עם שחר י’ בכסלו תש”ג (19.12.1942), החלו שלושת אלפים וחמש מאות קני תותחים סובייטים בהרעשה אדירה על הכוחות הגרמניים והרומניים בעלי בריתם, שחנו בעורפה המערבי של העיר סטלינגרד. העיר, שהגרמנים החלו להסתער עליה חודשיים קודם לכן, הפכה זה מכבר לזירת הקרבות האכזרית ביותר שידעה מלחמת העולם השנייה, ורבבות חיילים ואזרחים נהרגו בקרבות שהתנהלו מבית לבית. עתה, הצליחו הרוסים להפתיע את הגרמנים ואת בעלי בריתם. מאות אלפי חיילים בפיקודו של המצביא גאורגי ז’וקוב פרצו את קווי ההגנה הגרמניים מצפון ומדרום, ותוך ארבעה ימים היו שלוש מאות אלף חיילים גרמניים לכודים ונצורים בידי כוחות סובייטים מנצחים. ניסיונות הצבא הגרמני להפעיל רכבת אווירית שתספק את צורכי הנצורים וניסיונות פריצה אל “כיס סטלינגרד” הנצור, נכשלו. חודש וחצי מאוחר יותר, כשהם מורעבים, מותשים מהפגזות רוסיות בלתי פוסקות וחסרי תקווה, נכנעו הכוחות הגרמניים בסטלינגרד לצבא האדום. המצעד של רבבות השבויים הגרמניים ברחובות מוסקווה, בדרכם לשבי ארוך ואכזרי בסיביר, סימל את המהפך הגדול של מלחמת העולם השנייה, והעניק תקווה ליהודים הנאנקים תחת מכבש ההשמדה הנאצי.

דעת הקהל הבריטית, המזועזעת מאירועי ליל הבדולח, דרשה מהממשלה לסייע ליהודים הנרדפים בגרמניה. זו סירבה בכל תוקף לפתוח את שערי ארץ ישראל, אך ניאותה לאפשר את קליטתם של ילדים יהודיים, בגיל שבו לא יהוו תחרות על מקומות העבודה, בבריטניה. בלחצם של אישי ציבור, ובעיקר ביוזמתו של וילפריד ישראל, איש עסקים יהודי מגרמניה ובעל קשרים ענפים בבריטניה, יצא מבצע “רכבות הילדים”, הקינדר־טרנספורט, אל הדרך. הגרמנים הסכימו להתיר את יציאת הילדים, בדרך כלל עד גיל 12, בתנאי שייקחו איתם מזוודה אחת, תיק אחד ותמונה אחת בלבד. קבוצת הילדים הראשונה הגיעה לחופי בריטניה בט’ בכסלו תרצ”ט (2.12.1938), ובעקבותיה הספיקו להגיע לחופי האי עוד עשרת אלפים ילדים עד פרוץ מלחמת העולם, שקטעה את התוכנית. הילדים אומצו בבתי משפחות יהודיות ולא יהודיות, וסבלו מאוד מהניתוק מהוריהם, שבדרך כלל לא זכו לראותם שנית. חלק מהילדים התגלגלו למוסדות שונים וחוו חוויות לא פשוטות, אך רובם הצליחו לגדול, ובהמשך, להגיע לארץ ישראל או להשתקע באחת מארצות המערב. סיפור רכבות הילדים זכה לתיעוד בפיסול, בספרות, בסרטים ובמחזות.

תחת גשם שוטף שירד על ראשיהם של המתכנסים בהר הרצל בח’ כסלו תשל”ט (8.12.1978), ובליווי משמר כבוד של חיילים וחיילות (שחלקן נעלו את “נעלי גולדה” שכונו כך עוד בחייה), הובאה גולדה מאיר למנוחות.

היא נולדה ברוסיה, גדלה במילווקי שבארצות הברית, חיה כקיבוצניקית וכפעילה ציונית במרחביה שבעמק יזרעאל, ומילאה מגוון תפקידים ציבוריים. ערב הקמת המדינה ניסתה, תוך סיכון עצמי רב, לשכנע את עבדאללה מלך ירדן שלא להצטרף למדינות ערב הפולשות. כשגרירה בברית המועצות, הפכה גולדה לסמל ולמופת ל”יהדות הדממה” שנאנקה תחת עולו של סטלין. כְּשֹרת העבודה, הקימה וביססה את יסודות מדינת הרווחה, וכשֹרת החוץ כוננה את קשריה של ישראל עם מדינות אפריקה. לאחר פטירתו של לוי אשכול ב1969, נבחרה כראש ממשלה. גולדה דגלה בלחימה בלתי מתפשרת בטרור. היא טענה כי העם הפלשתיני הוא סוג של “פיקציה” היסטורית, והתירה את ההתיישבות היהודית המחודשת בחברון. אירועי מלחמת יום כיפור והעובדה שנתפסה כאחראית לחלק מהמחדלים שנתגלו בה, הביאו בסופו של דבר להתפטרותה מהתפקיד. הונצחה בפארקים, בבתי חולים ובאתרים שונים ברחבי הארץ.

שערי המחנה נפתחו בפני הנער הצעיר. הוריו, אחותו, וכמעט כל בני קהילתו, לא שרדו את אושוויץ ואת צעדות המוות. ניצול השואה אלי ויזל, החליט להקדיש את חייו לזכרון השואה ולהנצחתה. עשרות הספרים שחיבר על השואה ועל תולדות העם היהודי, הפכו לרבי מכר, והגיעו לכמעט כל בית בארצות המערב. כל ימיו לחם נגד האדישות, שאפשרה את השואה ומעשי רצח עם אחרים, הנאום שנשא בבית הלבן בוושניגטון  בדבר “סכנות האדישות”, נחשב לאחד הנאומים החשובים  שנאמרו במאה העשרים.  בנאומיו ובפעילותו הציבורית , התמודד ויזל, עם השאלות האמוניות והחברתיות הכרוכות בשואה, ועם האתגרים השונים העומדים בפני העם היהודי. בח’ כסלו תשמ”ז (10.12.1986) קיבל אלי ויזל את פרס נובל לשלום. ויזל שחי בארצות הברית, הרבה לכתוב על  החסידות ורעיונותיה, והיה מידידיה הגדולים של מדינת ישראל. בין השאר תמך באצ”ל, פעל למען שלמות ירושלים, וסייע להקמת אתר התיירות הגדול של עיר דוד. בשנותיו האחרונות הוצע לו להיות נשיא מדינת ישראל, אך הוא סירב.  נפטר בכ”ו סיוון תשע”ו (2.7.2016) ונקבר בניו יורק.

מקורו של השם הקדום המופיע במפת מידבא “בית הגדיאה” אינו ידוע. יש מהחוקרים המייחסים אותו לגיבור מקומי קטוע יד, ויש הטוענים שמדובר בבית “הג’דע”, “גיבור החיל” בערבית. וישנם פירושים רבים אחרים. כך או כך, ליד חורבות האתר וחורבות הכפר הערבי הסמוך במערב הנגב, התיישבו בח’ בכסלו תש”י (29.11.1948) כמה חיילים משוחררים, ברובם חברי בני עקיבא יוצאי הונגריה, שלמדו יחדיו ב”מקווה ישראל” ובחרו ליישוב החדש את השם “נתיב המולדת”. אחרי כמה חודשים התפרק היישוב, ולמקום הגיעו עולים מהאי ג’רבה שבתוניסיה. הפעם, נצמדה ועדת השמות לשם הקדום, והיישוב “בית הגדי” קיבל מעתה את שמו הקבוע. שנים לא פשוטות של קשיים כלכליים, של חדירות מסתננים ושל “דרישות שלום” הממשיכות עד היום מעבר לגבול העזתי הסמוך, לא הרתיעו את המתיישבים. ענפי חקלאות מגוונים, אזור תעשייה קטן ומוסדות חינוך רבים התפתחו ביישוב הדתי, שבו מתגוררות כיום כשמונה מאות נפשות.

ליל שביעי של פסח. רחובותיה הצרים של שכונת “שערי חסד ” הירושלמית, מלאים בהמון אדם. הכל נעים לעבר ביתו של הרב יעקב משה חרל”פ. בביתו, מוקף בכל יקירי ירושלים, חשו הרב והסובבים אותו כאילו הם על שפת ים סוף. מכל עבר נשמעים דברי הלכה וקבלה, וריקודים של התעלות, מתקיימים אף בתוך גיגיות מים, להמחשת הנס.

הרב חרל”פ נולד  בשנת 1882 בירושלים למשפחת רבנים, ונפטר בז’ כסלו תשי”ב (6.12.1951) .  הוא גדל בתורה בישיבות ירושלים, נודע כעילוי וכמחפש  דרכים לעבודת ה’.  בשבועות תרס”ד (1904) הוא פוגש את הראי”ה קוק. תפילה משותפת אחת של שני הענקים קשרה בין הלבבות. הרב חרל”פ, הופך לתלמידו ולנאמן ביתו של הראי”ה.  ביחד עם רבו, הוא קורא להתיישבות בארץ ולשיבת עם ישראל לכל חלקיה. את תלמידיו הוא מחנך  לאהבת חינם, ולהעמקה בכל חלקי התורה. לאחר פטירתו של הראי”ה קוק, הופך לראש ישיבת מרכז הרב, וממשיך לעסוק בפנימיות התורה, ולהסביר לאורה את האירועים ההיסטוריים של דור “אתחלתא דגאולה”.

בשעה אחת עשרה בבוקר נדמו התותחים. רעשי המלחמה שליוו את אירופה ואת העולם כולו מאז ראשיתה של מלחמת העולם הראשונה השתתקו, כשהם מותירים אחריהם מיליוני הרוגים ופצועים, ובהם כעשרת אלפים איש שנהרגו ביום הפסקת האש (ז’ בכסלו תרע”ט, 11.11.1918) עצמו. אירופה יצאה מ”המלחמה הגדולה” בתחושה שאימיהָ ומוראותיהָ לא יחזרו עוד לעולם. במדינות רבות הוכרז היום כחג לאומי. בבריטניה הוא משמש עד היום כיום הזיכרון לחללי המלחמות (שטקסיו ואופיו השפיעו רבות גם על יום הזיכרון לחללי צה”ל), ובארצות הברית הוא מכונה כ”יום הווטרנים” המוקדש לכבוד הלוחמים בכל מלחמותיה של אמריקה. העם היהודי יצא ממלחמת העולם הראשונה  מוכה וחבול, בעיקר בשל הפגיעה הקשה בקהילות שבמזרח אירופה, אך גם עם תקווה גדולה לאחר השתלטותה של בריטניה על ארץ ישראל ומתן הצהרת בלפור. אולם נגד לכל התקוות לשלום, בבית חולים בגרמניה, חייל צעיר בשם אדולף היטלר זעם על שביתת הנשק. בעיצומן של חגיגות השלום נזרעו זרעיה של המלחמה הנוראה אף יותר, שתפרוץ כעבור עשרים שנה בדיוק.

דמות רבת סתירות וניגודים. מחד, “עבד אדומי”, כפי שכונה בפי חז”ל, שהשמיד באכזריות את כל צאצאי משפחת החשמונאים, כולל ילדיו ואשתו האהובה מרים. מאידך, גדול בנאיה של ארץ ישראל בכל הדורות. מי שהותיר את חותמו במצדה ובהרודיון, באמות המים ובבנייה “ההרודיאנית”, בקיסריה ובסבסטיה. וכמובן, במקדש האדיר ששיפץ בירושלים, שעליו נאמר: “מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו”. מחד, נאמן רומי שדיכא ללא רחמים כל ביטוי לגאווה לאומית של תושבי הארץ. העדיף בכל הזדמנות את האוכלוסייה של הנוכרים תושבי הארץ על פני היהודים, הוציא להורג ללא משפט את קנאי הגליל, ולא היסס להפיל את אימתו על חברי הסנהדרין. ומאידך, מי שבשנות מלכותו הארוכות והסוערות זכתה הארץ לשגשוג כלכלי יחסי וליציבות ביטחונית, שאפשרו גם פריחה תרבותית ורוחנית.
נולד לאב אדומי שגויר בידי יהודים  ולאם ממוצא נבטי, התחנך ברומא, התחתן עם בנות החשמונאים, ונקבר באחוזה המפוארת שבהרודיון בפאתי מדבר יהודה. מלך יהודה, שלא היה מלך היהודים, נפטר בז’ בכסלו שנת ארבע לפנה”ס.

המַשדֵר שממנו שודרו שידוריה של תחנת “קול ציון הלוחמת” נתפס על ידי השוטרים הבריטיים בשעה שחיפשו בביתם של בני הזוג יהודה ואסתר נאור. העונש היה מיידי: שני הפעוטות הושארו אצל הסבא והסבתא, יהודה נשלח למחנה מעצר באפריקה לארבע שנים, ואילו אסתר, בהריון מתקדם, נשלחה לבית הכלא בבית לחם. המעצר לא הרתיע את אסתר נאור. כאחותו של דוד רזיאל, מפקד האצ”ל, וכבת למשפחה דתית לאומית נלהבת, עסקה אסתר כל חייה בפעילות מסורה למען הכלל. את עבודתה כמורה בתל אביב נאלצה לעזוב לאחר שהתגלה כי היא חברת בית”ר. במקצועה השני, כאחות, סייעה בטיפול בלוחמי האצ”ל והשתתפה בעצמה בפעולות השונות. אסתר שימשה כקריינית בתחנת השידור וכחברת מפקדת הארגון. לאחר ששוחררה ממעצרה וילדה את ביתהּ, אפרת (על שם העיר בית לחם), המשיכה בסיוע ללוחמים. לאחר הקמת המדינה, כיהנה כעשרים וחמש שנים כחברת כנסת מטעם תנועת החירות. רזיאל, חדת הלשון והנמרצת, עסקה במהלך השנים בפעילויות חינוך שונות, והייתה מעמודי התווך של תנועות החירות והליכוד. נפטרה בו’ בכסלו תשס”ג (11.11.2002)

שדה בוקר. ו’ כסלו תשל”ד (1.12.1973) אלפי המלווים התפזרו לבתיהם. שמונים ושבע שנים של חיים סוערים, הגיעו לסופם. הוא נולד בפולין כדוד גרין. בסג’רה וביפו של ימי העלייה השנייה, הוא הפך לדוד בן גוריון.  בשנות העשרים הוא היה מזוהה יותר מכל עם ההסתדרות ותנועת העבודה. בשנות הארבעים הוא כבר היה “הזקן” שהוביל את הישוב היהודי לעבר עצמאות, ובה’ באייר תש”ח הוא נכנס לדפי ההיסטוריה, כשהכריז על “הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. איש קשוח שעשה גם טעויות.  במעשיו ובפעולותיו, לא תמיד היה קשוב למגוון דעות והשקפות, שלא תאמו את רצונותיו. אבל מעל הכל-הוא היה מנהיג!  מנהיג עם יכולת הכרעה וחזון. מנהיג  שידע לתמרן בין המעצמות הזרות ובין החלקים השונים של העם היהודי, מנהיג שהוביל לנצחון במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. מנהיג שעם כל הקשיים והטעויות, הצליח לעמוד באתגר, של קליטת העלייה ההמונית. מנהיג שעיצב את תפיסת הממלכתיות שלפיה גובשו מוסדות המדינה והצבא. דוד בן גוריון- מנהיג.