התותחים המצריים שהחריבו; הבלונים והעפיפונים הפלשתינים השורפים; המרחק ממרכז הארץ; החום הכבד; חוסר המים; העמידה מרחק קילומטרים ספורים מליבה של רצועת עזה הפרועה. כל אלו לא הרתיעו ולא מרתיעים את חלוצי קבוצת “עלומים” של בני עקיבא וממשיכיהם, שביקשו להקים קיבוץ בדרום. אחרי שנים של המתנה בנתניה ובהרצליה, עלו על הקרקע אנשי הקבוצה ביום יב בתמוז תש”ז ((11.7.1947), במבצע בסגנון “חומה ומגדל”. תחילה נקרא הקיבוץ “עלומים”, כשם הקבוצה שהקימה אותו. אולם, במהרה הוחלף השם ל”סעד”, לנוכח העזרה שהגישה הקבוצה ליישובי הנגב הבודדים (השם “עלומים” זכה לקיבוץ סמוך משלו לאחר הקמת המדינה). בקרבות מלחמת העצמאות עמד הקיבוץ, כמו גם קיבוץ בארות יצחק הסמוך, במצור ובהפגזות אין סופיות ונחרב כמעט כולו. עם סיום המצור, ולאחר שהוזז מעט מזרחה כדי להתגונן קצת יותר מהאש העזתית, החל סעד לפרוח. ענפי חקלאות של חיטה, פופקורן, פרחים ותפוחי אדמה, מפעלי תעשייה ובעיקר מפעלי חינוך ורווחה שבהם תורמים הקיבוץ ואנשיו לכלל הציבור הוקמו על אדמת הנגב, והציבו מודל מופלא לחיים של תורה ועבודה.

הוא גדל בערבות סיביר, ובגיל חמש עשרה שימש כמנהל בית יציקה. עלה לארץ בימי העלייה השנייה, היה בין מקימי הארגונים בר גיורא והשומר, וכן היה ממייסדי כפר גלעדי. אלכסנדר זייד, ה”שומר”, שנודע כאגדה עוד בחייו, נולד ברוסיה (1886) ונרצח בידי כנופיית ערבים שארבה לו בי”ב בתמוז תרצ”ח (11.6.1938). זה קרה סמוך למקום מגוריו בגבעות שייח’ אבריק בעמק יזרעאל, שם התיישב עם רעייתו ציפורה וילדיו ושמר על אדמות הקרן הקיימת. זייד השרירי והאמיץ נודע כמי שלא נרתע ממאבק ומקרבות מול שודדים ומבקשי רעתם של היישובים היהודיים, שעליהם שמר במשך השנים. פציעה בראשו שליוותה אותו במשך שנים וממנה סבל כתוצאה ממאבקים אלו לא הרתיעה אותו. לאחר נפילתו של זייד, הוקמה סמוך למערות בית שערים העתיקה (שאותן חשף במהלך סיוריו) אנדרטה מרשימה של דמותו התמירה על סוס. היישוב בית זייד שהוקם בסמוך למקום נפילתו, הספר “אנשי בראשית” שחובר לאור דמותו והיה אחד מספרי היסוד של הנוער בימי המנדט וראשית המדינה, והשיר “אדמה אדמתי” שחיבר לזכרו חברו המשורר, אלכסנדר פן, הנציחו את זכרו לדורות.

הלגה דין נולדה כיהודייה בגרמניה (1925). עם עליית הנאצים לשלטון החליטו בני המשפחה להגר להולנד הסמוכה, אולם גם שם השיגה אותם ידם של הצוררים. בשנת 1943 נכלאו בני המשפחה במחנה מעצר בהולנד. משם הועברו לווסרבורק, מחנה המעבר הידוע לשמצה, ואחר כך נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור. שם, נרצחה הלגה יחד עם בני משפחת ואחיה, ביום י”ג בתמוז תש”ג (16.7.1943). בשבועות האחרונים לחייה, כתבה הלגה יומן שאותו הבריחה לידיד הולנדי לפני שנשלחה אל מותה. ביומן תיארה הנערה בת השמונה עשרה את תחושותיה: “אנחנו חסרי בית, נטולי מדינה ועלינו להתאים עצמנו לחיים הללו”. אל נוכח פחד הגירוש ההולך וקרב, הטרור הנאצי והרעב כתבה על צורת התמודדותה ואמרה: “אם כוח הרצון שלי ימות, אני אמות”. שישים שנה לאחר הירצחה של הלגה, נמסר היומן על ידי בנו של הידיד ההולנדי לארכיון הלאומי במדינה. סיפורה של הלגה היה בסיס לסרטים ולספרים רבים על סיפורה של יהדות הולנד בשואה.

האולטימטום הגרמני שנמסר ליעקב גנס, ראש היודנראט בגטו וילנה, היה חד וברור: עד הבוקר צריכים היהודים להסגיר לידי הגסטאפו את יצחק ויטנברג (יליד 1906), מפקד ארגון הפרטיזנים המאוחד, ששמו נמסר לגרמנים על ידי פעיל מחתרת ליטאי שהגרמנים לכדו ועינו. גנס זימן לפגישה את ראשי המחתרת, ובמהלכה תפסו שוטרים יהודים וליטאים את ויטנברג, ופנו להוציא אותו מהגטו. לוחמי המחתרת הסתערו על השוטרים והבריחו את ויטנברג. מהומות ועימותים פרצו ברחבי הגטו בין המוני יהודים תומכי היודנראט ששעטו ברחובות בחיפוש אחר ויטנברג ותומכיו, כדי למנוע מהגרמנים אמתלה להשמיד את הגטו, לבין לוחמי המחתרת שניסו לשכנע את ההמונים להילחם יחד עימם נגד הגרמנים. בשיאו של “יום ויטנברג”, בי”ג בתמוז תש”ג (14.7.1943), החליט ויטנברג להסגיר עצמו לידי הגרמנים, כדי למנוע מלחמת אחים בתוך הגטו. למוחרת, נמצא מפקד המחתרת מת בתאו, ככל הנראה עקב בליעת רעל שנטל עימו כדי לא להישבר בחקירות הגרמנים. יורשו בהנהגת המחתרת, אבא קובנר, טען לימים כי מעשהו של ויטנברג היה אחד ממעשי הגבורה הגדולים בימי השואה.

הוא היה מעולי העלייה השנייה, ממייסדי כינרת ועין חרוד, שותף בהקמת ארגון השומר, גדוד העבודה, תנועת החלוץ ותנועת העבודה הציונית. אבל מעל הכול, הוא היה הקול הקורא להגשמה. סיסמתו “לשאת את עמם”, הפכה לדרך החיים של תנועתו, תנועת הקיבוץ המאוחד בימי המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה. בשם סיסמה זו פעלו תלמידיו של יצחק טבנקין להקמת יישובים ומפעלי חינוך. בשמה גם דחף טבנקין להקמת הפלמ”ח, שלוחמיו ראו בו את מורם ורבם. טבנקין יזם את השילוב בין “עבודה והתיישבות”, שאפשר את נוכחות הפלמ”ח בקיבוצים. הוא האמין עד שנותיו האחרונות ברעיון הסוציאליסטי, ודגל בברית בין ישראל לברית המועצות, תוך שהוא מסתייג מיַחסה ליהודים ולציונות. במקביל, תמך טבנקין בגישה אקטיבית במאבק על הארץ, וטען כי “הכוח הוא תנאי מוקדם לצדק…ובלעדיו לא יועיל כל מוסר שבעולם”. טבנקין, איש ארץ ישראל השלמה, שהתנגד בכל כוחו לרעיונות חלוקת הארץ משנות השלושים ועד ימיו האחרונים, נפטר בי”ג בתמוז תשל”א (6.7.1971) והונצח ביישוב יִיטַ”ב (יד יצחק טבנקין) שבבקעת הירדן, ובמכון המחקר “יד טבנקין” של התנועה הקיבוצית.

היישוב היהודי והתנועה הציונית היו באקסטזה. סֵר הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בארץ – “הנציב הראשון ליהודה” – נחת על אדמת יפו בי”ד בתמוז תר”ף (29.6.1920), והתקבל בהתלהבות בידי היהודים שראו במינויו למושל הארץ את התגשמותה המלאה של הצהרת בלפור, ואולי את ימות המשיח. סמואל (יליד 1870), פוליטיקאי יהודי בריטי שומר מצוות וחסיד נלהב של התנועה הציונית, שהיה מעורב גם בהשגת הצהרת בלפור, הגיע בשבת הראשונה לשהותו בארץ לבית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד” בירושלים, והפטיר בתורה את פרשת “נחמו נחמו עמי”. לשמחת היהודים לא היה גבול. ההמשך היה מורכב יותר: סמואל סייע רבות לפיתוח הארץ ולכלכלתה, ואפשר את קליטתה של העלייה השלישית, אך בד בבד ביקש לפייס את הערבים, מינה את שונא ישראל, אמין אל חוסייני, למופתי של ירושלים, והתייחס בסלחנות יחסית לפרצי המאורעות והאלימות שהופנו כלפי היהודים. גם לאחר סיום תפקידו נשאר סמואל ידיד למפעל הציוני, ורבים מבני משפחתו התיישבו בארץ. הונצח במקומות שונים ברחבי הארץ, ובראשם הטיילת הידועה בחוף תל אביב.

רבי יוסף מטיראני נולד (1568) בשעה שצפת חוותה את תור הזהב הגדול בתולדותיה, ומשפחתו הייתה מקורבת לגדולי החכמים שפעלו בעיר ובהם האר”י ורבי יוסף קארו. רבי יוסף למד בישיבותיה של צפת ובירושלים, שם חיבר גם את ספריו הראשונים. לאחר מכן נבחר כרבה של צפת וכמנהיג הקהילה. משברים כלכליים, רעב ומגפות הביאו לירידת קרנה של העיר, ורבי יוסף נאלץ לרדת לקושטא. שם, עמד בראש בית מדרש רחב ממדים, וטיפח רבים מחכמי ישראל שישבו בארצות האימפריה העות’מאנית. בהמשך, מונה ל”חכם באשי”, רבם הראשי של כל יהודי האימפריה, וסייע בפעולות ובמאבקים למען רווחת היהודים. בין השאר, עמד יחד עם דון יוסף נשיא ודונה גרציה מאחורי המאמץ להחרים את העיר אנקונה בשל שריפת אנוסים שהתחוללה בה. בין ספריו הרבים של רבי יוסף, שכונה המהרי”ט, נודע ספר השאלות ותשובות שלו. בספר זה היה בין הראשונים  שדן באפשרות למכור את אדמת הארץ לנוכרים בשנת השמיטה, כדי לאפשר את המשך העבודה החקלאית. נפטר בי”ד בתמוז שצ”ט (16.7.1639). נקבר תחילה בקושטא ולאחר מכן הועלו עצמותיו לירושלים.

היוזמה הובלה בידי ישראל יעקובסון. הוא היה איש עסקים אמיד ומקורב לשליטיה של מלכות וסטפליה, נסיכות שהוקמה בידי נפוליאון במערב גרמניה בראשית המאה התשע עשרה. יעקובסון, שכרבים מבני דורו ביקש לשמר זהות יהודית מסוימת לצד השתלבות מלאה ככל הניתן בתרבות המערבית השלטת, ייסד את ה”טמפל” בעיירה ססן שבנסיכות, ובט”ו בתמוז תק”ע (17.7.1810) – תאריך המצוין (במועדו הלועזי) עד היום בידי התנועה הרפורמית העולמית כיום היווסדה – נפתח בית הכנסת הרפורמי הראשון. המדיניות שאותה הוביל יעקובסון הפכה לתפיסתה העקרונית של הרפורמה עד היום: ביטול ושינוי כל מנהג והלכה שנראו לכאורה כסותרים את יכולת ההשתלבות בחברה האירופית. הכנסת עוגב כמנהג הנוצרים, תלבושות המזכירות את הכנסייה ועוד היו חלק מסממני המקום. בעקבות יעקובסון נפתחו קהילות רפורמיות ברחבי אירופה ובצפון אמריקה, וכיום היא הגדולה מבין התנועות היהודיות הפועלות בארצות הברית. התרחקותה ההדרגתית של התנועה מציות מינימלי להלכה והסתייגות (ששונתה לאחר מכן) מהזיקה לארץ ישראל, ממוסד המשפחה היהודי ומאמונות היסוד המסורתיות, הפכו את הרפורמה בעיני רבים לאחד הגורמים בהאצת ההתבוללות של יהודים רבים בעולם.

הרב אריה לייב גינצבורג (יליד 1695) נולד למשפחת רבנים ידועה בליטא, ומגיל צעיר סייע לאביו בהנהגת הישיבה ובית הדין בעיר מינסק שבראשם עמד. במהלך השנים לימד תורה במספר ישיבות. נודע בחריפותו, ובעיקר בתביעתו ללימוד לפי פשט הכתובים, תוך שהוא מתנגד לשיטת הפלפול  שרווחה באותן שנים בישיבות מזרח אירופה. כיהן ברבנות במספר ערים, ונודע בתקיפותו בעמידה על גדרי ההלכה, אך לא נרתע מלהקל בשעה שחשב שהדבר נכון ונדרש. היה בקשרי ידידות עם רבים מבני דורו, והוערך מאוד על ידי הגר”א. באחרית ימיו, שימש כרב בעיר מץ שבצרפת, שם היה מעורב בפרשת “הגט מקליווא”. פרשיה זו הסעירה את העולם הרבני באותה תקופה, והרב גינצבורג היה מראשי המצדדים בכשרות הגט. ספרו “שאגת אריה” הבנוי כשאלות ותשובות בנושאים שונים הנוגעים ליסודות ההלכה והעיון בש”ס, הפך לנכס צאן ברזל בעולם הישיבות לדורותיו, כמו גם פירושיו השונים על מסכתות הש”ס (לא כולם יצאו לאור). ריבוי ראשי התיבות בספריו נבע, כנראה, מרצונו לחסוך בדפים בשל עוניו הרב. נפטר בט”ו בתמוז תקמ”ה (23.6.1784) ונקבר במץ.

הימים – ימי מלחמות, רדיפות, עוני ורעב במרחבי מרוקו. ומתוך הקשיים בעיר סאלי, מעוזם של שודדי הים, בוקע אור גדול. שמו של רבי חיים בן עטר הולך ומתפרסם ברחבי האזור. מסירותו לענייני חסד, שקידתו בתורה וספריו הרבים בענייני הלכה ואגדה חוצים את הים התיכון, מביאים את שמעו גם אל ארצות מזרח אירופה, והוא הופך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על עולם החסידות. בגיל ארבעים הוא עוזב את מרוקו ועובר לאיטליה. שם הדפיס את ספריו, ובראשם את פירושו הגדול לתורה “אור החיים” שגם הִקנָה לו את כינויו לדורות, וארגן תנועת עלייה לארץ ישראל. בראש עשרות תלמידים ממרוקו, ולאחר מסע תלאות והרפתקאות, מגיע רבי חיים בן עטר לעכו ומשם לירושלים. הוא נפטר בירושלים שנה לאחר הגעתו לעיר, ביום ט”ו בתמוז תק”ג (7.7.1743), והוא בן ארבעים ושבע בלבד. בית המדרש הישן של “ישיבת אור החיים”, שבו פעלו תלמידיו ובראשם החיד”א,  משמש כיום את מוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים. ספריו הרבים נלמדים בקרב כל קהילות ישראל, וקברו בהר הזיתים מהווה אתר לתפילה וללימוד.