המרחבים האדירים, השקט המשכר, מפלי המים והשלגים ב”ארץ ירדן וחרמונים”. לא סתם הפך הגולן לאחד האזורים החביבים על תושבי ישראל.  לסיבות אלו חברו גם ההערצה למתיישבים שנאחזו בסלעי הבזלת, לאחר שחרור הרמה במלחמת ששת הימים, כמו גם חורבות העיר גמלא ובתי הכנסת הרבים שהתגלו ברחבי הגולן וחשפו את עובדת קיומו של ישוב יהודי גדול שפעל  ברמה  לאורך דורות. גם החשיבות הביטחונית העילאית של האזור, כפי שהתגלתה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, סייעה לרצון העממי לראות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. כל אלו דרבנו את תושבי הגולן לפתוח במסע ציבורי למען החלת הריבונות הישראלית על הגולן, תחת הכותרת  “אסור לאבד את הצפון”. ביח’ כסלו תשמ”א ( 14.12.1981) נענתה הקריאה. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל בנחישות את המהלך. כדי להמנע מלחץ בין לאומי בוצעה מלאכת החקיקה  בהליך מזורז,  של שלוש קריאות באותו יום. בסופו של היום נקבע  כי” המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה” יחולו על שטח רמת הגולן. הגולן הפך להיות חלק בלתי נפרד מישראל.

המהומות ההמוניות שפרצו במחנה הפליטים ג’באליה שברצועת עזה בבוקר י”ח בכסלו תשמ”ח (9.12.1987), לאחר שנפוצו בו שמועות שווא על רצח מכוון של פלשתינים בידי נהג יהודי, לא נתפסו תחילה כאירוע חריג במיוחד. אולם, כרסום ההרתעה הישראלית בשל הנסיגה מלבנון, עסקת ג’יבריל ותהליכים פנים ערביים הביאו במהירות להתפשטות המהומות בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה. בשל מורכבות האתגר ובשל כשלים שונים, כשל צה”ל בניסיון לדכא את המהומות, ואווירה של אנרכיה פשטה בשטח. הצילומים של הפגנות הענק של האזרחים שהשתמשו כביכול “רק” בנשק קר הביאו לאהדה עולמית לפלשתינים, וללחצים קשים על ישראל לאפשר להם מדינת עצמאית. שנות האינתיפאדה הביאו גם להעמקת המחלוקת בנושא עתיד שטחי יש”ע בחברה הישראלית ולהקמת תנועת החמאס. במהלך האירועים נרצחו כמאה ישראלים. כאלף וחמש מאות פורעים פלשתינים נהרגו בידי חיילי צה”ל, ועוד כאלף נרצחו בידי אחיהם בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. לאחר מספר חודשים, הצליחה ישראל להשיג שליטה על המצב, ואירועי ההתקוממות הפלשתינית – “האינתיפאדה” כפי שכונתה – הלכו ודעכו במהלך ראשית שנות התשעים.

בעלי חברות הגומי האמריקאיות  גויסו כדי ללחוץ על ליבריה, איתה קיימו יחסי מסחר הדוקים. בצרפת  הגיע ראש הממשלה  לשעבר, הישיש והחולה, היהודי ליאון בלום, לישיבת הממשלה והתחנן בפני השרים לא להחמיץ את הרגע. אל מול הכותל המערבי נישאו תפילות ללא הרף, ומקובלי ירושלים עסקו בתעניות ותחינות.  העיתונים ברחבי העולם נפעמו מכך, שלראשונה צועדות ארצות הברית וברית המועצות יד ביד למען המטרה. נציג ברזיל שכיהן כנשיא עצרת האו”ם, נקט בכל תרגיל אפשרי  כדי לתת לציונים עוד כמה דקות  לגייס עוד קול ועוד קול.   מוצאי שבת, י”ז (טו”ב) בכסלו תש”ח. (29.11.1947). אפגינסטן-לא! ארגניטינה- נמנעת, וכך עוד ועוד מדינות. ובסופו של הלילה, שלושים ושלוש בעד, שלוש עשרה נגד, עשר נמנעות ואחד נעדר. אלפיים שנות גלות, קרוב ליובל שנים של פעילות ציונית. החלטה אחת, כואבת וקשה הגוזרת גם על חלוקת הארץ, אבל הפור נפל. אומות העולם הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. העם היהודי יצא לחגוג בחוצות הערים, הפלשתינאים סירבו באש ודם. למחרת בבוקר, כבר החלה מלחמת העצמאות.

במוצאי שבת, י”ז בכסלו תש”ח (29.11.1947), רקדו רבבות ברחובות תל אביב ובכל המרכזים היהודיים בעולם. החלטת האו”ם ההיסטורית על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, הציתה את השמחה בלבבות. אולם, במהירות רבה הומרה השמחה בתוגה ובדאגה. בארץ ישראל החלו מיד קרבות מלחמת העצמאות, ואילו בקהילות היהודיות העתיקות של המזרח התיכון החלו פרעות חסרות תקדים בחומרתן. בצפון האזור, בקהילה העתיקה של ארם צובה (חַלַבּ) שבסוריה, התנפל על בתי הקהילה היהודית המון מוסת שביקש למחות על החלטת האו”ם. כשבעים וחמישה יהודים נרצחו באכזריות, מאות נפצעו ובתים רבים – ובהם בית הכנסת העתיק הנודע של הקהילה – עלו בלהבות. באומץ רב הבריחו חברי הקהילה את “כתר ארם צובה”, ספר התנ”ך העתיק בעולם מתוך הלהבות, ובדרך לא דרך העבירו אותו לישראל. באותה עת אחזה האש גם בקהילה התימנית בעיר עַדַן  שבדרום האזור. המוני פורעים רצחו באכזריות עשרות יהודים, הציתו ובזזו מבנים ופצעו מאות. הפרעות סימנו את קיצן של הקהילות היהודיות העתיקות שבארצות ערב, ולזכרן מצוין בישראל יום היציאה של היהודים מארצות ערב.

רבי יוסף ויזל הלוי הורוויץ (יליד 1850) לא חשב לעסוק בתורה ובחינוך. אולם, פגישה מקרית במסגרת מסעותיו כסוחר בעיירות ליטא, עם רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, שינתה את חייו. הוא הקדיש את חייו ללימוד תורה ולעבודה עצמית על אופיו ועל מידותיו. לאחר חודשים ארוכים שבהם הסתגר והתבודד, מתוך רצון להגיע למדרגה גבוהה יותר בתחומי מוסר ויראה, החל לנדוד במרכזים היהודיים במזרח אירופה, כשהוא מפיץ בכל מקום את תורת המוסר ואת הדרישה לכנות ולהתקדמות בעבודת ה’. בשנת 1896 יסד את ישיבת נובהרדוק, שבה יישם את שיטתו החינוכית והרוחנית שדגלה בשבירת יצריו של האדם ובחינוך תובעני ורדיקלי, כדי לסייע לתלמידים לבנות את אישיותם ולעמוד בכל מצב ובכל מחיר על אמונתם. תלמידי נובהרדוק חונכו לסגפנות קיצונית, לאומץ לב ציבורי בכל מצב, ולחשבון נפש מתמיד ונוקב. בהוראתו, יצאו תלמידיו לרחבי העולם היהודי, ולמרות הביקורת שנמתחה על דרכם, סחפו אחריהם אלפי תלמידים, והקימו סניפים של נובהרדוק באתרים רבים. הרב הורוויץ עצמו נפטר בי”ז בכסלו תר”פ (9.12.1919), בשעה שטיפל בתלמידיו שחלו במגפה.

פה אחד קיבלה כנסת ישראל ביום ט”ז בכסלו תשס”ח (26.11.2007) את “חוק הספרייה הלאומית”, שהגדיר מחדש את תפקידה ואת מעמדה כמוסד המרכזי לשימור המורשת הכתובה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. חלום הספרייה הלאומית החל לרקום עור וגידים בקרב משכילי ירושלים בשלהי המאה התשע עשרה. הוא הורחב בידי אליעזר בן יהודה ותנועת “בני ברית”, ואומץ על ידי התנועה הציונית עם ראשית המנדט הבריטי. בחסותה, פעלו נדבנים ופעילים מסורים ברחבי העולם היהודי, ובראשם יוסף חזנוביץ, להקמת ספרייה לאומית לעם היהודי. מבנה הקבע המשמעותי הראשון שהוקם עבורה היה באוניברסיטה העברית בהר הצופים, ולאחר מלחמת העצמאות הועברו אוספי הספרים למיקומם הנוכחי בגבעת רם. מיליוני הפריטים, כתבי היד המקוריים, הארכיונים השונים, מפעל הדיגיטציה המרשים, המנגיש ספרים, עיתונים, כתבי יד ואף יצירות מוסיקליות לעולם כולו, הפכו את הספרייה למוקד המחקר של עולם מדעי היהדות. בזכות תרומה משמעותית של משפחת רוטשילד, הולך ומושלם בימים אלה מבנה חדש, מפואר ומשוכלל לספרייה הלאומית, הממוקם סמוך למשכן הכנסת. המבנה החדש יאפשר את הפעלתו של מרכז חינוך, תרבות, תיעוד ושימור מהמשוכללים והחשובים בעולם.

תפריט נגישות