הגאווה הישראלית הייתה בשיאה. אלוף משנה אילן רמון – בן לניצולי אושוויץ, וטייס הקרב שהיה בין מפציצי הכור בעיראק – חג עם ששת חבריו האסטרונאוטים במעבורת החלל האמריקאית “קולומביה”  אלפי קילומטרים מעל ישראל, ושיגר דרישות שלום מצולמות לתושביה. השמחה והגאווה הפכו ביום כ”ט בשבט תשס”ג (1.2.2003) ליום אבל לאומי. בשל שבר באחד מחלקי החומרים המבודדים שהגנו על המעבורת, התפרקה קולומביה ונשרפה עם כניסתה לאטמוספרה שבועיים לאחר ששוגרה לחלל. אילן רמון נקבר בהלוויה ממלכתית בנהלל. הוא ומשפחתו הפכו לסמל לאומי, למצוינות, לערכיות ולהתקדמות הישראלית בתחומי המדע והתעופה. סמל זה התעצם לאחר נפילת בנו של אילן, אסף, בתאונת אימונים כטייס בחיל האוויר. על שמו של רמון נקראו שדה התעופה הבינלאומי החדש של אילת, מרכז המבקרים המפואר במכתש רמון, היישוב “מצפה אילן” וסדרה של פרויקטים בתחומי החינוך והחברה, שאותם הפעילה ומפעילה “קרן רמון”. בראש הקרן עמדה רונה רמון, אלמנתו של אילן ואימו של אסף, שזכתה להיות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. לאחר פטירתה ממחלה, קיבלו ילדיה בשמה את פרס ישראל למפעל חיים.

זה לא היה רק ספורט. ברית המועצות הייתה באותם ימים “אימפריית הרשע”.  מעצמת-העל גיבתה את אויבי ישראל ושלחה למאסר בסיביר את היהודים שביקשו לעלות לארץ. כאשר הוגרלה קבוצת צסק”א, נבחרת הצבא האדום בכדורסל, לשחק עם קבוצת מכבי תל-אביב במסגרת גביע אירופה לאלופות, היא סירבה לארח כמקובל את הישראלים במוסקווה, והמשחק נערך בכ”ט בשבט תשל”ז (17.2.1977) בעיר וירטון שבבלגיה. אל מול צסק”א, שנחשבה כאחת הקבוצות החזקות באירופה, התייצבה מכבי תל-אביב בהובלתו של טל ברודי – לימים זוכה פרס ישראל – שעזב קריירה מבטיחה בארצות הברית, ועלה לארץ כדי לקדם את הספורט הישראלי. המשחק, שנתפס כמשחק לאומי של “דוד מול גֹליָת”, היה צמוד בתחילתו. אולם, הסתיים בניצחון מוחץ של 79:91 למכבי. אלפי אוהדים נלהבים פרצו למגרש בשירת “עם ישראל חי”, וברודי הכניס למיתולוגיה הישראלית את המשפט: “אנחנו על המפה ונשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בהכול”. תחושת הניצחון על ה”דוב הרוסי” הביאה לפרץ של אופוריה ברחובות ישראל. חודשיים לאחר מכן, זכתה מכבי לראשונה בגביע אירופה בכדורסל.

ישראל גלילי נולד באוקראינה (1911), עלה לארץ בגיל שלוש וגדל בתל אביב. היה ממייסדי תנועת הנוער העובד והלומד וממקימי קיבוץ נען שבו התגורר עד יום מותו. מגיל צעיר שירת בארגון ההגנה, ובמהרה הפך לאחד מבכיריה. שימש כאחראי על רכש ופיתוח, והיה מראשי תנועת המרי העברי. במלחמת העצמאות כיהן תחילה כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אך הודח מתפקיד זה בעקבות סכסוך עם בן גוריון . במהלך המלחמה כיהן כסגן שר הביטחון, עסק בהקמת כוחות האוויר, השריון והים של צה”ל, ועסק בתיווך (כושל) מול האצ”ל בפרשת אלטלנה. שימש שנים רבות כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל, וככזה היה חבר ב”מטבחון” של גולדה מאיר – ממעצבי מדיניות הביטחון ומהמשפיעים ביותר על מדיניותה של הממשלה בימי מלחמות ששת הימים ויום כיפור. היה מתומכי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, דגל בהתיישבות בכל רחבי הארץ, והקים את העיר ימית, שלימים הוחרבה ופונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. נפטר בכ”ט בשבט תשמ”ו (8.2.1986). על שמו הוקם מרכז אקדמי לחקר כוח המגן וארגון ההגנה ברמת אפעל.

“הם לוקחים את היהודים שלנו”, זעקו אלפי פועלים הולנדיים שהתכנסו ברחובות אמסטרדם ביום שלישי, כ”ח בשבט תש”א (25.2.1941). אירוע ההזדהות עם היהודים הנרדפים, שהקיף בשיאו שלוש מאות אלף איש, החל כאשר הנאצים כיתרו את הרובע היהודי באמסטרדם, הציבו גדרות תיל מסביבו ושלחו מאות צעירים יהודיים למחנות ריכוז בגרמניה. חברי המפלגה הקומוניסטית בהולנד הכבושה לא הסתפקו במחאה של מלכת הולנד על המעשה. ביוזמתם, השביתו מאות אלפי עובדים ברחבי המדינה את עבודתם, ויצאו להפגנות ענק נגד רדיפות היהודים. הגרמנים ההמומים פתחו באש על המפגינים, ותשעה מהם נרצחו. רבים ממנהיגי השביתה נתפסו והוצאו להורג, ואילו אחרים, וביניהם מנקה הרחובות פיטר נק ומתקן המדרכות וילהלם קראן, זכו לימים לתואר “חסידי אומות העולם”. הרדיפות נגד יהדות הולנד נמשכו, אולם השביתה הייתה זרז לפעילות הצלה שביצעו רבים מאזרחי המדינה. לזכרה של השביתה, שהייתה פעולת המחאה הגדולה ביותר נגד רדיפות היהודים שבוצעה באירופה הכבושה, הוקם פסל של פועל נמל ליד בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם ומצעד הצדעה עובר לידו בכל שנה ביום השנה לשביתה.

ליל כ”ח בשבט תשנ”ז (4.2.1997). עשרות הלוחמים עלו על שני מסוקי היסעור שהמתינו להם בשדה התעופה במחניים. לוחמי נח”ל, גולני, שריון והיחידות הנלוות אליהם, בראשותו של המג”ד משה מועלם, היו בדרכם למוצבים “בופור” ו”דלעת”. הלוחמים תכננו להצטרף לחבריהם היושבים בעומק שטחה של לבנון, כדי להמשיך ולהגן משם על יישובי הצפון.  מספר דקות לאחר ההמראה, עוד לפני שעברו את הגבול, התנגשו המסוקים זה בזה. המסוקים התלקחו והתרסקו סמוך למושב שאר-ישוב. איש מבין שבעים ושלושה הלוחמים שהיו בשני המסוקים לא שרד. יום אבל לאומי הוכרז במדינת ישראל, ורבבות ליוו את הנופלים למנוחות. ועדת חקירה לא הצליחה לאתר את הגורם לאסון, אך המליצה על שינוי נהלים בנושאים שונים, כדי למנוע אירועים דומים. בשנת 2008 הוקם אתר הנצחה גדול ומרשים לחללי האסון במקום התרסקות המסוקים ליד שאר-ישוב, וברחבי הארץ הוקדשו בתי כנסת ואתרים שונים לזכרם. האסון העצים את הוויכוח בארץ על נוכחותו של צה”ל בדרום לבנון, ויכוח שהביא בסופו של דבר לנסיגת צה”ל מלבנון שלוש שנים מאוחר יותר.

המכתב הרשמי שהגיע אל גרשום שלום הצעיר (שנקרא בפי כל שׁוֹלֶם, על בסיס ההגייה האשכנזית של שמו) היה אכזרי וחד. אביו – יהודי מתבולל ופטריוט גרמני – הורה לבנו, שהעדיף פעילות ציונית והיכרות עם לימודי היהדות על פני התגייסות לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, להסתלק מביתו ולנתק עימו כל קשר. שלום, יליד 1897, לא נרתע. הוא עלה לארץ בעלייה השלישית, היה ממייסדי האוניברסיטה העברית ומראשיה, והקדיש את כל חייו לחקר הקבלה, השבתאות ותנועת החסידות. שלום התאהב בלימודי הגמרא ובלימודי הקבלה כבר בגיל צעיר, למרות ההתנגדות המולדת לכך בבית אביו. הוא עסק במחקר ובהוראה במדעי היהדות בארץ ובעולם, לצד תפיסותיו החילוניות. במהלך השנים, לא הסתגר שלום במגדל השן האקדמי, אלא הביע את דעותיו כאיש תנועת ברית שלום והשמאל הציוני בבמות רבות בארץ ובעולם. את רבבות ספריו, ובהם האוסף הגדול ביותר בעולם בנושאי קבלה, הוריש לספרייה הלאומית (שהיה ממייסדיה), והם מוצגים בה עד היום באולם מיוחד הנקרא אוסף שלום. גרשום שלום נפטר ונקבר בירושלים בכ”ח בשבט תשמ”ב (21.2.1982)

“הוליך אחריו רבים בדרכו השקטה” נכתב על מצבתו של אורי אורבך, שנפטר בכ”ז בשבט תשע”ה (16.2.2015). אורבך (יליד 1960) גדל בפתח תקווה, למד בישיבת ההסדר בקרית שמונה ולחם במלחמת לבנון הראשונה. מגיל צעיר שימש כעיתונאי וכסטיריקן בבמות דתיות לאומיות, ולאחר מכן גם כלליות. מאמרו “הטובים לתקשורת” (1987) גרם לצעירים דתיים רבים לעסוק בתחום. כאיש תקשורת, כחבר כנסת וכשר היה אהוד על קהלים נרחבים, והפרויקטים הרבים שאותם קידם כמו פעולות לשינוי השיח הפוליטי הדתי לאומי ופעילויות למען קשישים (בעת כהונתו כשר לאזרחים ותיקים) זכו להצלחה רבה. אורבך הפיץ בשנינות ובנעימות את המסרים הדתיים־לאומיים, גם בתקופות שבהן עמדותיו של מחנה זה בתחום המאבק סביב ארץ ישראל ובסוגיות דת ומדינה היו נתונות תחת ההתקפה תקשורתית קשה. היה גם סופר ילדים פורה שכתב רבות על מושגים ביהדות, על סיפורי חז”ל ועל מושגים וסיפורים שונים מעולמו של הילד הדתי־לאומי. לאחר שנפטר ממחלה בדמי ימיו, הונצח במוסדות ציבור, בתחרויות כתיבה, בבתי ספר ובגנים רבים ברחבי הארץ. לימים, הולחנו חלק מהשירים שכתב .

יעקב דורי נולד באודסה (1879) וגדל בחיפה. לאחר לימודי ההנדסה שסיים בבלגיה, שב לארץ והיה ממתכנני היישובים בעמק יזרעאל. במקביל, עסק מגיל צעיר בפעילות הגנה. היה לוחם בגדוד העברי והיה מפקד ההגנה בחיפה בימי מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט. פיקד על ארגון ההגנה הארצי בימי מלחמת העולם השנייה, והוביל את שיתוף הפעולה עם הבריטים כהכנה לפלישה אפשרית של הנאצים לארץ.  ערב מלחמת העצמאות, לאחר שעסק בקניית נשק וציוד בארצות הברית, מונה שנית לראש המטה הכללי של ההגנה, ומשהוקם צה”ל הפך לרמטכ”ל הראשון. עם זאת, בשל מחלתו לא היה יכול להוביל את הצבא בימי המלחמה, ובפועל יגאל ידין סגנו פיקד על הכוחות. לאחר המלחמה מונה לנשיא הטכניון. במשך שנים רבות כיהן כסגן ראש עיריית חיפה ובמגוון תפקידים ציבוריים. במסגרת תפקידיו הסתייע במיומנויותיו המדעיות כדי לקדם את פיתוחן של מסגרות מתאימות לכוחות ההגנה ולצה”ל, וכדי לפעול למציאת אמצעי לחימה מתאימים. נפטר בכ”ו בשבט תשל”ג (29.1.1973). רבבות מתגייסים פוגשים עד היום את שמו ביומם הראשון בצה”ל, עם הגיעם לבסיס הקליטה והמיון בתל השומר הקרוי על שמו.

“נשמתו של עמנו היא תורתו(!) ושפתו”. כך זעק מעל קירות ירושלים הכרוז, אחד מני רבים, שהדפיסו אנשי הוועד למען החינוך העברי בארץ ישראל. הכרוזים הופצו כחלק ממאבק אדיר שקרע את היישוב היהודי בארץ ואת התנועה הציונית, ונודע בשם “מלחמת שפות”. המאבק החל לאחר שהתברר כי חברת “עזרה” הגרמנית, שמימנה את פעילותם של מוסדות חינוך רבים בארץ, עומדת לפתוח בחיפה בית ספר טכנולוגי גבוה – הטכניקום. אנשי החברה, שלא היו בהכרח ציוניים, ביקשו ללמד במוסד בשפה המדעית הבינלאומית – גרמנית. בכך, הם עוררו את חמתם של נאמני העברית שצעדה את צעדיה הראשונים כשפה מדוברת ביישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. המאבק הציבורי כלל אספות עם, מאמרי עיתונות בעד ונגד בכל רחבי העולם היהודי, הפגנות כרוזים, שביתות של תלמידים ושל מורים במוסדות “עזרה”, ואף הקמת בתי ספר חלופיים למוסדות “עזרה”, ובראשם “סמינר ילין” בירושלים ו”בית הספר הריאלי העברי” בחיפה. בסופו של דבר, עשה הלחץ את שלו, ובכ”ו בשבט תרע”ד (24.2.1914) החליט הוועד המנהל של “עזרה” כי שפת הלימוד ב”טכניקום” תהיה עברית.

בתאריך סמלי מאין כמותו, ערב שבת פרשת משפטים, כ”ו בשבט תשע”ג (6.2.2013), הובא למנוחות השופט פרופסור מנחם אלון. אלון, יליד גרמניה שגדל בירושלים והיה ממייסדי קיבוץ “טירת צבי” ומדרשיית נעם, נודע כגדול העוסקים במשפט העברי בדורות האחרונים. חדור בשליחות להכניס את המשפט העברי לתוך התרבות והמשפט במדינת ישראל המתחדשת, פעל אלון להקמת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, ולהקמת מכון בנושא זה באוניברסיטה העברית. שלושת הכרכים העבים  שכתב על המשפט העברי נחשבים כחיבור מונומנטלי, שחובה על כל העוסקים בתחום להכירו על בוריו. אלון, שהספיק להיות גם מועמד לכהונת נשיא המדינה, כיהן עשרות שנים כשופט עליון. בתפקידו זה פעל לשמירה על זכויות האדם ועל כבוד הבריות, וביסס את פסיקותיו על המשפט העברי לגווניו ולרבדיו. כשופט עליון, היה בר פלוגתא תקיף למגמת “האקטיביזם השיפוטי” של חלק מהשופטים, וראה בה פגיעה קשה בדמוקרטיה. בהשראתו, נחקק “חוק יסודות המשפט”, המחייב את שופטי ישראל להתייחס גם לספרות התורנית לדורותיה, והוא פעל רבות להעצמת החוק וליישומו. תלמיד חכם ושופט מזהיר, זהיר ומתון, מכבד ומכובד גם על מתנגדיו. יהי זכרו ברוך.