הצניחה הקרבית הראשונה והאחרונה בתולדות צה”ל. קרב שנוי במחלוקת עם ארבעים ותשעה הרוגים, מאה ועשרים פצועים ועשרים ושלושה מקבלי עיטורים. כל אלו היו חלק מקרב מעבר “אל חיטאן” (אשר כונה בטעות “המִתלה”) שהתחולל בכ”ו במרחשוון תשי”ז (31.10.1956). הקרב החל בצניחתם של ארבע מאות לוחמים של חטיבת הצנחנים בפתח המעבר הסמוך לתעלת סואץ, ביומו הראשון של מבצע סיני, כחלק מהתיאום בין ישראל, בריטניה וצרפת. הצנחנים בפיקודו של אריק שרון היו אמורים לשלוט רק בכניסה למֵצר, אך בפועל, בשל טעויות בהערכת המצב וחוסר תיאום, נכנסו לתוכו והופתעו על ידי המצרים שהתבצרו בצדדי המֵצר ופגעו בלוחמים. כדי לאתר את מקורות הירי נשלח טוראי יהודה קן־דרור אל תוך הדרך הנשלטת בידי האש של המצרים. קן־דרור נפגע ונהרג (וקיבל את עיטור הגבורה), אך בזכות פועלו הצליחו הכוחות להסתער על המצרים בקרבות גבורה פנים אל פנים שנמשכו שעות ארוכות, והשמידו אותם. קרב המִתלה, שעליו פיקדו רבים ממפקדי צה”ל לעתיד, ובהם מוטה גור ורפאל איתן, הפך לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה”ל.

מצבם של אלפי היהודים בני קהילת “ביתא ישראל”, שהגיעו בדרך חתחתים וייסורים מכפריהם באתיופיה למחנות הפליטים בסודן, היה בכי רע. רעב, מגפות ויחס עוין מצד האוכלוסייה והשלטונות, איימו על המשך דרכה של הקהילה העתיקה לארץ ישראל. לאחר שמאות עולים הועלו במבצעים חשאיים והרואיים בדרכי הים והאוויר בידי לוחמי המוסד ושייטת 13, הובהר כי יש צורך דחוף בפתרון שיאפשר עלייה מהירה וגדולה יותר. לחצים שהפעילו ממשלת ישראל והאגודות למען יהודי אתיופיה בארה”ב, הביאו למעורבות מסיבית של השירותים החשאיים האמריקאים בנושא, ולאחר משא ומתן ארוך הסכימה ממשלת סודן למבצע. ביום כ”ו במרחשוון תשמ”ה (21.11.1984) יצאה הטיסה הראשונה מחרטום, בירת סודן, במטוסי החברה הבלגית שגויסה למשימה בידי המוסד, בדרכה לבריסל ומשם לישראל. קרוב לשבעת אלפים עולים עלו בטיסות שהתקיימו במהלך “מבצע משה”, עד שהנושא דלף לאמצעי התקשורת וממשלת סודן הורתה על הפסקתו. המבצע הצליח הודות למאמצים, לאומץ וליצירתיות של פעילי השירותים החשאיים הישראליים והאמריקאיים, ובעיקר הודות לכושר הסיבולת ולכוח הרצון האינסופי של בני הקהילה, שהיו מוכנים לעשות הכול בדרכם הביתה, לירושלים.