הגדרת המטרות של הפלשתינים שהתכנסו במלון אינטרקונטיננטל (כיום, מלון “שבע הקשתות”) בהר הזיתים שבירושלים הכבושה בידי הירדנים הייתה ברורה: השמדתה של מדינת ישראל באמצעות מאבק מזוין, והקמת מדינה פלשתינית על חורבותיה, מהים עד הירדן. הנציגים שהגיעו מארצות ערב השונות הכריזו על הקמת הארגון לשחרור פלשתין, ועל הקמת הזרוע הצבאית שלו, הפַתְ”ח. זמן קצר לאחר מכן, בכ”ז בטבת תשכ”ה (1.1.1965), יצאו מחבלי הפת”ח לפעילות הטרור הראשונה. חולייה שחדרה מהרי השומרון הניחה מטעני חבלה ליד מתקני המוביל הארצי בגליל, אשר נחנך זה עתה והיה אחד מסמליה של תקומת ישראל בשנות השישים. המטענים נתגלו ופורקו בלי פגע. המחבלים ששבו לירדן נתקלו בכוחות ירדניים, ואלה הרגו שניים מהם. אולם למרות הכישלון הצורב, מציינים עד היום הפלשתינים את התאריך בחגיגיות רבה, כיום ניצחון כביכול במאבקם מול ישראל. מאז, הובילו מחבלי הפת”ח נתיב דמים ארוך של פגיעה אכזרית בגברים, בנשים ובילדים בארץ ובעולם. מנגד, הפכו יעד למלחמת חורמה של חיילי צה”ל ושל אנשי כוחות הביטחון, שרדפו ורודפים עד היום אחרי המבקשים לפגע במדינה ובאזרחיה.

 התבוללות מואצת וגוברת מזה, והחלטה להמנע מכל יתרונות ההשכלה והמודרנה מזה. גישה שלישית בין שתי הגישות  הקיצוניות שניצבו בפני יהדות אירופה  בסוף המאה התשע עשרה הציע רבי שמשון רפאל הירש (רש”ר)  שנפטר בכז’ טבת תרמ”ט (31.12.1888). הדרך הניאו אורתודכסית שפיתח רש”ר, בעיקר בימים בהם כיהן כרבה של העיר פרנקפורט שבגרמניה, הציעה לשלב תורה עם חכמה, “תורה עם דרך ארץ”, השכלה כללית ואקדמית יחד עם הקפדה על קוצו של יוד בשמירת ההלכה. את דרכו החינוכית הייחודית, ליווה הרש”ר הירש בכתיבה וביצירה רוחנית. הוא כתב לנוער ולמבוגרים, הסביר את טעמי המצוות ואת עקרונות התורה בצורה מרתקת, ופרושו לתורה נחשב עד היום כאחד מהפרושים המקוריים והיפים שנכתבו אי פעם. לימים נמתחה גם ביקורת לא מעטה על הרש”ר. התנגדותו לראשית פעולותיה של התנועה הציונית, ונכונותו לפעול למען הפרדות מוחלטת מהקהילות הלא אורתודוכסיות בגרמניה , לא היו פופלריות גם בקרב מי שראו את עצמם ממשיכי דרכו, אולם, מורשתו הבסיסית המשלבת תורה מדע וחוכמה, מפרנסת את דרכם הרוחנית של רבים עד היום.

בגיל שמונה בלבד נותרו יעקב גדיש ואחותו בודדים מכל משפחתם שנרצחה בגטאות פולין. בניסיון להימלט מאירופה הבוערת, עבר הילד הצעיר גבולות, נהרות ויערות, עד שהצליח להגיע לארץ ישראל ולקבוצת יבנה, שבו חי עד יומו האחרון. גדיש, איש תורה ועבודה, התבלט במהירות כמנהל וככלכלן מבריק. בזכות המנהיגות הכלכלית שלו ושל חבריו לקיבוצה, שמר הקיבוץ על חוסנו הכלכלי לאורך שנים. כאשר נתמנה להוביל את תנועת הקיבוץ הדתי כולה, הצליח למנוע מהקיבוצים הרפתקאות חסרות אחריות. בכך, אפשר לקיבוץ הדתי להיות התנועה הקיבוצית היחידה שלא התמוטטה כלכלית במשבר הקיבוצים בשנות השמונים. בהמשך חייו, הוביל את “הזרם השיתופי” שביקש למנוע את הפרטת הקיבוץ, תוך התאמתו  למאה העשרים ואחת. תפיסתו בזכות יושר, רגישות, מקצועיות, דוגמה אישית והסתפקות במועט הנחתה אותו גם בעבודתו כראש אגף התקציבים במשרד האוצר, וכן בעת שעמד בראש ועדות שונות שעסקו ברפורמות משמעותיות במבנה המשק הישראלי. דבריו על כך שכשורד שואה הוא מעוניין להקדיש את ימיו ליצירה, לחיים, לבנייה ולתרומה ליוו אותו עד יומו האחרון. יעקב גדיש נפטר בגיל שבעים ואחת בכ”ז בטבת תשס”ה (8.1.2005).

הרב יהושע ממן נולד במרוקו בשנת 1917 למשפחת רבנים מצאצאי הרמב”ם. בגיל צעיר החל לכהן כרב, ובגיל עשרים ושמונה הוסמך כדיין הצעיר ביותר במרוקו. במהלך השנים כיהן הרב ממן כאב בית הדין בערים רבאט ומרקש. בהיותו בן חמישים, ויתר על האפשרות לכהן כרבה הראשי של מרוקו, ועלה לארץ כדי לסעוד את אימו הקשישה. בארץ, כיהן הרב ממן כרבה של נהריה, היה מראשי ישיבת פורת יוסף והיה חבר בית הדין הרבני הגדול. במהלך כהונתו בת עשרות השנים כדיין, הצהיר כי עשה כל מאמץ להשגת שלום בית, ושכל הזוגות שהגיעו אליו לדיון הצליחו להתפייס. בספריו הרבים עסק במגוון נושאים בהלכה, בפרשנות המקרא, בתורת הנסתר ובהגדה של פסח. עסק רבות במסירת שיעורים ברחבי הארץ וכיהן גם כאב בית הדין בבאר שבע. בספר השאלות ותשובות שלו “עמק יהושע” על שבעת כרכיו, התמודד עם שאלת ההתאמה בין מנהגי מרוקו לבין המנהג המקובל בקרב יהודי ארץ ישראל, ונטה לפעול לאחדות בין העדות ולקבלת מנהג מוסכם. נפטר בכ”ו בטבת תשע”ח (13.1.2018)

הדרך  אל המוצבים הבריטים במדבר מעולם לא היה נראתה  ארוכה  יותר. שני נציגיה של מחתרת ניל”י שחיפשו דרך לחדש את הקשר שנותק עם המודיעין הבריטי, טעו בחולות סיני. ההליכה במדבר הסתיימה תוך זמן קצר במפגש טראגי עם בדואים מקומיים וחיילים טורקים. אור לכו’ טבת תרע”ז (20.1.1917) נורה ונהרג אבשלום פינברג וחברו יוסף לישנסקי נמלט פצוע בחזרה למטה המחתרת בזיכרון יעקב. חייו הקצרים של אבשלום היו גדושים ומלאים. הוא היה סופר ומשורר, הוגה פוליטי ומרגל נועז. יחד עם חבריו למחתרת ביקש לסלק את האימפריה העותומנית העריצה והמושחתת מארץ ישראל, ולקרב את הקמתה של המדינה היהודית. יובל שנים מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, אותרו עצמותיו של פינברג בחולות ליד רפיח, כשהן טמונות מתחת לדקל שצמח מגרעיני תמר שהיו בכיסו. אבשלום נקבר בהלוויה ממלכתית בהר הרצל ומצבה ( (המוצבת כיום במוזיאון פינברג בחדרה) הוקמה ליד הדקל שצמח במקום נפילתו. סיפורו של יוסף לישנסקי (שנפל בידי התורכים כשנה מאוחר יותר) ורבים הטילו ספק באמינותו, סוף סוף אומת.

“לידתו וחייו סתומים בחידה”, כך נכתב על מצבתו של מר שושני, אחד מאישי הרוח המופלאים שהיו לעם היהודי במאה העשרים. הוא נפטר ביום כ”ו בטבת תשכ”ח (26.1.1968) במונטווידאו שבאורוגוואי. רבים ניסו להתחקות אחרי עקבות חייו של הגאון שנקרא, כנראה, הלל פרלמן. היה דובר שלושים שפות, זכר על פה את כל הספרות התורנית, המדעית והפילוסופית, והסתובב בשלוש יבשות כהלך מוזנח. ככל הנראה, הוא נולד ב1895 ברוסיה, היה מתלמידיו של הרב קוק בארץ ישראל, נדד ברחבי ארצות הברית ובצפון אפריקה, ונפל לידי הנאצים בפריז. שם, הצליח להתחמק בטענה כי הוא מוסלמי. טענה זו אומתה על ידי חכם מוסלמי מקומי שבחן אותו במשך שעות, וטען כי הוא אחד הבקיאים בעולם במורשת האסלאם. בין מאות התלמידים שהעריצוהו היו אלי ויזל, הרב מניטו והפילוסופים עמנואל לוינס ושלום רוזנברג. הוא הקפיד כל העת להעלים את זהותו, ולהיקרא  בשם “שושני”. לא השאיר אחריו מורשת כתובה, אך הנחה את תלמידיו כיצד לשלב הלכה ואגדה, חוכמה ומדע. יובל שנים אחרי מותו, עדיין מתחקים רבים אחרי עקבות תורתו.

הפרשה התחילה בימי האימים של שלטון הנאצים בהונגריה. לנוכח האיום הקיומי נפגשה ההנהגה היהודית עם ראשי הנאצים, כדי לנסות ולדחות את גזירת ההשמדה. לאחר המלחמה עלו השאלות הגדולות: האם ישראל קסטנר שניהל את המשא ומתן עם הנאצים, סייע להם בהטעיית הקהילה היהודית ובמתן סיוע עקיף להשמדה,  תמורת הצלת מקורביו, או שמא, הוא פשוט ניסה לעשות כמיטב יכולתו במציאות בלתי אפשרית. משפט דיבה טעון  ובעל תהודה ציבורית אדירה שהחל  בישראל בשנת 1954, הסתיים בפסק הדין המהדהד ולפיו  “קסטנר מכר את נפשו לשטן”. זמן מה לאחר פסק הדין נרצח קסטנר בידי יוצאי מחתרת הלח”י, שלא היו מוכנים לסלוח לו על בגידתו בעם היהודי. כעשרה חודשים לאחר הרצח בכה’ טבת תשי”ח (17.1.1958) פסק בית המשפט העליון ברוב של שלושה נגד שניים, כי לא ניתן להאשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. עשרות שנים לאחר מכן, המחלוקת בין הרואים בקסטנר גיבור שפעל בנסיבות טראגיות, לבין אלו הרואים בו מנהיג שכשל בשיתוף פעולה עם הצורר עדיין קיימת.

הגזרות על יהודי הולנד הכבושה הלכו ותכפו. איש העסקים, אוטו פרנק, ובני משפחתו החליטו לא להסתכן יותר. בחדר אחורי שנבנה בבניין משרדיו של אוטו הסתתרו בני משפחה וידידים, וביניהם הבת אנה. מי שדאגה לכל צורכיהם של המסתתרים הייתה מיפּ חיס – ילידת 1910, הולנדית אנטי נאצית, ששימשה כמזכירתו הנאמנה של האב אוטו. מיפ ובני משפחתה עשו כל מאמץ להסתיר את בני פרנק, אולם הלשנה הביאה לבסוף ללכידתם. לאחר שניסתה שוב ושוב לשווא לשחד את הקצינים הנאציים לשחרר את בני המשפחה, מיהרה מיפ לחדרי המסתור שנתגלה וביקשה להציל מה שתוכל מרכושם וממסמכיהם של יקיריה, רגע לפני שהגרמנים יסרקו את המקום. באחד החדרים מצאה מיפ את מחברותיה של אנה. עם שובו של האב אוטו, השריד היחיד מבני משפחתו, מסרה לידו את היומן, ותוך זמן קצר הוא הפך לרב מכר עולמי ותורגם לשישים ושבע שפות. מיפ האריכה ימים ונפטרה בגיל מאה בכ”ה בטבת תש”ע (11.1.2010). לפני פטירתה היא הספיקה לקבל מבחר אותות כבוד והערכה, ובראשם תואר חסידת אומות העולם ממוסד יד ושם בישראל.

ארתור רופין נולד (1876) למשפחה ענייה ומתבוללת בגרמניה. בעזרת התמדתו וכישוריו, הצליח לפלס דרכו במעלה האקדמיה הגרמנית, והפך לכלכלן ולסוציולוג בכיר. האנטישמיות שבה נתקל הניעה אותו להצטרף לתנועה הציונית, ומטעמה נשלח לארץ ישראל. בארץ, עמד בראש המשרד הארץ ישראלי, הזרוע המבצעת של התנועה הציונית. הוא יזם, עודד וביצע רכישה של אלפי דונמים, ואפשר את הקמתן של שכונות רבות בירושלים, בתל אביב וביישובים שונים ברחבי הארץ. סייע לעולים שהגיעו לארץ בימי העלייה השנייה מאירופה ומתימן. ביוזמתו, הקים המשרד הא”י חוות לאומיות, ולצידה של אחת מהן הוקמה דגניה. רופין היה מראשי היישוב בימי מלחמת העולם הראשונה והמנדט הבריטי. היה חבר הנהלת התנועה הציונית, וכיהן כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. בתחילה תמך ביוזמות שלום שונות, והיה חבר ב”ברית שלום” (תנועה שהטיפה למדינה דו לאומית), אולם לאחר פרעות תרפ”ט פרש ממנה, וסירב לכל תביעה ערבית שתפגע במפעל הציוני. נפטר בכ”ד בטבת תש”ג (1.1.1943). על שמו נקראו רחובות ומוסדות, ובהם קיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן, ומדרשת רופין בעמק חפר.

צפת. כד’ טבת תקצ”ז (1.1.1837). לפנות ערב. בתי הכנסת היו מלאים במתפללים שעמדו לסיים את תפילת המנחה. בבתי הרובע היהודי הבנויים בצפיפות על המדרון ההררי, החלו משפחות להתארגן לארוחת הערב. ואז היכה הרעש. רעידת אדמה בדרגה שבע בסולם ריכטר, החריבה כפרים רבים בגליל וגרמה לגלי צונאמי ענקיים בכנרת שגרמו למאות נפגעים בטבריה. האסון הגדול ביותר התרחש בצפת. קרוב לאלפיים איש, רובם מקרב תושבי הרובע היהודי שחרב כולו, נקברו מתחת להריסות.  השלטון העותומני לא היה ערוך לטיפול באסון  וכל פעולות החילוץ הוטלו על  המעטים שלא נפגעו. מאות פצועים שכבו בין החורבות בהעדר עזרה, והניצולים סבלו מרעב, מכפור ומביזה. השמועה על האסון  נודעה לרבי ישראל משקלוב מנהיג הקהילה, בשעה ששהה בירושלים. משלחת העזרה שאורגנה על ידו הגיעה לעיר החרבה כשבועיים לאחר הרעש. מגבית חרום הוכרזה ברחבי העולם היהודי, וקהילות ארופה וארצות הים התיכון תרמו בהמוניהם לסיוע לניצולים. שנים רבות לקח לצפת להתאושש מהאסון, אולם, בסופו של דבר הצליחה הקהילה לשוב ולהתבסס בראש הרי הגליל.

תפריט נגישות