בין המוני העולים שנהרו למדינת ישראל הצעירה בסוף שנות הארבעים, בלטה קבוצה גדולה של חסידי חב”ד, ניצולי שואה ופליטים מברית המועצות. עוד לפני הגעתם לארץ, פעלו חברי הקבוצה למען הקמת יישוב חב”די עצמאי, משימה שלא הייתה קלה במיוחד בהיעדר גוף פוליטי חזק שיתמוך ביוזמה. לאחר שהחסידים נוכחו לדעת שהתוכנית אינה מתקדמת, נקבעה עובדה בשטח, ובכ”א באייר תש”ט (20.5.1949) פלשו החסידים לבתי הכפר הערבי הנטוש ספריא. לאחר מספר ימים, ובעזרתו הפעילה של השר זלמן שז”ר שהיה מקורב לחסידות, ניתן האישור ויישוב בשם שפריר יצא לדרך. ההתיישבות לא הייתה קלה. בשנת 1955 זעזעה את כל המדינה פעולת טרור רצחנית, שבה נרצחו חמישה מתלמידי בית הספר בכפר. אמנם, בסופו של דבר, שיטת חב”ד של “ופרצת” התגברה. היישוב, ששינה את שמו לכפר חב”ד, הפך למרכזה הארצי של החסידות, והמונים נוהרים מדי שנה לחגיגות י”ט כסלו, לאפיית המצות ההמונית ולאירועים חסידיים שונים המתקיימים בו. בשנות התשעים הוקם במרכז הכפר הֶעתק מדויק של בית מדרשו של הרבי מלובביץ’ מניו יורק.

העוני היה רב, מלכי פרס ביטלו לא פעם את אישור הבנייה, והשכנים העמונים והערבים הפריעו ללא הרף. ובכל זאת, בעידודם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, ובהובלת יהושע הכהן הגדול וזרובבל מנהיג העם, הושגה המטרה. עשרים ושתיים שנים לאחר הגעתם של שבי ציון הראשונים לירושלים, והנחת אבן הפינה לבית, ביום ג’ באדר ד’תתקי”ד (348 לפני הספירה) נחנך סוף-סוף בית המקדש השני. קרוב לחודש נמשכו החגיגות, ולמרות העוני הרב, הקריבו שבי ציון מאות קורבנות כדי להודות ולהלל. הלוויים והכוהנים חולקו למשימותיהם, ועבודת בית המקדש החלה במלוא היקפה. ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. במשך דורות ארוכים נהרו עולי הרגל לירושלים וזכו להיכנס לחצרותיו. לאחר שחולל בידי חייליו של אנטיוכוס, טוהר המקדש, שופץ ונחנך מחדש בימי החשמונאים. כמה דורות מאוחר יותר, בנה הורדוס את המקדש כמעט מהתחלה, ו”מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו”. בתשעה באב של שנת 70 לספירה, חרב הבית בידי הרומאים. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו.

על מצבתו, הוא ביקש לכתוב את המילים, אותן אמר,כאשר הוענק לו פרס ישראל: “אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את עמו ואת ארצו, ועמד על משמרתם כל חייו, ובכל דרך שהייתה לאל ידו”. הוא נולד בפולין, לחם ופיקד על מחתרת הלח”י, בימיה הקשים ביותר. ברח ממחנה מעצר בריטי באפריקה, כשהוא מסתתר שעות, וימים בתוך מיכלית. יצחק שמיר, איש המוסד, ממנהיגי תנועת הליכוד, יושב ראש הכנסת, שר וראש ממשלת ישראל, נולד  בפולין (1915)  ונפטר בי’ בתמוז תשע”ב (30.6.2012). נודע כממעט באומר, ומרבה בעשייה. תחת הנהגתו קלטה ישראל קרוב למליון עולים, מרחבי העולם. שמר על בטחון ישראל, ועמד בכל תוקף מול ניסיונות לפגוע בשלמות הארץ, תוך שהוא לא חושש ,להתעמת עם הגדולות והחשובות שבמדינות העולם. מדינאי פיקח, צנוע, ונחוש. לימים  הלכה וגברה ההערכה לפעילותו ולהחלטותיו,  בענייני חוץ, בטחון, כלכלה ואופייה של המדינה כמדינה יהודית. מכתבי האהבה שכתב לרעייתו שולמית, מתוך גדרות הכלא הבריטי הם מופת לאהבה אישית ולאומית. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

מאסרם של מנהיגי חמאס ביהודה ובשומרון בעקבות רצח שלושת הנערים היה התירוץ התורן של מדינת הטרור העזתית שהוקמה בידי החמאס בעקבות ביצוע תוכנית “ההתנתקות” בשנת 2006, להמטיר טילים ופצצות מרגמה על העורף הישראלי. בי’ בתמוז תשע”ד (8.7.2014) מתוך תמיכה ציבורית גורפת (למעט קבוצות מקרב ערביי ישראל והשמאל הקיצוני) יצאה ישראל למבצע צוק איתן. עשרת הימים הראשונים של המבצע הוקדשו למתקפה אווירית וארטילרית על מעוזי החמאס. לאחריהם, ובעקבות ניסיונות חדירה של מחבלי חמאס לשטח ישראל דרך מנהרות טרור, יצא צה”ל למערכה הקרקעית שנועדה להשמיד את מנהרות החמאס. בסופם של חמישים ימי לחימה יצאו כוחות צה”ל מהרצועה כשהם מנחילים מכה קשה לחמאס, אך לא מצליחים לפתור אחת ולתמיד את האיום העזתי. שישים ושמונה חיילים ושישה אזרחים נפלו בקרבות וכתוצאה מירי הטילים של החמאס על ערי ישראל. כאלף וחמש מאות מחבלים חוסלו, ועוד מספר דומה של אזרחים עזתיים נהרגו, בעיקר כתוצאה מהשימוש הנפשע של אנשי החמאס בהם כ”מגן אנושי”. גופותיהם של הדר גולדין ושל אורון שאול הי”ד שנפלו בקרבות נותרו בידי האויב.

איתמר, יישוב משגשג בלב הרי השומרון של אנשי תורה ועבודה, היווה שוב ושוב מטרה להתקפות טרור רצחניות. בליל י”א בתמוז תשס”ב (20.6.2002) חדר מחבל ליישוב, ופרץ לבית משפחת שבו. האם רחל ושלושת ילדיה – נריה, צביקה ואבישי בן החמש – נרצחו. שני ילדים נוספים הצליחו להסתתר, וחולצו תחת אש בידי לוחמי צה”ל והימ”מ שפרצו לבית וניהלו קרב ארוך עם המחבל עד שהצליחו לחסלו. בראש כיתת הכוננות של היישוב, שנזעקה ראשונה למקום הפיגוע, עמד יוסף טוויטו. הוא נהרג בשעה שניסה לחלץ את הנפגעים . במהלך חילופי האש נפגעו גם מכלי הגז של הבית, ושריפה פגעה קשה בבית המשפחה. הפיגוע היכה בהלם את מדינת ישראל, והיה אחד משיאיה של האינתיפאדה השנייה. בני המשפחה הנותרים שיקמו אט אט את חייהם, והאב בועז, שלא נכח בבית בעת הרצח, הקים משפחה חדשה. רבים עקבו אחרי מסעו של הבן עשהאל, שרגלו נקטעה בפיגוע, אך לאחר שנתיים של טיפולים רפואיים קשים הצליח להשתקם והפך לספורטאי מצטיין, שחיין ושחקן בנבחרת ישראל.

דרישתם של השוטרים, שפרצו בליל י”א בתמוז תרי”ח (23.6.1858) לבית משפחת מורטארה בבולוניה שבאיטליה, הממה את זוג ההורים. בני הזוג, סוחרים יהודים שלווים, לא שיערו כי המשרתת הנוצרייה ששירתה בביתם שש שנים קודם לכן, בשעה שבנם הקטן ארדגו היה חולה, תטביל אותו בסתר לנצרות (“כדי להציל את נשמתו”). שנים מאוחר יותר היא התוודה על כך בפני כומר, שמצידו הפעיל מייד את כוחות המשטרה בתוקף החוק, ולפיו אסור לאנשים שאינם קתוליים לגדל ילדים קתוליים. זעקתם של ההורים הדהדה ברחבי העולם היהודי כולו. יהודים ולא יהודים שהאמינו כי בעידן ההשכלה והאמנציפציה מעשי חטיפה וכפייה דתיים מסוג זה אינם אפשריים עוד, נזעקו לפעול. מבריטניה הגיע לרומא סֵר משה מונטפיורי, וניסה במשך שבועות להיפגש עם האפיפיור, אך לשווא. ארגדו נותר בוותיקן והוכשר לכומר בפיקוחו ובהדרכתו האישית של האפיפיור. לימים, הפך לבכיר יחסית בכנסייה והוביל פעילות מסיונרית באירופה ובאמריקה. הפרשה, שזעזעה את העולם היהודי, היוותה זרז להקמתה של “חברת כל ישראל חברים”, שנועדה להגן על זכויות היהודים בעולם.  

בשעה שלוש וארבע דקות ביום י’א תמוז תרפ”ז (11.7.1927) רעדה האדמה. מהמוקד בצפון ים המלח יצאו גלי רעש שהיכו בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר ברחבי הארץ. עיקר הנזקים פקדו את האזורים הערביים. בשכם נחרבו שליש מבתי העיר, גשר אלנבי התמוטט אל תוך הירדן ובתים ומלונות חדשים שנבנו ביריחו קרסו. למסגד אל אקצא, כמו גם לבנייניה החדשים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, נגרם נזק כבד. גם מרכזי הערים לוד ורמלה ספגו מכה קשה. פעולות החילוץ התנהלו במהירות וביעילות יחסית בידי הממשל הבריטי, שגם סייע בבנייה ובשיקום באזורים הנפגעים. בעקבות הרעידה הציב הממשל סטנדרטים חדשים ובטוחים יותר לבנייה ברחבי הארץ. בני היישוב היהודי, שנפגעו בעיקר ברכוש ולא בנפש, מיהרו לסייע לשכניהם. העיר תל אביב אימצה את שכם החרבה, ושלחה לחם וצוותי חילוץ. הנדבן היהודי נתן שטראוס תרם חמשת אלפים לירות שטרלינג לשיקום ההריסות בכפרים ובערים שנפגעו. כמאה ושלושים הרוגים וכחמש מאות פצועים נמנו בעקבות הרעש. ומאז, ובשאיפה שגם בעתיד, לא גרמה האדמה נזקים משמעותיים ליושבים ברחבי הארץ.

התותחים המצריים שהחריבו; הבלונים והעפיפונים הפלשתינים השורפים; המרחק ממרכז הארץ; החום הכבד; חוסר המים; העמידה מרחק קילומטרים ספורים מליבה של רצועת עזה הפרועה. כל אלו לא הרתיעו ולא מרתיעים את חלוצי קבוצת “עלומים” של בני עקיבא וממשיכיהם, שביקשו להקים קיבוץ בדרום. אחרי שנים של המתנה בנתניה ובהרצליה, עלו על הקרקע אנשי הקבוצה ביום יב בתמוז תש”ז ((11.7.1947), במבצע בסגנון “חומה ומגדל”. תחילה נקרא הקיבוץ “עלומים”, כשם הקבוצה שהקימה אותו. אולם, במהרה הוחלף השם ל”סעד”, לנוכח העזרה שהגישה הקבוצה ליישובי הנגב הבודדים (השם “עלומים” זכה לקיבוץ סמוך משלו לאחר הקמת המדינה). בקרבות מלחמת העצמאות עמד הקיבוץ, כמו גם קיבוץ בארות יצחק הסמוך, במצור ובהפגזות אין סופיות ונחרב כמעט כולו. עם סיום המצור, ולאחר שהוזז מעט מזרחה כדי להתגונן קצת יותר מהאש העזתית, החל סעד לפרוח. ענפי חקלאות של חיטה, פופקורן, פרחים ותפוחי אדמה, מפעלי תעשייה ובעיקר מפעלי חינוך ורווחה שבהם תורמים הקיבוץ ואנשיו לכלל הציבור הוקמו על אדמת הנגב, והציבו מודל מופלא לחיים של תורה ועבודה.

הוא גדל בערבות סיביר, ובגיל חמש עשרה שימש כמנהל בית יציקה. עלה לארץ בימי העלייה השנייה, היה בין מקימי הארגונים בר גיורא והשומר, וכן היה ממייסדי כפר גלעדי. אלכסנדר זייד, ה”שומר”, שנודע כאגדה עוד בחייו, נולד ברוסיה (1886) ונרצח בידי כנופיית ערבים שארבה לו בי”ב בתמוז תרצ”ח (11.6.1938). זה קרה סמוך למקום מגוריו בגבעות שייח’ אבריק בעמק יזרעאל, שם התיישב עם רעייתו ציפורה וילדיו ושמר על אדמות הקרן הקיימת. זייד השרירי והאמיץ נודע כמי שלא נרתע ממאבק ומקרבות מול שודדים ומבקשי רעתם של היישובים היהודיים, שעליהם שמר במשך השנים. פציעה בראשו שליוותה אותו במשך שנים וממנה סבל כתוצאה ממאבקים אלו לא הרתיעה אותו. לאחר נפילתו של זייד, הוקמה סמוך למערות בית שערים העתיקה (שאותן חשף במהלך סיוריו) אנדרטה מרשימה של דמותו התמירה על סוס. היישוב בית זייד שהוקם בסמוך למקום נפילתו, הספר “אנשי בראשית” שחובר לאור דמותו והיה אחד מספרי היסוד של הנוער בימי המנדט וראשית המדינה, והשיר “אדמה אדמתי” שחיבר לזכרו חברו המשורר, אלכסנדר פן, הנציחו את זכרו לדורות.

הלגה דין נולדה כיהודייה בגרמניה (1925). עם עליית הנאצים לשלטון החליטו בני המשפחה להגר להולנד הסמוכה, אולם גם שם השיגה אותם ידם של הצוררים. בשנת 1943 נכלאו בני המשפחה במחנה מעצר בהולנד. משם הועברו לווסרבורק, מחנה המעבר הידוע לשמצה, ואחר כך נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור. שם, נרצחה הלגה יחד עם בני משפחת ואחיה, ביום י”ג בתמוז תש”ג (16.7.1943). בשבועות האחרונים לחייה, כתבה הלגה יומן שאותו הבריחה לידיד הולנדי לפני שנשלחה אל מותה. ביומן תיארה הנערה בת השמונה עשרה את תחושותיה: “אנחנו חסרי בית, נטולי מדינה ועלינו להתאים עצמנו לחיים הללו”. אל נוכח פחד הגירוש ההולך וקרב, הטרור הנאצי והרעב כתבה על צורת התמודדותה ואמרה: “אם כוח הרצון שלי ימות, אני אמות”. שישים שנה לאחר הירצחה של הלגה, נמסר היומן על ידי בנו של הידיד ההולנדי לארכיון הלאומי במדינה. סיפורה של הלגה היה בסיס לסרטים ולספרים רבים על סיפורה של יהדות הולנד בשואה.