בהונגריה (1849) למשפחה אורתודוקסית, והיה נצר לשושלת רבנים מפוארת. הוא עצמו התחנך במוסדות הונגריים, למד רפואה והחל לפרסם מאמרים בתחום בריאות הנפש והפילוסופיה. זידלפלד, שהעיד על עצמו כי חש “גרמני גמור” והתכחש לחלוטין ליהדותו, שינה את שמו ל”מקס נורדאו” ונשא אישה נוצרייה. בהדרגה, הפך נורדאו לאחד מהוגי הדעות החשובים באירופה. הוא נדד בין פריז, לונדון ומדריד, ומאמריו וספריו על האומנות, על התרבות ועל הפילוסופיה האירופית זכו לתהודה רבה. למרות התבוללותו, לאחר שנפגש עם הרצל החליט נורדאו להקדיש את חייו לרעיון הציוני. הוא כיהן כסגנו של הרצל והיה מראשי התנועה הציונית וזרם “הציונות המדינית”. קרא ל”יהדות השרירים” – טיפוח הכוח הגופני בקרב צעירים יהודיים בעולם, במגמה להביא לארץ “גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים ועזי מבט” שיאפשרו ליהודים להשתחרר מחולשת הגלות. קריאתו זו הביאה לייסודן של אגודות ספורט רבות ברחבי העולם היהודי. נפטר בו’ בשבט תרפ”ג (23.1.1923) ונקבר בתל אביב. על שמו נקראו רחובות ברחבי הארץ, היישוב נורדיה וקבוצת הכדורגל שהתפלגה מבית”ר ירושלים – בית”ר נורדיה.

“הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה…תכירונו מיד, זו “מחלקת ההר” האילמת.
אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה”. שירו של חיים גורי, כמו טקסי הזיכרון וההנצחה, שמות הרחובות, היישוב נתיב הל”ה (שניצב בנתיב הליכתם), והמסע השנתי שבו משתתפים אלפי בני נוער מדי שנה, הפכו את סיפור הל”ה לאחד הסיפורים המכוננים בתולדות תקומת ישראל. מחלקת הלוחמים שיצאה מירושלים בה’ בשבט תש”ח (15.1.1948) בדרכה להושיט עזרה לגוש עציון הנצור, פסעה בהרים באזור בית שמש, ונלכדה למרגלות הגוש באזור הכפר צוריף. מאות רבות של לוחמים ערביים הקיפו את המחלקה הנצורה. אנשיה, בראשות דני מס, לחמו עד האחרון שבהם בגבעת הקרב, והמשיכו להשליך אבנים על תוקפיהם גם בשעה שאזלה תחמושתם. בשל התעללות הערבים בגוויות, זוהו החללים בטקס מיוחד וקבלי על פי “גורל הגר”א”. שאלות רבות נשאלו במהלך השנים על תוואי המסע, על מטרתו ועל סוגיית טוהר הנשק שבה אולי נתקלו הלוחמים בשעה שזיהו אזרחים ערביים שאצו לדווח על מיקומם. על הגבורה ועל מיתוס הגבורה שהונחל לדורות, אין חולק.

הרב יהודה אלתר, השני מבין אדמו”רי חסידות גור, התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בבית סבו, הרב יצחק אלתר (הרי”מ) מייסד החסידות. לאחר פטירתו של הסב, החל “השפת אמת”, הקרוי על שם ספרו הנודע לעמוד בראש החסידות. תחת הנהגתו הפכה גור לגדולה מבין החצרות החסידיות ורבבות חסידים הגיעו לבית המדרש הגדול שהוקם  בעיירה גורא-קלווריא, הקיים עד היום. ה”שפת אמת” נודע במסירותו הרבה לחסידיו,  בפעילותו הציבורית למען יהודי פולין, ובהימנעותו מקבלת “פדיון” והעדפתו להתפרנס בכוחות עצמו. במהלך השבתות במשך השנה  ובמועדי ישראל דרש הרבי על פסוקי הפרשה, תוך שהוא מבאר מושגי יסוד ורעיונות מקוריים ומשמעותיים בתורת ישראל. לאחר פטירתו הוציאו תלמידיו ומשפחתו את סדרת הספרים  שריכזה את רעיונותיו, תוך שהם קוראים לסדרה על שם הפסוק, בו סיים הרבי את מאמרו האחרון “שפת אמת תיכון לעד”. הרב יהודה ליב אלתר, נפטר ביום ה’ בשבט תרס”ה, (10.1.1905). “שפת אמת”, הפך להיות אחד הספרים  הפופולריים מבין ספרי החסידות,  המהדורות  השונות  של ספרו, והפירושים עליו ממשיכים להתחדש עד ימינו אלה.

אנשי היחידה המסווגת ביותר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שפעלה באחוזת “בלצלי פארק”, חיככו ידיהם בהנאה בבוקר ה’ בשבט תש”ג (11.1.1943). עוד מברק גרמני מסווג פוענח על ידיהם, הודות לפיתוח מכונת האניגמה, מכונת ההצפנה הגרמנית הידועה. שולח המברק הפעם היה הרמן הפלה, קצין בכיר בס”ס שהיה בין מפקדי “מבצע ריינהרד” אשר במסגרתו נשלחו מאות אלפים מיהודי פולין למחנות ההשמדה. הנמען היה אדולף אייכמן בברלין. המפענחים הבריטיים הבינו בסופו של דבר את משמעותן של האותיות L B S T, שאליהן היו צמודים מספרים בחמש או בשש ספרות. היו אלו שמות קוד למחנות ההשמדה לובלין (מידנק), סוביבור, טרבלינקה ובלזץ,  וכן מספרי היהודים שנשלחו עד אותו יום למחנות אלו. המברק הצטרף לעוד ועוד עדויות שהגיעו למערב על השמדת היהודים, אולם גם הוא לא גרם לפעילות מיוחדת של בעלות הברית להפסקת ההשמדה. הפלה ואייכמן הצליחו להימלט מאימת הדין לאחר המלחמה, אך בראשית שנות השישים נעצרו שניהם. אייכמן הוצא להורג בידי ממשלת ישראל, והפלה התאבד בכלאו באוסטריה.

תלמיד חכם ופילוסוף דגול, מי שתנועות יהודיות רבות ראו בו את מורם הרוחני, ואחרים ראו בו את מבשר הכפירה והחילון. משה מנדלסון (שנודע גם כרמ”ד – רבי משה מדסוי) בשנת 1729 ונודע כעילוי וכתלמיד חכם מגיל צעיר. עם מעברו לברלין החל לעסוק גם בפילוסופיה ובמדע, ובהדרגה הפך לאחד מאנשי הרוח הידועים באירופה, וליהודי הראשון שהצליח להיכנס לחוג הפילוסופים של ימי הנאורות וההשכלה. מנדלסון פיתח תפיסה המדגישה את הרציונליות שבדת, קוראת לשילוב בין תורה וחכמה ודוגלת בסובלנות דתית. בכתביו, פנה לנוצרים והציג את הנימוקים לביטול האפליה נגד היהודים, ואילו מהיהודים דרש באמצעות הביאור שכתב לתורה בגרמנית ובכתבים נוספים, לעסוק במדע ובחכמה. מנדלסון ניסח את השקפת עולמו בספרים רבים, ובראשם “ירושלים”. הוא זכה לכבוד ולתהילה עוד בחייו, ואנשי האורתודוקסיה המודרנית, כמו גם פילוסופים נוצריים בעלי השקפת עולם ליברלית, ראו בו לימים את מורם הרוחני. מנגד, רבים טענו נגדו שדעותיו הביאו להתרחקותו המהירה של הדור הצעיר ממסורת ישראל, ומבין תשעת נכדיו שהשתלבו בתרבות הגרמנית, רק אחד נותר יהודי. נפטר בה’ בשבט תקמ”ו (4.1.1786)

הרב יחיאל יעקב וינברג נולד ברוסיה בשנת 1884. הוא למד ב”ישיבות המוסר” של ליטא, והיה קשור כל ימיו לתורתן ולדרכן החינוכית. לאחר שכיהן בכמה משרות רבנות, עבר במהלך מלחמת העולם הראשונה  לגרמניה, שם קיבל תואר ד”ר בשל עיסוקו בחקר הספרות התלמודית. בשנת 1924 מונה לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בברלין, המוסד התורני החשוב ביותר בגרמניה, וכיהן בתפקידו עד סגירת המוסד לאחר ליל הבדולח. ליווה את תלמידיו גם בימי האימה של השואה, והתעקש להישאר עימם גם לאחר שהתאפשר לו לצאת מגרמניה. בימי השואה היה בגטאות ובמחנות,  ולאחריה התיישב בשוויץ, שם נפטר בד’ בשבט תשכ”ו (24.1.1966). נודע לדורות על שם ספר השו”ת שאותו חיבר, “שרידי אש”. במסגרתו, עסק במגוון ענייני הלכה שהתעוררו בדורו, וביניהם ההיתר לקיים פעילות נוער מעורבת בתנאים מסוימים, וההיתר לקיים חגיגת בת מצווה לבנות. עמדותיו המורכבות בשאלות השילוב בין תורה, מחקר ומדע ובשאלת היחס למדינת ישראל הביאו להתקבלותו על ידי כל הזרמים, וספרי מאמריו וחידושיו על הש”ס נפוצו בעולם התורה לגווניו. הובא למנוחות בירושלים.

ההמונים המתכנסים מדי שנה בד’ בשבט ברחבת הקבר המפוארת שבנתיבות, מעלים על נס את דמותו של “אבי התפילה” הגדול (“בבא סאלי”), רבי ישראל אבוחצירא. רבי ישראל נולד ב-1889, בן למשפחת הצדיקים והרבנים הידועה במרוקו. מצעירותו נודע כעילוי וכדמות מופת. למד בישיבות מרוקו וארץ ישראל את התורה במקצועות הנגלה והנסתר, ומילא תפקידים רבניים ורוחניים שונים בקרב יהדות מרוקו. בשנת 1964 עלה הבבא סאלי לישראל, ולאחר ששהה במספר יישובים, קבע לבסוף את מושבו בנתיבות שבנגב המערבי. בהדרגה, הפך הבבא סאלי לדמות נערצת על ידי יוצאי מרוקו ורבים אחרים, ורבבות היו מגיעים לנתיבות כדי לקבל את עצתו, את ברכתו ואת תפילתו. התמדתו, צניעותו, מאור הפנים שבו קיבל את הפונים אליו, ובעיקר הסיפורים הרבים שנפוצו ברחבי הארץ על ברכותיו שהתקיימו, הפכו את הנסיעה לנתיבות לשם דבר בישראל. בין המבקשים את עצתו ואת תמיכתו היו מראשי המדינה ומאנשי כוחות הבטחון. בד’ בשבט תשמ”ד (8.1.1984) נפטר הבבא סאלי ונקבר בהלוויה המונית. הילולא שנתית רבת משתתפים ובעלת אופי ממלכתי, נערכת מדי שנה סמוך לקברו.