האולטימטום הגרמני שנמסר ליעקב גנס, ראש היודנראט בגטו וילנה, היה חד וברור: עד הבוקר צריכים היהודים להסגיר לידי הגסטאפו את יצחק ויטנברג (יליד 1906), מפקד ארגון הפרטיזנים המאוחד, ששמו נמסר לגרמנים על ידי פעיל מחתרת ליטאי שהגרמנים לכדו ועינו. גנס זימן לפגישה את ראשי המחתרת, ובמהלכה תפסו שוטרים יהודים וליטאים את ויטנברג, ופנו להוציא אותו מהגטו. לוחמי המחתרת הסתערו על השוטרים והבריחו את ויטנברג. מהומות ועימותים פרצו ברחבי הגטו בין המוני יהודים תומכי היודנראט ששעטו ברחובות בחיפוש אחר ויטנברג ותומכיו, כדי למנוע מהגרמנים אמתלה להשמיד את הגטו, לבין לוחמי המחתרת שניסו לשכנע את ההמונים להילחם יחד עימם נגד הגרמנים. בשיאו של “יום ויטנברג”, בי”ג בתמוז תש”ג (14.7.1943), החליט ויטנברג להסגיר עצמו לידי הגרמנים, כדי למנוע מלחמת אחים בתוך הגטו. למוחרת, נמצא מפקד המחתרת מת בתאו, ככל הנראה עקב בליעת רעל שנטל עימו כדי לא להישבר בחקירות הגרמנים. יורשו בהנהגת המחתרת, אבא קובנר, טען לימים כי מעשהו של ויטנברג היה אחד ממעשי הגבורה הגדולים בימי השואה.

הוא היה מעולי העלייה השנייה, ממייסדי כינרת ועין חרוד, שותף בהקמת ארגון השומר, גדוד העבודה, תנועת החלוץ ותנועת העבודה הציונית. אבל מעל הכול, הוא היה הקול הקורא להגשמה. סיסמתו “לשאת את עמם”, הפכה לדרך החיים של תנועתו, תנועת הקיבוץ המאוחד בימי המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה. בשם סיסמה זו פעלו תלמידיו של יצחק טבנקין להקמת יישובים ומפעלי חינוך. בשמה גם דחף טבנקין להקמת הפלמ”ח, שלוחמיו ראו בו את מורם ורבם. טבנקין יזם את השילוב בין “עבודה והתיישבות”, שאפשר את נוכחות הפלמ”ח בקיבוצים. הוא האמין עד שנותיו האחרונות ברעיון הסוציאליסטי, ודגל בברית בין ישראל לברית המועצות, תוך שהוא מסתייג מיַחסה ליהודים ולציונות. במקביל, תמך טבנקין בגישה אקטיבית במאבק על הארץ, וטען כי “הכוח הוא תנאי מוקדם לצדק…ובלעדיו לא יועיל כל מוסר שבעולם”. טבנקין, איש ארץ ישראל השלמה, שהתנגד בכל כוחו לרעיונות חלוקת הארץ משנות השלושים ועד ימיו האחרונים, נפטר בי”ג בתמוז תשל”א (6.7.1971) והונצח ביישוב יִיטַ”ב (יד יצחק טבנקין) שבבקעת הירדן, ובמכון המחקר “יד טבנקין” של התנועה הקיבוצית.

היישוב היהודי והתנועה הציונית היו באקסטזה. סֵר הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בארץ – “הנציב הראשון ליהודה” – נחת על אדמת יפו בי”ד בתמוז תר”ף (29.6.1920), והתקבל בהתלהבות בידי היהודים שראו במינויו למושל הארץ את התגשמותה המלאה של הצהרת בלפור, ואולי את ימות המשיח. סמואל (יליד 1870), פוליטיקאי יהודי בריטי שומר מצוות וחסיד נלהב של התנועה הציונית, שהיה מעורב גם בהשגת הצהרת בלפור, הגיע בשבת הראשונה לשהותו בארץ לבית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד” בירושלים, והפטיר בתורה את פרשת “נחמו נחמו עמי”. לשמחת היהודים לא היה גבול. ההמשך היה מורכב יותר: סמואל סייע רבות לפיתוח הארץ ולכלכלתה, ואפשר את קליטתה של העלייה השלישית, אך בד בבד ביקש לפייס את הערבים, מינה את שונא ישראל, אמין אל חוסייני, למופתי של ירושלים, והתייחס בסלחנות יחסית לפרצי המאורעות והאלימות שהופנו כלפי היהודים. גם לאחר סיום תפקידו נשאר סמואל ידיד למפעל הציוני, ורבים מבני משפחתו התיישבו בארץ. הונצח במקומות שונים ברחבי הארץ, ובראשם הטיילת הידועה בחוף תל אביב.

רבי יוסף מטיראני נולד (1568) בשעה שצפת חוותה את תור הזהב הגדול בתולדותיה, ומשפחתו הייתה מקורבת לגדולי החכמים שפעלו בעיר ובהם האר”י ורבי יוסף קארו. רבי יוסף למד בישיבותיה של צפת ובירושלים, שם חיבר גם את ספריו הראשונים. לאחר מכן נבחר כרבה של צפת וכמנהיג הקהילה. משברים כלכליים, רעב ומגפות הביאו לירידת קרנה של העיר, ורבי יוסף נאלץ לרדת לקושטא. שם, עמד בראש בית מדרש רחב ממדים, וטיפח רבים מחכמי ישראל שישבו בארצות האימפריה העות’מאנית. בהמשך, מונה ל”חכם באשי”, רבם הראשי של כל יהודי האימפריה, וסייע בפעולות ובמאבקים למען רווחת היהודים. בין השאר, עמד יחד עם דון יוסף נשיא ודונה גרציה מאחורי המאמץ להחרים את העיר אנקונה בשל שריפת אנוסים שהתחוללה בה. בין ספריו הרבים של רבי יוסף, שכונה המהרי”ט, נודע ספר השאלות ותשובות שלו. בספר זה היה בין הראשונים  שדן באפשרות למכור את אדמת הארץ לנוכרים בשנת השמיטה, כדי לאפשר את המשך העבודה החקלאית. נפטר בי”ד בתמוז שצ”ט (16.7.1639). נקבר תחילה בקושטא ולאחר מכן הועלו עצמותיו לירושלים.

היוזמה הובלה בידי ישראל יעקובסון. הוא היה איש עסקים אמיד ומקורב לשליטיה של מלכות וסטפליה, נסיכות שהוקמה בידי נפוליאון במערב גרמניה בראשית המאה התשע עשרה. יעקובסון, שכרבים מבני דורו ביקש לשמר זהות יהודית מסוימת לצד השתלבות מלאה ככל הניתן בתרבות המערבית השלטת, ייסד את ה”טמפל” בעיירה ססן שבנסיכות, ובט”ו בתמוז תק”ע (17.7.1810) – תאריך המצוין (במועדו הלועזי) עד היום בידי התנועה הרפורמית העולמית כיום היווסדה – נפתח בית הכנסת הרפורמי הראשון. המדיניות שאותה הוביל יעקובסון הפכה לתפיסתה העקרונית של הרפורמה עד היום: ביטול ושינוי כל מנהג והלכה שנראו לכאורה כסותרים את יכולת ההשתלבות בחברה האירופית. הכנסת עוגב כמנהג הנוצרים, תלבושות המזכירות את הכנסייה ועוד היו חלק מסממני המקום. בעקבות יעקובסון נפתחו קהילות רפורמיות ברחבי אירופה ובצפון אמריקה, וכיום היא הגדולה מבין התנועות היהודיות הפועלות בארצות הברית. התרחקותה ההדרגתית של התנועה מציות מינימלי להלכה והסתייגות (ששונתה לאחר מכן) מהזיקה לארץ ישראל, ממוסד המשפחה היהודי ומאמונות היסוד המסורתיות, הפכו את הרפורמה בעיני רבים לאחד הגורמים בהאצת ההתבוללות של יהודים רבים בעולם.

הרב אריה לייב גינצבורג (יליד 1695) נולד למשפחת רבנים ידועה בליטא, ומגיל צעיר סייע לאביו בהנהגת הישיבה ובית הדין בעיר מינסק שבראשם עמד. במהלך השנים לימד תורה במספר ישיבות. נודע בחריפותו, ובעיקר בתביעתו ללימוד לפי פשט הכתובים, תוך שהוא מתנגד לשיטת הפלפול  שרווחה באותן שנים בישיבות מזרח אירופה. כיהן ברבנות במספר ערים, ונודע בתקיפותו בעמידה על גדרי ההלכה, אך לא נרתע מלהקל בשעה שחשב שהדבר נכון ונדרש. היה בקשרי ידידות עם רבים מבני דורו, והוערך מאוד על ידי הגר”א. באחרית ימיו, שימש כרב בעיר מץ שבצרפת, שם היה מעורב בפרשת “הגט מקליווא”. פרשיה זו הסעירה את העולם הרבני באותה תקופה, והרב גינצבורג היה מראשי המצדדים בכשרות הגט. ספרו “שאגת אריה” הבנוי כשאלות ותשובות בנושאים שונים הנוגעים ליסודות ההלכה והעיון בש”ס, הפך לנכס צאן ברזל בעולם הישיבות לדורותיו, כמו גם פירושיו השונים על מסכתות הש”ס (לא כולם יצאו לאור). ריבוי ראשי התיבות בספריו נבע, כנראה, מרצונו לחסוך בדפים בשל עוניו הרב. נפטר בט”ו בתמוז תקמ”ה (23.6.1784) ונקבר במץ.

הימים – ימי מלחמות, רדיפות, עוני ורעב במרחבי מרוקו. ומתוך הקשיים בעיר סאלי, מעוזם של שודדי הים, בוקע אור גדול. שמו של רבי חיים בן עטר הולך ומתפרסם ברחבי האזור. מסירותו לענייני חסד, שקידתו בתורה וספריו הרבים בענייני הלכה ואגדה חוצים את הים התיכון, מביאים את שמעו גם אל ארצות מזרח אירופה, והוא הופך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על עולם החסידות. בגיל ארבעים הוא עוזב את מרוקו ועובר לאיטליה. שם הדפיס את ספריו, ובראשם את פירושו הגדול לתורה “אור החיים” שגם הִקנָה לו את כינויו לדורות, וארגן תנועת עלייה לארץ ישראל. בראש עשרות תלמידים ממרוקו, ולאחר מסע תלאות והרפתקאות, מגיע רבי חיים בן עטר לעכו ומשם לירושלים. הוא נפטר בירושלים שנה לאחר הגעתו לעיר, ביום ט”ו בתמוז תק”ג (7.7.1743), והוא בן ארבעים ושבע בלבד. בית המדרש הישן של “ישיבת אור החיים”, שבו פעלו תלמידיו ובראשם החיד”א,  משמש כיום את מוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים. ספריו הרבים נלמדים בקרב כל קהילות ישראל, וקברו בהר הזיתים מהווה אתר לתפילה וללימוד.

הסיור השגרתי והרגוע על גֶדֶר המערכת ביום ט”ז בתמוז תשס”ה (23.07.2005) לא הרחק ממושב אביבים הפך באחת לזירת קרב מדממת. המארב המתוחכם שהטמינו לוחמי החיזבאללה לחיילי צה”ל הביא למותם של שלושה חיילים, ולחטיפת גופותיהם של אלדד רגב ושל אהוד גולדווסר. הן הוחזרו לארץ רק לאחר שנים ארוכות. יריית הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה גררה בעקבותיה שלושים וארבעה ימי קרב סוערים. במהלכם, נפלו מירי החיזבאללה והפגזותיו ארבעים ושישה אזרחים ומאה עשרים ואחד מלוחמי צה”ל. במהלך המלחמה ביצע צה”ל, בעיקר בידי חיל האוויר, מבצעים מזהירים של השמדה מסיבית של יעדי אויב, על בסיס יכולות מודיעיניות מצוינות. גילויים רבים של גבורה ושל מסירות אפשרו  חילוץ פצועים ונפגעים תחת אש. עם זאת, התלבטות, התמהמהות ואי עקביות בניהול המערכה; גיוס מסיבי של כוחות מילואים שנראה היה שלא הופעלו כיאות; והמשך ההפגזות הקשות על כל אזור הצפון עד לתום המלחמה; כל אלה הביאו לתחושה קשה בצד הישראלי, להתפטרותה של כל הצמרת הביטחונית לאחר תום הקרבות, ולהקמת ועדת בדיקה ממלכתית לחקר האירועים. שאלת השלכותיה והשפעתה של המערכה שנויים במחלוקת עד היום.

ההתחלה הייתה מבטיחה. שלושים ושתים מדינות נענו לקריאתו של נשיא ארצות הברית רוזוולט להתכנס בעיירת הנופש הצרפתית אויאן, כדי למצוא מענה להמוני הפליטים היהודיים המנסים להימלט מגרמניה ומאוסטריה הנתונות בשלטון הנאצים. ההמשך שימח קצת פחות. מדינה אחר מדינה הסבירה את הזדהותה עם סבל היהודים, אך נימקה מדוע איננה יכולה לתת להם להיכנס לשטחה. היו שהסבירו כי הן עמוסות מובטלים. היו, כמו צרפת, שרמזו כי יש להן בעיה עם ה”איכות המוסרית” של המהגרים, ואילו אוסטרליה ביקשה להימנע מיצירת אווירה אנטישמית בשטחה. עיתונאי אמריקאי סיכם כי במענה לקריאת רוזוולט לפעול ללא דיחוי, “פעלו הממשלות ללא דיחוי וסגרו את שעריהם”. בט”ז בתמוז תרח”ץ (6.7.1938), אחרי עשרה ימי דיונים עקרים, ננעלה הוועידה מבלי לתת שום תקווה לנרדפים. הנאצים הבינו את הרמז, וכמה חודשים לאחר מכן כבר התחולל ליל הבדולח. בין המשקיפים בוועידה הייתה גולדה מאיר, נציגת הסוכנות, שאמרה לנוכח מראה עיניה: “אני מבקשת לראות רק דבר אחד לפני מותי – שעמי לא יהיה נתון עוד לחסדי הרחמים של זרים”. עשר שנים מאוחר יותר, זכתה לראות.

בבוקר י”ז בתמוז בשנת שבעים לספירה, הצליחו הלגיונות הרומאיים לפרוץ לעיר. האומץ ומעשי ההקרבה של מגיני ירושלים לא יכלו עוד לעמוד אל מול מכונת המלחמה הרומאית שהונהגה בידי טיטוס ודורבנה על ידי בוגדנותו של יוספוס. האימפריה הייתה נחושה למחות מעל פני האדמה כל מי שהרים יד נגדה. החומות האדירות שהוקמו עוד בימי דוד, שלמה וחזקיהו, שוקמו בידי שבי ציון ובוצרו והוגדלו להיקף אדיר בידי הורדוס ובידי יורשיו וקנאֵי ירושלים עם התקרבות הרומאים לעיר, לא יכלו להחזיק מעמד יותר. התקפות הנגד הנועזות ופעולות הפשיטה של לוחמי  שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב הגיעו לקיצן. שלושה שבועות נוספים של קרבות דמים בתוך העיר החרבה והמורעבת הסתיימו בשריפת המקדש. יום י”ז בתמוז, “צום הרביעי”, אוחד בידי חז”ל ליום הזיכרון על פריצת חומות ירושלים בימי בית ראשון (שיש הסוברים שאירעה ביום י”ז בתמוז, למרות פשט הפסוקים בירמיהו המדברים על ט’ בתמוז), כמו גם עם זיכרון אסון שבירת הלוחות ואסונות אחרים שאירעו ביום זה. הצום הפך לאחד מהצומות המחייבים חשבון נפש ותיקון