ממשלת ישראל הייתה בתחושה של אופוריה. מבצע “חורב”, שנועד לסיים את קרבות מלחמת העצמאות בדרום הארץ, הצליח מעבר לכל הציפיות. כוחות צה”ל, חדרו לחצי האי -סיני ופתחו במהלך שנועד להשלים את כיתורם של הכוחות המצרים שעדיין נותרו בתוך גבולות ישראל. אולם, לפתע ארעה תקלה לא צפויה. מטוסים בריטים החלו לסייר מעל אזורי הקרבות  ומטוסי חיל האוויר הישראלי, שחשדו כי מדובר במטוסים מצריים יצאו לקראתם. בקרבות האוויר שהתפתחו ביום ו’ טבת תש”ט (7.1.1949), הפילו מטוסי חיל האוויר הצעיר של ישראל, חמישה ממטוסי חיל האוויר הבריטי המהולל. בישראל שררה דאגה. איש לא היה מעוניין במלחמה עם הבריטים. גם בקרב טייסי חיל האוויר הישראלי שררה תחושה מורכבת. רבים מהם בעצמם היו בוגרי חיל האוויר הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, והצטערו על שנאלצו להילחם  בחבריהם לשעבר. בסופו של דבר מעז יצא מתוק, הבריטים, הפנימו כי ישראל היא עובדה קיימת, לחצו על המצרים לסיים את הלחימה, ואף כוננו יחסים דיפלומטים עם ישראל.

“חייל עברי שנפל בשבי האויב, ‘נידון’ על ידי ‘בית דין’ של צבא הכיבוש הבריטי למלקות. אנו מזהירים את ממשלת הדיכוי מפני הוצאה לפועל של עונש משפיל זה. אם הוא יוצא אל הפועל, יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות“. האזהרה של מפקדת האצ”ל הייתה ברורה. הבריטים לא נרתעו, ובהתאם למסורת הקולוניאלית וליחס המבזה ל”ילידים”, הלקו את אחד הלוחמים שנפל בידיהם. התגובה הייתה מהירה. בליל ו’ בטבת תש”ז (29.10.1946) חטפו לוחמים של האצ”ל קצינים וחיילים בריטיים בתל אביב, בנתניה ובראשון לציון, והלקו כל אחד מהם שמונה עשרה מלקות. הפעולה התפרסמה ברחבי העולם, והאימפריה הבריטית הפכה למשל ולשנינה. חיילים בריטיים נמלטו בבהלה ממרכזי הערים לבסיסיהם, וקריקטורות שהביכו מאוד את ממשלת לונדון התפרסמו בעיתונות העולמית. במהלך הפעולה, נתפסו ארבעה מלוחמי האצ”ל. שלושה מהם (קשאני, דרזנר ואלקחי) הועלו מאוחר יותר לגרדום. יותר לא הולקו לוחמים יהודיים בארץ ישראל, והפעולה שעליה אמר בגין “לראשונה שבר העם היהודי את השוט” הפכה לציון דרך במאבק לסילוק הבריטים מארץ ישראל.

אברהם שפירא נולד באוקראינה (1870), ובגיל עשר עלה עם משפחתו לארץ והתיישב במושבה “יהודייה”, שבה המתינו מייסדי פתח תקווה להזדמנות לחזור לאדמתם. ביהודייה, ולאחר מכן בפתח תקווה, נודע שפירא באומץ ליבו ובהיכרותו עם השפה הערבית ועם הסביבה הערבית. עד מהרה הפך להיות אחראי על ענייני השמירה והביטחון במושבה במשך עשרות שנים. ארגון השמירה שהקים בפתח תקווה הרתיע את ערביי הסביבה מלפגוע בה, וכאשר אירעו מקרי שוד או רצח, לא נמנע שפירא מלרדוף אחרי המבצעים גם לסוריה ולהרי מואב. סיסמתו “לא להרוג ולא להיהרג” אפשרה דו קיום גם בתקופת מתיחות, ורבים מערביי האזור, כמו גם השלטון הטורקי, כיבדו אותו וביקשו ממנו לא אחת ליישב ביניהם סכסוכים פנימיים. שפירא, שנהג להופיע ברחובות המושבה כשהוא רכוב על סוסה ומעשן מקטרת, הפך לדמות מיתולוגית. פיקד על הגנת המושבה במאורעות תרפ”א (1921).  הוא היה אחראי, בין השאר, על ביטחונם של הברון רוטשילד, של הרברט סמואל ושל חיים ויצמן. סייע בהקמת ההגנה, ועד אחרית ימיו מילא בה תפקידים בכירים. “זקן השומרים” נפטר בה’ בטבת תשכ”ו (28.12.1965).

דניאל מרק ארויו בן השבע ואביגיל בת החמש, נמנמו במושב האחורי. הטיול אותו סיימו זה עתה בחופי חצי האי סיני, היה סוג של חוויה מהנה עבור משפחת העולים  שהגיעה לא מכבר מלונדון. את הנסיעה הרגועה החריד לפתע קול פיצוץ של רימון. הנער הפלשתינאי שהמתין בפאתי עזה  ביום ה’ טבת תשל”א  (2.1.1971) רצח את שני הילדים, פצע קשה את האם וזעזע  את מדינת ישראל.  הממשלה הורתה לצבא לעשות מיד סדר ברצועת עזה. אלוף פיקוד  הדרום אריק שרון הזרים לעזה ולסביבותיה יחידות עילית, והנהיג יד ברזל במערכה מול ארגוני המחבלים. במסגרת המבצע הוקמה על ידי מאיר דגן “סיירת רימון”, שאנשיה הפליאו במבצעי הסתערבות ותחבולה כדי ללכוד ולחסל את ראשי ארגוני הטרור. מאות מחבלים נהרגו, אחרים גורשו, והשקט שב לרצועת עזה למשך חמש עשרה השנים הבאות. שלושים שנה מאוחר יותר החליט אותו אלוף פיקוד לפנות את הרצועה ולעקור את ההתיישבות היהודית שהתפתחה בה. הרצועה ממשיכה, כידוע לאתגר את מדינת ישראל כמעט בכל יום מחדש בשאלה,  מהי הדרך הנכונה להתמודד עם הטרור.

מלחמת העצמאות עדיין הייתה בעיצומה, אולם קבוצת הלוחמים מחטיבת יפתח וביניהם “ילדי סלבינו” – חבורת ילדים מיתומי השואה – החליטו לא להמתין. הם חברו לבוגרי תנועות הנוער ועלו להתיישב בנקודה הצפונית ביותר בחוף הים של מדינת ישראל. כך הוקם בה’ בטבת תש”ט (6.1.1949) הקיבוץ ראש הנקרה, שעבר לאחר מספר חודשים למקומו הקבוע שבו הוא יושב עד היום. חברי הקיבוץ נהנו וסבלו בו זמנית במשך השנים ממיקומם הייחודי. מחד גיסא, ההתיישבות על רכס הסולם, סמוך לנקרות המרהיבות והייחודיות אפשרו לחברי הקיבוץ לפתח ולתפעל את אחד מאתרי התיירות הידועים והמצליחים במדינת ישראל. מאידך גיסא, השכנים הלבנוניים הצמודים מצפון הזכירו מפעם לפעם את קיומם באמצעות הפגזות וחדירות מחבלים (באחת מהן, בראשית שנות השבעים, אף נפצע קשה אחד מחברי הקיבוץ). במהלך השנים הופרט הקיבוץ, והיושבים בו כיום מתפרנסים מענפי תיירות, מחקלאות וממקצועות חופשיים. הקיבוץ סמוך למעבר הגבול בין ישראל ללבנון. מעבר זה משמש בעיקר את כוחות האו”ם ולעסקאות חילופי שבויים, אבל אולי ביום מן הימים הוא יהפוך למעבר של שלום.

המבקרים הביטו בהשתוממות באורח מפולין. נוכחותו של אדמו”ר יהודי במוזיאון התת ימי בנאפולי שבאיטליה, הייתה בהחלט דבר מיוחד.  רבי גרשון חנוך לייינר, האדמו”ר מראדזין לא התרגש. כאדמו”ר שסירב בניגוד למקובל, ללבוש את בגדי האדמו”ר הייחודיים, יציאה נגד המוסכמות לא הייתה חדשה. כעת, הוא היה נחוש לשוב ולחדש מצוה שכבר אלפי שנים לא בוצעה בידי עם ישראל.  עיון בספרי המדע והתייעצויות אין ספור עם מביני דבר הביאו אותה כעת לאנפולי. היעד: גילוי סודו של התכלת, אותו צבע מסתורי שהופק בימי המקרא מחילזון ועיטר את הטליתות והציציות  של בני ישראל. בנאפולי הבחין האדמו”ר ב”דיונון הרוקחים”, דג הפולט אל הים צבע תכול. התגלה הסוד. קרוב לחמישה עשר אלף חסידים טבלו את ציציותיהם בנוזל המיוחד שהופק מהדיונון, אולם רוב גדולי ישראל סירבו לקבל את החידוש. האדמו”ר נפטר  בד’ טבת תרנ”א (15.12.1890). הרב הרצוג ורבים אחריו המשיכו לנסות  ולפענח את סוד התכלת. הפתרונות שמצאו  היו שונים  מזו של  חסידות ראדזין, אבל זכות הראשונים בהתעוררות לתכלת שמורה לאדמ”ור.

“מעשה ברבי אייזל חריף…”. בפולקלור היהודי של מזרח אירופה במאה התשע העשרה ובראשית המאה העשרים, היה פתיח זה נפוץ ביותר ושימש רבנים, עיתונאים, סאטיריקנים וסתם יהודים שהעדיפו להפיג את מצוקות החיים בדברי שינון וחידוד שהעלו חיוך על שפתיהם של שומעיהם. רבי יהושע יצחק שפירא, שכונה “רבי אייזל חריף”, נולד בשנת 1801. הוא נודע כעילוי מגיל צעיר, ושימש כראש ישיבה וכרב בכמה עיירות, בראשן העיר סלונים שבפולין. מלבד גדולתו בתורה, יכולות השקידה והריכוז שלו, כישוריו הדרשניים והספרים הרבים שהוציא בכל תחומי התורה וההלכה, נודע רבי אייזל בלשונו החריפה והמחודדת. כל חלקי החברה היהודית “זכו” ונהנו לטעום משבט לשונו. בלשונו החדה הצליף בחיבה ברבנים וברופאים המתנשאים על הציבור, בעשירים קמצנים ורודפי כבוד, בחלק ממנהגי “החסידים” שהיו לזרא בעיניו (אף על פי שבעצמו הגיע מבית חסידי), בבורותם של עמי הארצות, בלמדנים שאינם יודעים מה הם שָׂחים וכמובן בפרנסי הציבור, שלעיתים עשו לביתם, ובשלטונות הנוכריים שהכבידו ידם שוב ושוב על יהודי האזור. בד’ בטבת תרל”ג (3.1.1873) נפטר רבי אייזל חריף ונקבר בסלונים, כאשר אמרותיו וחידודיו ליוו את החברה היהודית עוד שנים ארוכות.

בני משפחת עבו, הסוחרים היהודיים הידועים מאלג’יר, התיישבו בצפת בראשית המאה התשע עשרה, והפכו כמעט מיד למנהיגי הציבור היהודי בעיר למשך דורות. אבי המשפחה, שמואל עבו, הוריש לבנו רבי יעקב עבו את עושרו, את כישוריו ואת קשריו עם הממשלה העות’מאנית ועם ממשלת צרפת (שבני המשפחה כיהנו כקונסולים מטעמה). רבי יעקב נולד בצפת בשנת 1830. הוא עסק רבות ברכישת קרקעות שעליהן הוקמו היישובים היהודיים החדשים בגליל, ובהם משמר הירדן, יסוד המעלה וראש פינה. דאג לשיפוץ מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון (לאורך דורות רבים המשפחה הייתה אחראית על שמירת המתחם, והתהלוכה המסורתית הפותחת את חגיגות ל”ג בעומר עד היום יוצאת מפתח ביתה שבצפת למירון). סייע בעליית יהודים מכורדיסטן ומצפון אפריקה, ודאג עבורם למקומות התיישבות ולאפשרויות תעסוקה. הרב עבו, ששימש גם כרבה הראשי של צפת, השתמש רבות בקשריו כדי לסייע למתיישבים היהודיים ברחבי הגליל להתמודד עם הקשיים המרובים שהעמידו בפניהם השלטונות העות’מאניים והשכנים הערביים. נפטר בג’ בטבת תר”ס (5.12.1899), בן חמישים ושש בלבד. צאצאיו המשיכו את השושלת, וסייעו להרחבת היישוב היהודי בגליל בימים של טרום המדינה.

ראול ולנברג, שהוגדר בספר השיאים של גינס כ”אדם שאחראי להצלתם של מספר האנשים הגדול ביותר בהיסטוריה”, נולד בשוודיה בשנת 1912 , למשפחה מיוחסת של דיפלומטים ואנשי עסקים. במסגרת עבודתו, ביקר ולנברג בארץ ישראל, וערך ביקורי עסקים רבים באירופה הכבושה בידי הנאצים, שם נחשף לרדיפות נגד היהודים והזדהה עם סבלם. לקראת שלהי מלחמת העולם השנייה, החליטה ממשלת שוודיה, ששמרה על ניטרליות, לפעול למען הצלת יהודי הונגריה. ולנברג נשלח כדיפלומט שוודי בכיר לבודפשט, והחל בחלוקה של דרכונים ומסמכים שוודיים אמיתיים ומזויפים ליהודי בודפשט, שנועדו להגן עליהם מגירוש לאושוויץ. ולנברג השתמש בכל אמצעי כדי לנסות להציל את יהודי העיר. הוא שיחד קצינים נאציים, איים על פקידים הונגריים, חילק דרכונים בתוך רכבות הגירוש ובטורי האסירים שהוצעדו לכיוון גרמניה, והציל ככל הנראה קרוב למאה אלף איש באופן ישיר. עם כיבוש הונגריה בידי הסובייטים, נעצר ולנברג  בג’ בטבת תש”ה  (17.1.1945)  בידי הרוסים, וככל הנראה נרצח על ידם כמה שנים מאוחר יותר. יום היעלמותו של ולנברג הוכרז בידי האו”ם כ”יום ההוקרה הבינלאומי למצילי האנושות”.

שנים ארוכות עמלה הקרן הקיימת לישראל על רכישת אדמות עמק זבולון, צפונית לחיפה. משצלחה המלאכה, לאחר גלגולים רבים ולאחר עיכובים שנבעו מסיבות כלכליות וביטחוניות, הוחלט להקים במקום שכונת פועלים שתתבסס על יסודות שיתופיים. בג’ בטבת תרצ”ג (31.12.1932) אוכלסו הבתים הראשונים בשכונה, שנקראה תחילה “מניין פועלים”, ושתושביה עבדו במפעלי התעשייה הרבים שבמפרץ. שנה לאחר מכן, בעקבות רצח ארלוזורוב, שונה שם המקום ל”קרית חיים” והוא הפך לשכונת הפועלים הגדולה והחשובה בארץ. כל תושבי השכונה היו מזוהים עם ההסתדרות ועם תנועת העבודה, ובתקנונה נכתב כי “תהיה השגחה על כך שכל חברי השכונה ישמרו ויקיימו הלכה למעשה את כל חוקת העובדים ומצוותיה, ובייחוד מצוות העבודה העצמית”. תנועות הנוער של מחנה השמאל פרחו בשכונה, ופולמוס שהיכה גלים ברחבי הארץ התחולל כאשר ראשיה סירבו תחילה להקים בית כנסת במקום. רבים מבני השכונה נפלו במערכות ישראל, ורבים אחרים הגיעו לדרגות ולתפקידים בכירים בצה”ל. במהלך השנים גדלה קריית חיים ואוכלוסייתה התגוונה. בהדרגה, הפכה לשכונה של חיפה, תוך שהיא נהנית במובנים מסוימים ממעמד מוניציפלי מיוחד.

תפריט נגישות