המוני הפורעים שצעדו ברחובות הומל שברוסיה הלבנה, בדרכם לתקוף את יהודי העיר, לא האמינו למראה עיניהם. מאות צעירים יהודים מאורגנים ומזוינים פתחו עליהם באש ומנעו את המשך הפוגרום. התערבות הצבא הביאה לפציעתו ולהימלטותו של מי שארגן את ההגנה העצמית הראשונה בתולדות יהודי רוסיה – יחזקאל חנקין. חנקין, יליד 1881 ואיש פועלי ציון, נמלט בעקבות האירועים מרוסיה יחד עם שרה בלומין, מי שבעתיד תהיה רעייתו. הוא הגיע לארץ עם ראשוני העלייה השנייה ועבד במקומות רבים. היה ממייסדי הארגונים “בר גיורא” ו”השומר”, והיה ממנהיגיהם עד יומו האחרון. פגישה מקרית בירושלים עם הזואולוג ישראל אהרוני, סללה את הדרך למסעות נועזים והרפתקניים שקיים בכל רחבי המזרח התיכון, במטרה לאתר בעלי חיים נדירים ולהתחקות אחר שרידי העבר היהודי. היה דובר ערבית שוטפת, והכיר על בוריים את מנהגי השבטים הבדואים שבפיהם כונה “הבדואי היהודי”. במלחמת העולם הראשונה סייע בהתארגנות היישוב היהודי לנוכח אתגרי התקופה. נפטר, בבית שהקים ביבנאל, ביום כ”ח בכסלו תרע”ז (23.12.1916) ממחלת הקדחת, והוא בן שלושים וחמש בלבד.

הרב שלמה דוד כהנא נולד (1869) בליטא, ולמד תורה מפי גדולי הדור שפעלו בה בשלהי המאה התשע עשרה. עם סיום לימודיו עבר לוורשה, ותוך זמן קצר הפך לאחד ממנהיגי הקהילה במקום, ולרבה הראשי של העיר. היה מקורב לכל החוגים, ולצד פעילותו כאיש אגודת ישראל, עודד תרומות לקרן הקיימת ולתנועה הציונית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החל לעסוק בהתרת עגונות המלחמה, ובעזרת מעוף, מקוריות הלכתית שהייתה מקובלת על כל החוגים, יכולת ארגון וקשרים שיצר עם קהילות ומוסדות בכל רחבי העולם, סייע בהתרתן של אלפי עגונות. עם פלישת הגרמנים לפולין ב1939, החל לפעול מייד שוב להתרת עגונות. לאחר שהנאצים פרצו לביתו, קרעו את ספריו וגזזו חצי זקנו, נמלט מוורשה והצליח להגיע בשנת 1940 לארץ ישראל. בארץ, המשיך בפעילותו הענפה להתרת עגונות המלחמה, ותרם בכך לשיקום חייהם של רבבות. מונה להיות רבה של העיר העתיקה בירושלים, והנהיג אותה גם בימי המצור והחורבן של מלחמת העצמאות. באחרית ימיו, היה רבה של שכונת מקור ברוך. נפטר בכ”ז בכסלו תשי”ד (4.12.1953).

“מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל. בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב, שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד. והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי“. נאומו של הסופר ש”י עגנון, האזרח הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל (לספרות), נישא ביום כ”ז כסלו תשכ”ז (10.12.1966), והיה רצוף – כדרכו של הסופר הגדול – במשלב לשוני מרהיב של ישן וחדש, של שנינות ושל ביטויים מן המקורות. תיאור לידתו בפני המתכנסים לטקס בשטוקהלם: “מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים”, הפך את נאומו לאחד הידועים בתולדות המדינה. רבים שמחו על ההכרה הבינלאומית בעגנון, שהחל בכתיבתו בהיותו בן חמש עשרה, והביא לקורא בארץ ובעולם את ההווי והפולקלור היהודי לדורותיו. לצידו של עגנון, קיבלה את הפרס נילי זק”ש, המשוררת היהודייה־גרמנייה שהרבתה לתאר בכתביה את מוראות השואה.

מעלליו של שמשון והפרות המובילות את ארון הברית בחזרה מארץ פלישתים.  עולים ומתיישבים המנסים להאחז שוב ושוב בבתי המושבה הרטוב, ואנשי “שיירת הל”ה”, היוצאים ממנה לדרכם האחרונה בואכה גוש עציון. לוחמי חטיבת הראל הנאבקים בצבא המצרי המרוחק שישים מטרים בלבד מעמדותיהם, ועובדי המחצבות שגילו בדרך מקרה את מערת הנטיפים המרשימה והסמוכה. את הכל ראו ההרים אליהם הגיעו בכז’ כסלו תשי”א (6.12.1950) העולים החדשים. סמוך לחורבותיה של המושבה שפונתה במלחמת העצמאות, הוקמה המעברה. כמה חודשים מאוחר שונה שמה ממעברת הרטוב לבית שמש. על ההרים והגבעות נבנו עוד ועוד שכונות. ותיקי חטיבת הראל, יכלו לזמר כעת בשיר “היו זמנים” כי “על המשלט” שלהם, שנבלע במהירות בעיר המתפתחת  “יושבת עיר”. עולים מכל הגלויות  ותושבים ממגזרים שונים, הגיעו אל השכונות שפרצו ימה וקדמה צפונה ונגבה. בשנים האחרונות  ידעה בית שמש  לא מעט מתחים חברתיים ומערכות בחירות דרמטיות. במקביל, הלכה והתפתחה כעיר מרכזית באמצע הדרך, שבין השפלה להר.

תפריט נגישות